הרבה השתנה מאז הופיעו הרכבות הראשונות בתחילת המאה ה-19 ועד ל"כרכרה נטולת הסוסים" בסוף אותה המאה ממש. אז, הביטו בה ההמונים בחשש, נרתעים מהרעש, הריח ואולי יותר מכל מהמסתורין שגרם לגוש המתכת לנוע על הכבישים.
אבל מה שלא השתנה בהרבה היא אותה הילת מיתוסים הסובבת את המכונית. אז נכון, היום אף זקן לא יצעק עליכם להעיף את מכונת השטן שלכם, שככל הנראה מונעת בכישוף תוך שהוא מנופף במקטרת ומקל הליכה. אבל עדיין, בין אם מחוסר הבנה, ידע או כל חסם אנושי אחר הנחות שגויות ומיתוסים עדיין ממשיכים לאפוף את המכונית המודרנית.
הנה כמה מהם:
מכוניות ישנות נגנבות פחות:
הנטייה הראשונית והטבעית שלנו היא להעריך חפץ חדש בצורה שאינה תמיד מתיישבת עם ההיגיון. אחרי הכל מה יותר טבעי עבור מר ישראלי מאשר לזנק באישון לילה לחלון ביתו מכל חשש קל שבקלים שמישהו מנסה לחמוס את מכוניתו החדשה. לעומתו, כל מי שבבעלותו גרוטאה מכופפת פח, מעשנת, ללא אבזור והרבה ק"מ במונה לעיתים רחוקות יהרהר בגורל מכוניתו ברגע שיצא ממנה. אבל למעשה, המניע לגניבת רכב כזה או אחר אינם צבע נוצץ, ביצועים או ריפודי עור, אלא הביקוש לחלקים שלה. כך שדווקא מכוניות ישנות, שתחזוקתן יקרה עבור חלק מבעליהם, והם מתפתים להצעות מפוקפקות לחלקי חילוף זולים במיוחד ממקור עלום הן אלו שמועדות לגניבה.
נתוני המשטרה אודות גניבת מכוניות, מאמתות את העובד הזו ומציבות את מיצובישי לאנסר משנות התשעים וכן את סובארו לאונה (המוכרת גם בתור DL) בראש הרשימה פעם אחר פעם.
נסיעה מאחורי משאית או רכב גדול מסייעת לחסוך בדלק:
חובבי ספורט מוטורי מכירים את המחזה הזה ממסלולי המירוצים, שורת המכוניות נעה בטור מדויק זו אחר זו כאשר לקראת סוף הישורת, שוברת אחת המכוניות את הסדר ומנסה לעקוף. ההסבר פשוט, המכונית הראשונה בטור "שוברת" את התנגדות האוויר ומשאירה מאחוריה מסדרון שדרכו קל יותר למכוניות לנוע בשל התנגדות האוויר הפחותה. שם הן צוברות מהירות וברגע הנכון עוקפות. ככל שזה ישמע לא סביר, ישנם נהגים המבקשים ליישם את טכניקה זו גם בכביש הציבורי. הרעיון אומר שנסיעה בקרבה אינטימית למשאית או כלי רכב גדול אחר תאפשר למכונית לנוע תוך התנגדות מועטה יותר של האוויר ותחסוך בדלק. האמת היא שגם אם מושג חיסכון כל שהוא בדלק בתנאים מסוימים, הוא כל כך זניח לעומת הסיכון העצום של נהיגה כזו. בלימה ולו הקלה ביותר של המשאית (שאינה רואה את המכונית הצמודה אליה) תהפוך את ניסיון החיסכון בדלק לעסק יקר מאוד.
שפיכת כוס סוכר למיכל הדלק תביא להרס המנוע
המיתוס הזה, מקורו ככל הנראה כמו הרבה טריקים חסרי שחר מגיע בעיקר מסדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע. ה"היגיון" מאחורי המיתוס גורס כי הסוכר המתחמם יהפוך לקרמל שיסתום את צינורות הדלק, מעברי השמן ויביא להרס המנוע. האמת היא שהסוכר יתפרק ויתמוסס עוד הרבה לפני שיצליח להגיע לאיזו נקודת חום שעשויה לגרום לנזק. למעשה ממש כמו כל לכלוך או חול שעשוי להצטבר במיכל הדלק, רק כמויות גדולות מאוד ולאורך זמן עשויות להתגבר על כל המסננים בדרך לתאי השריפה על מנת לגרום להשפעה כל שהיא.
הנרי פורד היה ממציא פס היצור
להרבה כתרים שנקשרו לראשו הנרי פורד ראוי ביותר. למרות היותו גזען ואנטישמי, הוא האיש שהביא את בשורת המכונית להמונים בזכות הפחתת עלויות היצור שלה, רבות בזכות ייצורה של המודל T בשיטת הסרט הנע.
אולם הנרי פורד לא היה הראשון להשתמש בשיטת ייצור זו. למעשה ארכאולוגים קבעו כי "צבא הטרקוטה" (7,000 פסלי לוחמים על נשקיהם וסוסיהם בגודל מלא עשויי חרס שנתגלו בסין) המתוארך ב-200 לפני הספירה יוצר בשיטה זו. אבל גם אם לא נלך כל כך רחוק אחורה, עוד במאה ה-16 סדנאות שונות עבדו בשיטת הסרט הנע. המהפכה התעשייתית במאה ה-19 הפכה את שיטת יצור זו לנפוצה במיוחד. למעשה, הנרי פורד אפילו לא היה הראשון לעשות בה שימוש בעולם הרכב, רנסום אולדס (מייסד חברת אולדסמוביל), עשה שימוש בשיטה זו עוד בשנת 1902 יותר מעשור בטרם יוצרה המודל T הראשונה.
מכוניות אדומות מועדות יותר לקבל דו"חות מהירות
מכל המיתוסים הקשורים במניעים פסיכולוגיים, זה אולי הנפוץ מכולם. רבים יתלו את הצדקת התיאוריה הזו בכך שאנשים הבוחרים בצבע אדום הינם מטבעם טיפוסים נוטים לקחת סיכונים (ספרו את זה לספרנית שנוהגת בסוזוקי אלטו אדומה), אולי הצבע האדום מלהיט את הנהג לנהוג במהירות, אולי בגלל שזה הצבע המזוהה עם מכוניות פרארי? ואולי בכלל זה בגלל שהצבע האדום והבוהק פשוט תופס את עינו של השוטר בכביש.
כל הסיבות האלו וכן המיתוס עצמו אינן תואמות כל מחקר שנעשה בנושא עד כה. למעשה, אחד המחקרים שנערך בפלורידה בשנת 1990 המתבסס על תצפיות ועל רישומי המשטרה העלה שדווקא מכוניות כסופות היו אלו שממוצע הדו"חות שלהן היה גבוה מהרגיל, המכוניות האדומות היו בתחום הממוצע ואילו מכוניות לבנות היו מתחת לממוצע.
