עם מיני ומחשוף

כדי להימנע מהמבוכה שנוצרת בנסיעה במכונית פתוחה, החלטתי שקבריולט היא כמו חולצה עם מחשוף או חצאית מיני קצרה - זה נעים, זה כיף, זה בשבילי. אם אנשים בוחרים לנעוץ מבטים, שיהיה להם בכיף, לי זה לא אכפת. היה זה בוקר יום אהבה סגרירי ושוב יצאנו לדרך, קובי ואני. אחרי שיטוטים נעימים בדרום תל אביב ההומה, ירדנו עוד קצת דרומה למצפה רמון בתקווה שנתפוס קצת שמש ונוכל ליהנות מהגג הפתוח.

כמו המייקרה ה"רגילה" (ראו קישור) גם ה C+C מתניידת בצפיפות העירונית בקלות. נוח בה – היא קטנה במידותיה: אורכה 3.8 מטר, ורוחבה 1.66 מ'. היא מותאמת בעיקר לנהגים שכמוני – נמוכים במצוקת חניה. ההגה רך והראות מאפשרת ראייה מרחבית מצוינת. אני חושבת שהיא הדבר הנוח הבא לתנועה בכרך צפוף, אחרי טוסטוס. ולא קל לחוות נחת שכזו בין נהגי מוניות עצבניים ואוטובוסים חסרי סבלנות שלא מודעים לגדלם.

אחרי השוטטות העירונית המוצלחת, בחשש רב יצאנו מהעיר. חששנו בגלל הטראומה של הנסיעה הקודמת, בה נזקקנו שנינו למנוחה של יומיים עקב כאבי הגב שגרמו לנו המושבים. הפעם הכל נראה אחרת, ונתחיל בשוני העיצובי. ההבדל החיצוני בין המייקרה הרגילה ל- C+C (שזה אומר קבריולט או קופה, בהפרש של 22 שניות) הוא גדול. זאת, יפה באמת, מיוחדת ושונה. הגג הנפתח קשיח, וגם כשהוא סגור, רובו שקוף.

אם במייקרה הרגילה המושבים האחוריים מתאימים לאנשים בגובה מטר וחצי, בזאת אפילו הכלבה שלי בקושי תכנס. לשני תיקים גדולים ומעיל היה מקום, אבל לא ברור למה בניסאן החליטו שהיא מתאימה לארבעה נוסעים. מה שכן, כשהגג סגור יש המון מקום בתא המטען, אז אם הילדים הקטנים ישנים חזק, אפשר בכיף להכניס אותם לשם.

מבפנים המייקרה כבר לא נראית כמו צעצוע לא מושקע, אלא מותאמת לחיצוניות – הכל פשוט ומינימליסטי, וחוסר היומרנות עושה את העבודה. המזגן דיגיטאלי, המראות מתכונות חשמלית, יש הרבה תאים נוחים לאחסון, במערכת יש צ'יינג'ר מובנה לשישה דיסקים ואפילו הוסיפו מראה בצלון של הנוסע ליד הנהג. וכן, הדברים האלה מאוד חשובים, אחרת איך נדע אם המחשוף נמוך מדי?

ככל שהתרחקנו מהעיר השמש יצאה. כחובבת חורף מושבעת, אותי לא תתפסו נהנית משמש, שלא לדבר על נוף מדברי. אבל ביום האהבה ההוא, הכל נראה אחרת. פתחנו את הגג, ומזג האוויר היה מושלם. ככל שהדרמנו והקיטצ' ברדיו גבר, נזכרתי כמה זה כיף ומיוחד לנסוע עם גג פתוח. השיער שלי היה אסוף, הרוח עשתה בפוני שפטים, אבל זה היה כלום לעומת זיכרונות הקבריולט שנהגתי בה בצעירותי. הקוטן של המייקרה מייצר הגנה נוחה מהמשב, וכשחלונות מורמים זה מרגיש כמו לא יותר מסאן רוף.

המייקרה הזאת לא רק יפה בהרבה, גם נפח המנוע שלה גדל. עכשיו הוא 1,600 סמ"ק, עם 110 כוחות סוס. לי זה כמובן לא אומר הרבה, אבל בפועל בהחלט מרגישים את ההבדל. קובי הסביר לי (איך תמיד יש לו סבלנות להסביר לבורה טכנית שכמוני) שמכונית פתוחה זקוקה ליתר חיזוקים בתחתית השלדה, וזה עושה את הרכב כבד יותר. אבל בכל זאת, כשלחצתי על דוושת הגז עד הסוף המהירות עלתה במהירות, ועקיפות של משאיות מנומנמות נגב עברו בקלות.

אם יש מכנה משותף אחד לאנושות כולה (או לפחות לבעלי רכב) זה שירה בנהיגה. דמיינו לכם נהיגה במכונית פתוחה בכביש מהיר, כשהשמש מחממת בדיוק במידה, ואפשר לשמוע מוזיקה בווליום שמספיק לשירה ללא מבוכה, והרוח כפסקול לתחושת החופש. אופוריה קלה אפפה אותי באותן שעות, ופתאום כבר לא זלזלתי בכל אלה שקונים מכוניות עם גג נפתח.

הגענו לחור שנקרא מצפה רמון, וירדנו בירידה התלולה והמפותלת למכתש. גם שם, כמו ברחובות הצרים ההומים בעיר, הרגשתי בשליטה (קובי אולי היה קצת מודאג, אבל זה בגלל הנהיגה שלי, לא בגלל הביצועים של המכונית). כשהגענו למטה, יצאנו מהאוטו לחלץ עצמות. המושבים אמנם לא שיא הנוחות, אבל לא היה זכר לכאבי הגב שהעכירו את הנסיעה הקודמת במייקרה.

כשהסתכלתי ממרחק על המכונית, הודיתי בפני עצמי שלמרות שאני מתיימרת להיות בחורה לא חומרנית - הייתי רוצה אחת כזו, כמו שהייתי רוצה כל בגד שהוא גם יפה, גם נוח וגם מיוחד. וכמו פריט לבוש מעולה שאפשר ללבוש גם לעבודה וגם ליציאה בערב, המייקרה כייפית גם בעיר וגם מחוצה לה. תקציב הוא הרי אף פעם לא שיקול בפנטזיות כאלה.

תגידו כתבה פרסומית, תקראו לי מסונוורת, ואולי שיריי האהבה ברקע רככו את לבי, לא אכפת לי. באמת שכמה שאני מנסה (ואני יושבת כבר יומיים וחופרת למעמקי השורשים הביקורתיים שלי) אין לי משהו רע להגיד על המייקרה C+C. אה, בעצם יש לי – המזגן עשה קצת בעיות, אולי הוא רגיל לאקלים אירופאי. ואפרופו אירופאי, את המייקרה היפנית מייצרת סדנת קארמן המפורסמת.

לסיכום, המייקרה הזאת, בעלת הגג הקשיח הנפתח היא מכונית שלבחורה עירונית שחוטאת ביציאה מהעיר לעיתים קרובות יותר לאחרונה, מאוד קוסמת. לקובי (שהוא כאמור גבר וגבוה ממני בשניים שלושה ראשים) היה מקום לרגליים, אבל הוא לא הסתדר עם המרחק מההגה. בכל אופן, בניגוד למכוניות קבריו אחרות, היא ממש לא מהזן הערסי, והרי קשה להתנתק מההקשר הזה בארץ. באופן אישי לא הייתי משלמת עבורה 160,000 שקל, אבל אולי רק בגלל שסביר להניח שבחיים לא יהיה לי סכום כזה להוציא על מכונית.