מבחן: הטיגואן משנה תפיסה

אחת המהפכות הבולטות בתחום הרכב של השנים האחרונות, היא זו של מנועי הדיזל. לא מעט ישראלים עדיין חושבים שלוגמי הסולר הללו מהווים עדיין מילה נרדפת לאגזוזים עבי קוטר, עשן שחור, רעש טורדני וכמובן סרחון. אבל מנועים אלה השתפרו פלאים בעשור האחרון וכעת, הם לא רק מתקדמים טכנולוגית יותר ממנועי הבנזין המקבילים וחסכוניים מהם, אלא גם לא פחות חזקים וגם נקיים באופן יחסי. תשאלו את האירופים, הם ממש מכורים לסולר ואם גם משודכת לו תיבה ידנית, מה טוב. ואם מדובר במרכב בתצורת סטיישן, בכלל עשיתם להם את היום.

עד לא מזמן, לקראת סוף שנות ה-90, גם בארץ הלבנט למדו להעריך את מנועי הדיזל שהציעו חיסכון משמעותי בצריכה ובהוצאות הדלק. אולם, הדבר פתח את התיאבון לאגף המסים בממשלה ואלו החלו לתקוע את ידם עמוק יותר לכיסים של בעלי מכוניות דיזל עד שגרמו לחוסר כדאיות משווע לפלח זה, גם בשל עליית מחירי הסולר וכן אגרת הרישוי השנתית הגבוהה משמעותית. וכך, החלו מכוניות הדיזל להעלם מאולמות התצוגה ובסופו של דבר מהתודעה הציבורית. אולם, בשנה החולפת, לאחר שהושוו אגרות הרישוי בין מכוניות הבנזין והסולר וגם מחירי הדלקים אינם שונים בהרבה (בחלק מתחנות התדלוק), חוזרים המנועים המטרטרים לאופנה.

ואם כבר אופנה, אין טוב יותר מרכב כאילו שטח מיופייף ואופנתי כדי להיות בסיס לקמבק הדיזלי. את פולקסווגן טיגואן הבנזיני בחנו עת הגיע ארצה בשנה החולפת וכעת כאמור, לקחנו את לוגם הסולר למבחן האמתי כדי לבדוק האם גם הוא יעשה לנו את 'זה' והאם זה גם יעלה פחות בסופו של דבר.

מכיוון שבחנו את הטיגואן לא מזמן, נתעכב לרגע ונזכיר לכם עם מי יש לנו הכבוד. רכב הפנאי הקומפקטי של פולקסווגן, לוקח את רצפת הגולף ועליה מלביש בקנה המידה הרצוי את עיצוב האח הגדול טוארג. זה נראה טוב, זורם, ואפילו משדר רמה מסויימת של יוקרתיות. המטרה? הצהרת כוונות בעיקר מול היפניות. רק מוזר לנו קצת סרח העודף המשופע בחדות מתחת למרכב מלפנים.

גם תא הנוסעים זוכה לכל טוב, בעיקר אם רוכשים את גרסאות האבזור הנדיב הכוללות מושבי עור (לנהג חשמלי) במקום בד, מערכת שמע מתקדמת לה 8 רמקולים ועוד. איכות החומרים כצפוי ומקובל מפולקסווגן, גבוהה וכמותה איכות המתגים ומנופי התפעול. פחות מרשימה איכות ההרכבה, כי לראשונה מזה זמן רב במבחני רכב שנתקלנו ברחשים מכיוון הדשבורד והדיפונים. מבחינת המרווח, לשני מבוגרים ועוד ילד יהיה מספיק מקום מאחור, אך מבוגר שלישי יהפוך עניינים למאוד צפופים.

חישוקי סגסוגת 16 אינטש באים כסטנדרט. קוטר החישוק עולה באינטש אחד, ובקרת שיוט וגג פנורמי חשמלי מתווספים לרשימת הכל טוב בתוספת תשלום. ככלל, לגרסת הדיזל שתי רמות גימור – רמת הביניים 'קומפורטליין' (223 אלף שקלים), ו'ספורט & סטייל' המאובזרת (260 אלף שקלים) בה נהגנו. ברמת הבטיחות, לטיגואן 6 כריות אוויר ובקרת יציבות כסטנדרט, ובקרת ירידה במדרון (Off Road) לחובבי השבילים שאינם מפולסים. את מבחן הריסוק של ה-Euro NCAP הוא צלח בהצטיינות עם 5 כוכבים.

נוחות הנסיעה בטיגואן טובה. למרות כיול קשיח במקצת, הוא מצליח לרוב לספוג את כשלון סלילת הכבישים שלנו ורק שיבושים ממש חריגים יפריעו את מנוחת הנוסעים. עוד תורם לשלווה בידוד רעשים מצויין מכיוון הכביש והרוח ורק שאון המנוע נשמע לעיתים, ועל כך בהמשך הדברים.

הנהג, ממשיך להרגיש את הניתוק מהכביש גם בהגה החשמלי לו שטח מת גדול יחסית במרכזו. פיתולי הדרך, יחד עם הקשחת ההגה בהתאם למהירות, אמנם משפרים את התחושות ואפילו יותר מהצפוי מרכב מסוגו, אך עם השטח המת במרכז המהלך, קצת יותר קשה לנו להשלים. כמו כן, לפני שניגשים למלאכת תקיפת כבישים הרריים, כדאי לזכור שמדובר ברכב בעל מרכז כובד גבוה שקצת מגביל את יכולותיו על האספלט.

למרות הניסיון לבדל עצמו מהעדר והיותו אח קטן לטוארג, אין לכם מה לחפש עם הטיגואן בשטח הכולל יותר מעפר כבוש. גם אופצית ה-'Off Road' מתגלה כאחת שלא נוסכת בך מדיי בטחון, כשלוקח לה קצת זמן להבין שהרכב במדרון ויש להאט אותו. בהגיע הטיגואן לנקודה בה הגלגלים דורשים עוד קצת אחיזה בכדי לעבור את הקפל הקטן בקרקע וכמו במצבי הצלבות, התשלום יהיה קודם כל בסחרור וענני אבק על אפה וחמתה של בקרת המשיכה.

הסיבה לשמה התכנסנו כאמור, היא מנוע ה-TDI בנפח 2.0 ל' לו הספק של 140 כ"ס. האם הוא עדיף על מנוע הבנזין בנפח זהה לו 30 סוסים יותר. ובכלל, למי הוא עדיף?

השוואה "על הנייר" אל גרסת ה-2.0 ליטר טורבו בנזין 170 כ"ס של הטיגואן, מלמדת על נחיתות של כ-20 אחוזים בכוח, אך יחד עם תיבת הטיפטרוניק 6 הילוכים המאוד מוצלחת של פולקסווגן הדבר כמעט ולא מורגש על הכביש. תאוצות מהמקום, כמו גם תאוצות ביניים, נעשות בזריזות ולמרות התחלה מהוססת, הטיגואן לא חושש להוריד הילוך או שניים, ולהעלות את הסל"ד ואת המהירות.

שילוב המנוע-גיר המוצלח, מאפשר שיוט רגוע על 2,000 סל"ד במהירות החוקית לכביש המהיר, 2,500 סל"ד במהירות של 120 קמ"ש וטיפוס של 500 סל"ד נוספים כבר יביאוך אל אזור ה-150. אלא שאז גם מתחיל רעש המנוע להיות נוכח במעט יותר בתא הנוסעים.

יעילות יחידת הכוח ממשיכה גם בכבישים ההרריים ועקיפות, למרות משקל יבש של קצת יותר מ-1.6 טון פלוס מכל דלק מלא, ועוד 4 נוסעים בוגרים, נעשות בביטחה. את התודות יש לתת כמובן למומנט של 32.6 קג"מ המתקבלים במלואם כבר ב-1,750 סל"ד ועד ל-2,500 סל"ד כששיא ההספק מגיע ב-4,200 סל"ד. אגב, המנוע לא יהסס למשוך עד להחלפה אוטומטית עד לאזור ה-5,500 סל"ד.

מנועי הטורבו דיזל המודרניים, שינו לחלוטין את כל מה שלמדנו בעבר על כך שסולר מזהם יותר ממנועי בנזין. שריפה של סולר אכן מפיקה יותר חלקיקים מזהמים מבנזין, אך מכיוון שצריכתו לכל קילומטר נמוכה יותר, הוא פולט פחות CO2. זה נכון לשנים ההן, ונכון הרבה יותר גם היום. עפ"י נתוני היצרן, צריכת הדלק הממוצעת של ה-TDI עומדת על 13.3 ק"מ לליטר לעומת 10.1 בבנזין. כפועל יוצא מכך, פליטת ה-CO2 ב-TDI היא 199 גק"מ לעומת 234 בבנזין. ומה לגבי החלקיקים? תודות למסננים מתקדמים במערכת הפליטה, מנוע הדיזל, כמו יתר אחיו המודרנים משאר היצרנים, ידידותי הרבה יותר לסביבה ולנשימה מבעבר.

בשורת הביצועים, לטיגואן בנזין עדיין ישנה עדיפות על ה-TDI (9.9 שניות ל-100 קמ"ש לעומת 10.7, 197 קמ"ש מרביים לעומת 182), אך לא במידה שתגרום להעדיפו בצורה מוחלטת. וכיוון שכך, יש לקחת בחשבון גם את חישובי החסכון בדלק וזיהום האוויר המופחת.

מחירו הממוצע של ליטר סולר בתחנות הדלק עומד על כ-5.5 שקלים (אחרי הנחות ובמזומן. מחירו הרשמי גבוה מעל לכל רמה הגיונית ועומד על יותר מ-7 שקלים), שזה בערך שווה לליטר בנזין 95, או כשקל וחצי פחות מליטר אוקטן 98. ביחס לצריכת הדלק הרשמית, חישוב קל מלמד על חסכון של כ-13 אגורות לכל ק"מ נסיעה בממוצע, או 13 שקלים בנסיעה מת"א לחיפה ב-TDI. לפי צריכת הדלק בפועל, ההפרש מעט יותר גדול.

בהתאם לנסועה הממוצעת לרכב בישראל, עומד החסכון השנתי על כאלפיים שקלים ואילו פערי אגרות הרישוי שעדיין עומדים לרעת ה-TDI מפחיתים את החסכון השנתי לכ-1,500 שקלים. גם הבדלי המחיר לגרסאות ה'קומפורטליין' בשני הדגמים, עומד לרעת ה-TDI עליו יש לשלם 10,000 שקלים נוספים ועוד לא דיברנו על פערי מחיר חלקי החילוף. אם כן, מבחינה כספית אין כל הצדקה לרכוש את הדיזל אלא אם כן גומאים אתם מדיי שנה עשרות אלפי קילומטרים.

אז למי בכל זאת ה-TDI עדיף? מכיוון שהבדלים מוחשיים אין בין הגרסאות, בראש ובראשונה למי שאיכות סביבה חשובה לו ומוכן לשלם על כך תוספת של כמה אלפים בודדים. ולמי יותר? לכולנו, מעצם היותו נקי יותר. כעת, נותר שגם במשרדי הממשלה ידעו זאת וישנו בהתאם את המיסוי, אחרת אין טעם למכור גרסאות דיזל בישראל, שתישאר רחוקה מאירופה.