פרויקט הסיום של מאט וויליאמס, בוגר מגמת העיצוב של אוניברסיטת קובנטרי, לא בא לגזול את מקומה של המקלארן החדשה, ה-MP4-12C. על פי דעותיו, יש מקום לשתי המכוניות זו לצד זו, אם כי למיטב הבנתו רק אחת מהן ראויה להתכבד בתואר "יורשת ה-F1". העובדה הפשוטה היא שקל לרדת לדעתו, היות והמקלארן המודרנית שונה למכביר מיצירת הפאר הטכנולוגית של גורדון מארי מ-1992. לא ננבור שוב בכל מכלליה הארוכים של ה-MP4 ונסתפק בכך שמדובר בכלי 'על' סדרתי שהופעתו אנמית בקרבן של מכוניות ה'על' המוכרות.
להבדיל מהחברה האם וגם מהדור השני במקלארן, ברא המעצב קונפסט עצמאי שמקרין חזות מאיימת וחצופה דיה לרשת את מקומה של ה-F1 האגדית. היא מכונה LM5 ללא הסבר על בחירת השם ומדגימה את יכולתו כאמן לשלב מאפיינים מן העבר ולשבצם בהרמוניה עם ההווה. עיצובה המרשים נולד תוך הטמעת סממני חשק ופונקציונליות, שהרי במכוניות 'על', לעתים בא האחד על חשבון האחר. מכאן שממדיה מגמדים את ה-MP-4 בנקל ומתירים לשלושת היושבים בתא הנוסעים מרווח מחייה נאות, כאשר כל אחד "מרותך" למושב ברתמת מירוצים ארבע נקודות.
הבדל נוסף ומשמעותי יותר, אפשר למצוא בשימוש ביחידות ההנעה. ב-MP4 בחרה מקלארן במנוע V8 כפול מגדשים שפותח בגפה ומפיק כ-600 כ"ס ו-61 קג"מ. וויליאמס הלך שוב למגילות ההיסטוריה ושלף ממדפיה של ב.מ.וו מנוע V10 (בחלוצה שכן מנוע ב.מ.וו V12) בנפח 5.0 ל' המושתל במרכז המכונית ותומך במרכב סיבי פחמן. הוא לא מציין כמה הספק היא מחלצת מעשרת הצילינדרים וגם לא את נתוני המיאוץ, אולם בהנחה שזו קרובה יותר למודל המקורי של מקלארן, ספק אם הברנש מסתפק בפחות מ-650 כ"ס ומהירות מרבית של 380 קמ"ש.
חטיבת 'מקלארן קארס' טרם הגיבה ל-LM5 וספק אם בכלל תתעניין בה. אם לא כיורשת, אנו נמליץ למצוא למכונית המעוצבת של וויליאמס עתיד במסלולי המירוצים. יכול להיות מעניין מקלארן-וויליאמס, לא?
.