האינדי של הונדה

ליגת ה-IRL האמריקנית נוסדה ב-1996 ולמרות פער השנים וכמובן השוני בינה לבין הפורמולה 1, שתי הסדרות מתבססות על מכוניות מירוץ מקבוצת ה-Open Wheel, כלומר נהג יחיד (סינגל-סיטר) בכלי-רכב תחרותיים בהם הגלגלים מורחקים מהמרכב כלפי חוץ ומבליטים את קוטרם של הצמיגים והמתלים. מקבץ תכונות אלה, הם רק טיפה בים טכנולוגי עשיר ויקר לאין שיעור.

יש מי שכבר שואפים לדמיין כיצד תעוצבנה מכוניות המירוץ לליגת ה-IRL בעוד נניח – 20 שנה, או אולי קצת יותר. אחד מהם הוא בחור בשם יוטיאן לי, בוגר מגמת העיצוב של אוניברסיטת מישיגן שבדטרויט, שבין שאר הישגיו מחזיק גם בתואר בעיצוב תעשייתי מאוניברסיטת שנגחאי. כאן הוא מציג לנו פרויקט שעשה בשיתוף חטיבת המעצבים של ספקית המנועים לסבב הונדה, שבהחלט מביעה עניין ביכולותיו של האמן.

על העיצוב הוא מרחיב מאוד ועל הביצועים אין כמעט בדל של מידע. כנראה שכרגע אי אפשר לשער מה תעשנה היצרניות כשתקנות איכות הסביבה תוחמרנה גם עימן. על כל פנים, המודל הגרפי בתמונות מאמץ רכיבים צורניים מיצירות ארכיטקטורה עולמיות, בפרט אלו שיצאו ממוחה של האדריכלית הפרסייה זאה חדיד. חדיד בת ה-58 עיצבה כמה מהמבנים המרשימים ביותר בתעשיית הרכב, כמו הקומפלקס המרכזי של ב.מ.וו בלייפציג.

הופעתה הכללית של האינדי-הונדה נראית בלתי-מושפעת מהדגמים של ימינו. יוטיאן מספר שהחומרים המשלימים את המעטפת נועדו להקנות לה יכולת עילאית על הכביש ולנתב את זרימת האוויר בצורה אופטימלית. הדבר הבולט ביותר לעין? הכנף האחורית לה שני שימושים עיקריים בזמן אמת: לספק הצמדה לקרקע בתנאים אתגריים ולאפשר למנוע לנשום תוך הזרמת אוויר לכיוונו.

פרט יותר מעניין בכנף הזו, הוא השימוש המסחרי שלה. בכוונה תחילה, בחר יוטיאן במשטח רחב וגדול - מספיק מקום כדי לתחוב שם מידע מפי הספונסרים האחראים להרצת המכונית. הזרוע שלה מתכווננת ולכן בנקודות מסויימות בבלימה או במיאוץ, היא מתרוממת וחושפת את כיתובי הספונסר בפני הקהל. עוד בשביל האוהדים, המכונית עוטה גוון המשתנה בהתאם לטמפרטורת המנוע. כשהמכונית בוערת מחום, הגוון הופך אדום נועז ואילו במצב קירור, חוזר הצבע הכחול לשלוט מבחוץ.

מתי באמת נחווה משהו כמו האינדי-הונדה הזו על המסלול? בהנחה שבאמת יש בה בשורה לעתיד, ייתכן שקונספט ראשון יגיע בשנים הקרובות. לא במקרה מעורבת החברה היפנית בפרוייקט הזה באופן אישי.