רוצה אבל מפחדת

מה הדבר הראשון שעולה במוחכם כאשר אתם שומעים את השם וולוו? לא נתפלא אם מחשבות אלו קשורות לבטיחות, פינוק וגם על בגרות, אולי אפילו מוגזמת. אבל וולוו, בייחוד כעת, כאשר החברה השוודית עומדת לאבד את הגב החזק של אימא פורד (וולוו מוצעת למכירה), ניכרים ניסיונות להצעיר במעט את התדמית השמרנית והקפואה. את הניסיון הראשון ראינו עם ה-S80 החדשה שמרגישה דינמית ופעילה מבעבר וכעת גם עם הולדת ההאצ'בק החדשה – ה-C30.

כעת, לאחר חודשים ספורים בשיראל, הצלחנו לשים את ידינו על גרסת הטורבו החזקה ביותר בהיצע של ה-C30. באופן בסיסי, עם מנוע חזק (230 כ"ס), עיצוב מרשים, תא נוסעים ייחודי הציפיות שלנו נסקו למרומים בטרם החדרנו את המפתח אל חריץ ההתנעה. אולם, בסוף ימי הנהיגה, הוולוו הזו ממש גרמה לנו להתאמץ במחשבות ואף ללא מעט ויכוחים והשערות. הסיבה לכך היא רשימת היתרונות הארוכה אותה מילאנו לאחר מאות הק"מ של נסיעת המבחן, יתרונות כשחסרונות לא מעטים בצידם ועל כך נרחיב בהמשך.

כפי שאמרנו קודם, עם ה-C30, מנסה וולוו להתנער מהתדמית השמרנית שדבקה בה במשך 80 שנות קיומה. כבר בעיצוב החיצוני ניתן לראות ניצוץ של תעוזה שלא היה קיים שם בעבר וכך וודאי נשמעו השיחות במחלקת העיצוב של וולוו: "איך נהפוך את ה-S40 למתחרה ראויה בשוק ההאצ'בק התחרותי?", שאלו המעצבים את עצמם ביודעם כי חשוב מאוד להיפטר מהבגאז'. "פשוט מאוד. נקבע מה יהיה אורכה המקוצר, נסמן את המקום בו מסתיים הגג ובין שתי הנקודות נחתוך בקו ישר". כל-כך פשוט וכל-כך מוצלח. ומה עם החלק הקדמי? "בואו נוסיף לה פגוש ספורטיבי אבל לא ספורטיבי מדיי. ואהה כן... למרות שכל השאר יישאר נאמן למקור, בואו נתכנן לה רק 2 דלתות צד". אמרו ועשו.

והתוצאה לא פחות ממצוינת. דווקא השילוב בין עיצוב נועז למראה שמרן הוא שעושה את המכונית ליפה כל-כך. קווי האורך המבדילים בין חלקה התחתון התפוח בקו השמשות, משתלב היטב בגופי התאורה הגדולים מאחור וגם הבחירה בתצורת 3 דלתות מחמיאה לה מאוד. ללא ספק אחת מההאצ'בקיות היפות ביותר.

אולם, כפי שציינו בפתיחה, לצידו של כל יתרון עמד גם חסרון וכאן הוא נרשם בתא המטען. בכדי לשמור על מידות סבירות של השמשה האחורית, וויתרו המעצבים על שימוש במסגרת וכך למעשה אין דלת אחורית, אלא חלון נפתח שמשאיר פתח הטענה גבוה וצר ולכן גם לא נוח לשימוש. תא המטען עצמו סובל גם כן ולמרות 364 הליטרים הרשומים בדף הנתונים, רק מחציתם ניתנים לשימוש בפועל. גם המדף האחורי נפקד מאחור ואת מקומו מחליף חיפוי רך ומסורבל לשימוש.

צבעו השחור של הגוף, גורם למושבים האדומים לבלוט מאוד, אפילו עוד לפני שנפתחו הדלתות ולכך מתלווה תחושה יוקרתית משהו עבור המתבונן. ובאמת, כאשר נכנסים אל הקבינה, ישנה תחושה של עושר מסוים. ראשית, אהבנו מאוד את המראה של הקונסולה ה'צפה' שהגיעה מה-S40, שנית, חומרי הדשבורד והסביבה נראים ומרגישים טובים מאוד וגם השילוב של צבעי השחור, ניקל והמושבים האדומים בהחלט יוצרים סביבת מחייה מעניינת.

עם זאת, כאשר מתחילים לבדוק לעומק יותר את הקבינה, פה ושם תלונות נרשמות. הראשונה נוגעת לריפוד המושבים – מצד אחד אהבנו את צבעו, אבל מרקמו המחוספס אינו נעים, מעין בד רחיץ שהזכיר לחלקי גופנו החשופים לא פעם מגע בספוגים לרחיצת כלים, וכלים אנחנו לא אוהבים לרחוץ. כדאי להזכיר כי המושבים התגלו כנוחים מאוד גם בנסיעה ארוכה וכוונונם החשמלי מקל מאוד על ההגעה לתנוחת הנהיגה הרצויה, אבל היינו שמחים יותר לקבל בה את מושבי העור האופציונלים גם ללא תוספת המחיר המכובדת שיש להוסיף כדי לקבלם.

בנוסף לכך, למרות השבחים לכוונון החשמלי למושבים, את זה יש לעשות טרם סגירת הדלתות שכן כאשר דלת הנהג סגורה, נותר חרך קטן אשר כמעט ואינו מאפשר הכנסת האצבעות למתגי כיון המושב, מה שמחייב עצירה למקצה כיוונים חוזר במידה והראשון לא הספיק.

המושבים האחוריים נראים ומרגישים כמעט העתק של אלו הקדמיים. המרחב לשני היושבים בהם רב וגם התקרה אינה מפריעה לפדחת. מי שכן מפריעה היא חגורת הבטיחות של המושבים הקדמיים שמפריעה למעבר אחורה.

שתי נקודות חולשה נוספות שנמצאו נוגעות ללוח המחוונים והשני לתא הקיים מאחורי הקונסולה הצפה. הראשון, אמנם פונקציונלי, אך נראה סתמי למדי ולגמרי לא מעורר חשק. השני, הוא קורבן העיצוב של הקונסולה. תא זה נסתר מאוד מעיני הנהג והנוסע מלפנים וגם הגישה אליו אינה נוחה מספיק וזה פוגע מאוד בשימושיות היומיומית שלו.

רגע, לא הגיע זמן לזוז? המפתח המיוחד הוכנס למקומו שהועבר מבסיס ההגה לדשבורד, ככל הנראה לטובת הבטיחות – מניעת פגיעתו בברך הנהג במקרה של תאונה חזיתית. סיבוב קל מעיר את 5 הצילינדרים שכמעט ואינם נשמעים או מורגשים בתוך התא. לחיצה קלה על הדוושה ויוצאים לדרך. ברחובות העיר מרגישה הוולוו קשיחה ולא נוחה כפי שניתן היה לצפות, אך מצבה משתפר מעט בכביש המהיר. מתליה מרגישים קשים על השיבושים העירוניים והתחלנו לקוות שאולי בכביש המפותל זה ישתלם, כי בכל זאת מדובר בגרסה החזקה במשפחה הקטנה.

כמה חזקה? מנוע ה-2.5 ליטר המוגדש מפיק 230 כוחות סוס ב-5,000 סל"ד ומומנט נאה של 32.6 קג"מ הזמין בין 1,500 ל-4,800 סל"ד. זמינות הכוח מורגשת כל העת וה-C30 נענית ברצון לכל לחיצת דוושה שמאיצה אותה קדימה בנחישות, ללא שום השהיית טורבו. אלא שבכל האצה קיבלנו רמז לכך שבוולוו פרצו מוסכמות, אך לא הלכו ממש עד הסוף. שוב יתרון הגורר חיסרון.

המתלים שהקשו את חיינו בעיר, התגלו כרכים מאוד תחת עומס והעברות המשקל הפכו למורגשות מאוד - האצה חזקה גורמת להתרוממות החרטום ואיבוד אחיזה בגלגלים הקדמיים, גם בקו ישר, מה שיוצר האצה פרועה עם מידה נכבדת של לוחמת הגה ותחושה של מעט חוסר שליטה.

אז מה קורה בכבישים המפותלים? הוולוו הזו מציגה יכולת לא רעה בכלל, אבל מוחמצת משהו בשל כיול המתלים הלא מוצלח. רכות המתלים תחת עומס אינה עוזרת ל-C30 להיחשב כספורטיבית. היא אמנם תציית לנהג ותכניס את האף בדיוק לאן שהאוחז בהגה מבקש, בייחוד כאשר מעמיסים משקל על החזית עם לחיצה בריאה על הבלמים בכניסה לסיבוב, אך ביציאה מהפנייה זה כבר סיפור אחר. אותה תסמונת של אבדן אחיזה מלפנים בקו הישר מחמירה מאוד בכביש המפותל ובכדי להימנע מכך, יש לשמור על סבלנות רבה בחזרה לדוושת הדלק ביציאה מהפניה. רק הזנתה של דוושת התאוצה טיפין טיפין תשאיר אותה על הקו הנבחר.

כיול המתלים פיספס מטרה וכאן נמצא החיסרון הגדול של המכונית כולה. במקום בו נדרשת קשיחות, מתנדנדת ה-C30 מצד לצד ובמקום בו נדרשת רכות, היא קשיחה ולא נוחה. לכך יש להוסיף הגה ששומר את המידע המגיע מן הכביש לעצמו ובלמים שמאבדים מהר מדי מיכולתם.

בפרק התנועה חשוב להכניס את תיבת ההילוכים שמצטרפת גם היא לחגיגה. זוכרים את התדמית השמרנית של וולוו? זאת נשארת כאן. הגיר האוטומטי מציע רק 5 הילוכים (למרבית האחרות כבר יש 6), והוא נראה כאילו בודק את רצון הנהג כל העת. כל זמן ששומר הנהג על קצב נהיגה מתון, יתפקד הגיר מצוין אלא שתחת לחץ המצב שונה. הגיר לא שש להעביר הילוכים בקצב אותו רוצה הנהג וכל לחיצה על הדוושה תגרור החלפת הילוך רק לאחר כ-2 שניות. תפעול ידני אינו פותר את העניין וגם כאן נרשמה השהייה בין מעבר ההילוכים ותפעול קשה לבורר.

ה-T5 השאירה אותנו עם לא מעט תהיות בסוף ימי המבחן. יתרונה הגדול נמצא ביחידת הכוח והעיצוב אלא שהחיבור בניהם כאן אינו מתאים. 230 כוחות סוס ותאוצה של 7.1 שניות ל-100 קמ"ש שמים אותה היישר אל מול הספורטיביות מבית פולקסווגן ושות', סדרה 1 של ב.מ.וו ואחרות כשהיתרון לטובתה, אלא שכיול המתלים ורמת הגימור, בעיקר ביחס למחיר, מסיטים אותה מהסגמנט הספורטיבי. כיול שונה למתלים וגיר בעל אופי יותר תזזיתי (או ידני) היו הופכים אותה ללא ספק למתחרה ראויה והיו דואגים גם לשיפור צריכת הדלק שעמדה על 7.6 ק"מ לליטר בממוצע במהלך המבחן.

אז היא לא ספורטיבית ואת זה גם היבואן מצהיר, אז למה צריך את המנוע החזק? א. כי זה כיף להאיץ ללא מאמץ. ב. כי אי שם מתחת, קיים פוטנציאל נאה, אם רק מטפלים במתלים ומתקינים שם מוצר משופר מהמדף. מצד שני, חוסר היכולת לנצל את האורווה הגדולה שנמצאת בתוך המנוע גרמה לנו לתהות אולי דווקא גרסת ה-2.4 ליטר שמחירה נושק ל-200 אלף תהיה מאוזנת יותר. זו תיתן לכם 170 כוחות סוס ו-8.8 שניות ל-100 קמ"ש ונתונים אלו ככל הנראה יתאימו טוב יותר למתלים והשלדה. יותר מכך, מי שלא מחפש כוח, יכול תמורת 168 אלף ש"ח להסתפק בגרסת ה-1.6 בעלת 100 הסוסים, אלא שזאת מגיעה רק עם גיר ידני. וכמובן אסור לשכוח כי יש את המתחרות.

הסיכום משאיר אותנו עם טעם מתוק-מר. בתוספת של עוד השקעה קטנה, יכולה הייתה וולוו להשיג מכונית ספורטיבית מהנה מאוד, אלא שכנראה גם לתעוזה יש גבול בחברה שמרנית שכמותה. היא מאוד רוצה להשתנות, אבל מפחדת.