עקרון ההשבה לקדמות

למקרא פסק הדין בו עוסקת רשימתי היום, נזכרתי בחכמנו קהלת שאמר לפני אי אילו אלפי שנים: "מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש". חלקו הראשון של המשפט מסייע בידי להסביר לכם, קוראיי שאינם משפטנים או אנשי ביטוח, מהו עקרון ההשבה לקדמות בדיני הביטוח והנזיקין. מה שהיה הרכב ומה שהיה ברכב לפני התאונה, הוא שצריך להיות גם אחריה וחברת הביטוח מחוייבת לשלם עבור תהליך ההשבה במלואו כלומר עלות התיקון וירידת הערך.

חלקו השני של המשפט הביאני לתהות, האם קהלת חזה כבר אז, כי תחת השמש הקופחת בחצרות מוסכי הפחחות בישראל שלנו כיום, רכב שנכנס לתיקון לאחר תאונה כשהוא חדש או יש בו חלפים מקוריים חדשים – כבר לעולם לא יצא כזה? ככל שזה תלוי בחברת הביטוח, כמובן.

רבות נכתב ונאמר בסוגיית החלפים השונים לרכב, המתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: מקוריים חדשים תוצרת יצרן הרכב; משומשים אשר פורקו מרכב אחר שעבר תאונה; ותחליפיים שאינם מתוצרת יצרן הרכב אלא יצרנים אחרים.

יש לדעת כי על פי כל המחקרים הקיימים, יש עדיפות מוחלטת מבחינת איכות התאמה ובטיחות לחלפים המקוריים על פני אלו התחליפיים. לעומתם, החלפים התחליפיים חייבים לעמוד במבחן איכות והתאמה. ולנוכח אי אילו מקרים תמוהים יצירי-יצר-החיסכון-הבלתי-נלאה של חברות הביטוח בהם נתקלנו בעבר, אדגיש: התאמה שלהם לאוטו ולא "יצירת התאמה" של האוטו אליהם (ולשם המחשה נסו לחשוב על אדם המנסה להיכנס לתוך בגד הקטן עליו – האם יעלה על הדעת, כי נקצץ את גפיו כדי ליצור התאמה?).

היום נדבר לא על עובדות – אותן כמובן חשוב מאוד לדעת, אלא על נטלים – על מי להוכיח מה בהקשר של סוג החלפים שיותקנו ברכב לאחר תאונה. ההלכה שנקבעה בפסיקת בתי המשפט (ערכאות נמוכות לרוב, העוסקות ב"תביעות פח") הינה כי עמידתו של החלף המקורי במבחן האיכות וההתאמה הינה בגדר "ידיעה שיפוטית" שאינה דורשת הוכחה ואילו על הטוען כי החלף התחליפי (הזול יותר כמובן, אלא מה) איכותי ומתאים – הנטל להוכיח הדבר.

אלא שבמדינתנו, כמו במדינתנו, ממשיכות חברות הביטוח להתנהג כאילו המבוטח הוא לעולם זה שצריך להוכיח. וכדי להוכיח, צריך המבוטח קודם כל לאשר למוסך המתקן התקנת חלפים מקוריים ויקרים יותר מבלי לדעת מראש האם חברת הביטוח תשלם עבורם, לשכור שירותי שמאי שאינו מטעם חברת הביטוח, להגיש תביעה בבית המשפט ומי כבר זוכר, בכל התהליך הארוך והמסובך הזה, שחברת הביטוח היא שעליה מוטלת חובת ההוכחה.

לשמחתנו, יותר ויותר שופטים זוכרים ומיישמים זאת, ופוסקים על בסיס נטל ההוכחה המיוחד הזה לנושא סוג החלפים.

במקרה שבפנינו השתמש המבוטח בשירותי שמאי פרטי אשר קבע כי את התיקון יש לבצע באמצעות חלקים מקוריים וחדשים. לעומתו, קבע השמאי מטעם חברת הביטוח כי ניתן לתקן את הרכב באמצעות חלפים תחליפיים (או משומשים). השופט ברר את התבן מתוך ערימות המוץ של טענות הצדדים והגדיר את המחלוקת כך: "האם החלקים התחליפיים זהים בתכונותיהם לחלקים המקוריים"? השופט הגדיר את המחלוקת כעובדתית – מקצועית גרידא. בנקודה (יחידה) זו קבע, כי אף לא אחד מן הצדדים הוכיח את עמדתו, שכן מעבר לחוות דעת שמאים – אשר כלל אינם מומחים בתחום הרלוונטי – לא הביא אף אחד מהם ראיות (כלומר, נתונים) לתמיכה בעמדתו.

אומנם, הכלל המשפטי היסודי הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", אך אחד החריגים לכלל הוא המקרה שבו כפות המאזניים שוות ואף צד לא הצליח להוכיח את גרסתו. אזי, מפסיד במשפט הצד שעליו נטל ההוכחה, ותוך יישום כלל זה קבע בית המשפט כי דין התביעה להתקבל כיוון שחברת הביטוח לא הוכיחה את עמדתה. וכך אומר השופט: "טענת המבטחת לפיה החלקים התחליפיים שווי ערך בתכונותיהם למקוריים הינה טענה מתחום דיני הקטנת הנזק, ולפיכך הנטל להוכיח טענה זו מוטל על המבטחת. אין ספק שהשבת המצב לקדמותו נעשית בראש ובראשונה על ידי חלקים מקוריים, ומשכך הדבר מי שטוען שניתן להשיב את הנזק לקדמותו באמצעות חלקים שווי ערך, עליו מוטל הנטל להוכיח שהחלקים אכן שווי ערך".

אז הנה, היום למדתם כלל משפטי חדש שעשוי לשרת אתכם בעתיד– "נטל ההוכחה". ואל תשכחו כי על חברת הביטוח להוכיח שהחלק התחליפי איכותי מתאים ומקיים את חובת ההשבה לקדמות, ולא אתם אלו שצריכים להוכיח את ההיפך. ואיך בכל זאת יכול בעל הרכב להוכיח באופן פוזיטיבי את אי התאמת החלפים התחליפיים שמעוניינת חברת הביטוח שיתקין ברכבו? על זאת, באחת מרשימותינו הקרובות.


* הכותבת הינה היועצת המשפטית של 'איגוד המוסכים בישראל' ו'פורום התיקון הבטוח'