מאחורי הקלעים: במה נוהג צוות וואלה! רכב?

מיוחד ליום העצמאות - הצצה אל הטעם האישי על הגלגלים שלנו, ומדוע בחרנו בהם. יש לנו רכב שטח בריטי, מכונית ספורטיבית צרפתית וגם טנדרון, משפחתית גדולה ושני אופנועים איטלקיים

צילומים: קובי ליאני, בן קלמר

צוות וואלה! רכב. קובי ליאני, רמי גלבוע, ניר בן טובים, ראובן סביו, יואל שוורץ (בן קלמר)
צוות וואלה! רכב מימין לשמאל: ראובן סביו, ניר בן טובים, קובי ליאני, יואל שוורץ ורמי גלבוע. אנשים שונים, אהבות מוטוריות מגוונות (צילום: בן קלמר)

כדי להיות עיתונאי רכב, צריך להיות קצת משוגע וגם קצת הגיוני, אבל חייבים, פשוט חייבים לאהוב מנועים, גלגלים ואת החיבור בניהם. לכבוד יום ההולדת השישים ושישה של מדינת ישראל, החלטנו לספק לכם הצצה אל מאחורי הקלעים של וואלה! רכב ולהציג בפניכם את כלי הרכב שלנו. לא את רכבי המבחן, אלא ממש את כלי הרכב שנמצאים בבעלותנו וגם את הסיבות שבחרנו בהם על פני אחרים. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, נוהגים בצורה כזו או אחרת במגבלת תקציב, אבל לא תשמעו תלונות בנושא או דמיונות על מכוניות בלתי מושגות. ספירת ראשים מהירה גילתה רכב שטח בריטי אחד, שתי צרפתיות - אחת ספורטיבית ואחת משפחתית, ומאיטליה, מכונית מנהלים דינאמית ושני אופנועים. אז מי שייך למי ומדוע? מסתבר שאהבה, כן אפשר לקנות בכסף.

קובי ליאני: עורך וואלה! רכב. דוקאטי מונסטר 1000S i.e

כשמרבית חברי ומכרי הקרובים גילו שרכשתי את המונסטר הוותיק, הם היו בטוחים ללא צל של ספק שהפעם, סופית, החלקתי על השכל. אי אפשר באמת להאשים אותם. ההיגיון עמם. הרי זה באמת לא הגיוני שאני, שבארבע פלוס השנים האחרונות מצויד באופנועים במבחנים ארוכים, שיכול בכל רגע נתון לסחוט את הבלוטות שאחראיות על הפקת אדרנלין על גבי כל אופנוע חדש, מבלי לסבול מתופעות לוואי כלכליות כמו ביטוח ותחזוקה, "אזרוק" את מיטב כספי על אופנוע משלי. משוגע מי שעושה את זה.

יודעים מה? הם צודקים. אבל אי אפשר באמת לשכנע משוגע שהוא משוגע ובכלל מנקודת ראותי, מדובר בקניה הגיונית לגמרי. זאת משום שהיא לא (רק) תולדה של חישוב כלכלי קר, אלא מונעת מרגש עמוק וצורך אישי. אנסה להסביר זאת כך - גם גננת זקוקה לילדים משלה.

אל הדוקאטי מונסטר 1000S i.e בגרסת סנה (צביעה אפורה וחישוקים אדומים, רפליקה בייצור מוגבל לזכרו של נהג הפורמולה האגדי, איירטון סנה, עליו השלום) הגעתי (או נכון יותר, הוא הגיע אליי) לגמרי במקרה, אחרי כמעט שנה וחצי של חיפוש אקטיבי בעוצמות משתנות אחר האופנוע שהכי מדבר אלי. לאורך הזמן, היו מספר מועמדים קרובים שמתאימים למסגרת התקציב, אבל אף אחד לא באמת העפיל לגמר.

זו הייתה התאהבות ממבט שני, שכן בראשון, הוא לא היה יותר מאשר שלדת צינורות שתלויה מהתקרה וערימות ברזלים שפזורים על פני מטרים רבועים רבים. חודש וחצי ארכה מלאכת ההרכבה והשיפוץ וכבר אחרי חמש דקות רכיבה, היה זה ברור כמו השמש שצלתה את גבי - זהו זה. זה בדיוק זה. בול מה שאני רוצה. האופנוע ששלח את היד הכי עמוק אל תוך בית החזה שלי. הוא רוטט בתדר הנכון, התנהגות הכביש שלו נחושה, הוא דורש יד מיומנת ויש לו הרים של מומנט. מאוחר יותר גם גיליתי שהוא ככל הנראה היחיד מסוגו בישראל וכמוהו רק מאות בודדות מסביב לעולם וכמובן שזה רק מחזק את ההנאה שבבעלות.

אז במחשבה שניה, החברים לא לגמרי צדקו. אמנם הוא גומא בשנה בקושי 3,000 קילומטרים, אבל כל אחד מהם טוען לי את הסוללה הנפשית בכוחות מחודשים. הוא לא ממש חסכוני, אבל כל פעימה במנוע הליטר שלו משחררת לסביבה קונצרט אגזוזים מהדהד. הוא לא ישבור שיאי מהירות, אבל כבר ב-100 קמ"ש הוא מפציץ בתחושות והנאה, הוא עירום, אבל מכניס לפרופורציה בכל הקשור למהירות הרכיבה וזה הכי מדבר אלי.

אסיים במשפט מבריק (אחד מני רבים) שאסי דיין השאיר אחריו מעט לפני לכתו מהעולם - "השאלה היא לא האם יש חיים אחרי המוות, אלא אם יש חיים לפני המוות". שנחיה ונרכב. חג עצמאות שמח.

קובי ליאני, דוקאטי מונסטר 1000S i.e (קובי ליאני)
הלך עם הלב ופגש בדרך את ההיגיון: "ככל הנראה היחיד בישראל וממנו יש מאות בודדות בעולם"

רמי גלבוע: כתב שטח ופנאי. דיסקברי Tdi300

זה כבר הדיסקו השלישי שלי, ונראה שהוא יהיה האחרון. אין לי שום סיבה להחליף אותו, אין רכב שטח אחר שאני רוצה במקומו. נטול אלקטרוניקה הוא ייקח אותי לאיפה שארצה, בנינוחות של לורד בריטי בגמלאות.

אני זוכר בדיוק איפה התאהבתי בכרכרה הבריטית, לפני כשש-עשרה שנה. זה היה למרגלות המדרגה של ה'מרזבה', אותה טיפס הדיסקו הסטנדרטי בזחיחות שהפתיעה את כולנו. באותו רגע החלטתי שיום יבוא, ויהיה לי דיסקברי. במהלך השנים כבר היו לי שניים כאלה, על סיפונם טיילתי כ-350,000 קילומטרים, מלאי הנאה ונטולי אכזבות. אחריהם בא דיפנדר מסעות מקסים אבל לפני שנתיים החלטתי, שהוא כבר תובעני מדי עבורי, נטול מזגן, ללא חלונות או גג. כמעט חשבתי לרכוש טנדר יפני אבל אז פגשתי דיסקו מיושן והבנתי, ש'אהבה לא מחליפים'.

נפרדתי בדמעות מהדיפנדר וקניתי את הדיסקו השחור. גמל המדבר. עם 330,000 קילומטרים על השעון הוא עדיין במצב מכאני מעולה, זקוף על מתליו, מרווח ומפנק. הוא לא רכב מהיר ושקט, אפילו לא העביר ביותר. אבל תמורת 35,000 שקלים העניק לי ה'דיסקו' תנוחת נהיגה מושלמת ועבודת מתלים מופלאה, 10 ק"מ לליטר ותאמינו או לא, הוא כמעט ולא מתקלקל (וכשיש מה לתקן/לשדרג, זה עולה כסף קטן). בכל בוקר אני פוגש אותו בחנייה והחיוך משתלט לי על האוזניים, ואילו חלופות יש לי? פג'רו מודל 2000? טנדר חבוט? סופה ברוטאלית? טרופר? לרגעים שקלתי לקנות דיסקו 5TD, אבל לא - הוא כבר מורכב ומתוחכם מדי עבורי.

מה עוד אבקש? שילמתי כמה גרושים מעל 'מחיר השוק' וזכיתי ברכב מסעות המתאים לי, כמו כפפה מיוזעת ומוכרת. עשיתי 'יישור קו' מכאני והתקנתי מגירות מטען, מכל מים למקלחת, מקרר, מדף מתקפל להכנת קפה, גגון. הדיסקו מוגבה ברמה סבירה ואני מחכה להזדמנות להרכיב צמיגים קצת יותר אגרסיביים. מיגון גחון לא נחוץ והשיפור היחיד יהיה, אולי, נעילה אחורית. האם זה רכב שטח שמתאים לכל אחד? ממש לא. אבל תסתכלו קצת סביבכם, ותראו את כמות הדיסקברים השורדים את מבחן השנים. עבורי, זה רכב השטח האחרון.

רמי גלבוע, לנדרובר דיסקברי (קובי ליאני)
פעם הייתי יוצא לטיול מדברי של יומיים, עם תרמיל גב קטון ואופנוע שטח בין הרגליים. היום אני לוקח את כל הבית לטיול, והדיסקברי הפך להיות 'רכב קטן מדי'...

ניר בן-טובים: כתב ובוחן רכב. פיג'ו 208 GTi

העובדה המצערת היא שרנו די פישלו עם הקליאו ספורט החדשה. והתוצאה העגומה הזו הפכה את הבחירה להרבה יותר פשוטה. אחרי נהיגה בפיג'ו 208 GTi על כבישי צרפת המחמיאים, הרגשתי, בפעם הראשונה מזה שנים ארוכות ושחונות, שאולי נולדה כאן מכונית שלא נושאת את השילוש המיתולוגי על ישבנה סתם כך לקישוט; "מי יודע", אמרתי לעמית וחבר במשלחת, "בסוף אתה עוד עלול, חלילה ליהנות ממנה". הוא מצידו שמר על מבט מפוכח, אדישות ומצב רוח קודר ונותר נאמן להיסטוריה המפוארת: "אין כמו ה-205 המתוקה, האגדית", כך העיר פעמים תכופות תוך שהוא מנפנף ידיו בביטול. בטיסה חזרה איפוא, קשה היה למחוק את החיוך מפניו (גם אם התאמץ להסתיר אותו).

על ההוט האץ' החדשה דיברנו כמה פעמים, ולמרות שהיו בינינו חילוקי דעות לגביי יכולותיה קרוב לגבול המעטפת, הגענו להסכמה שאם בוחנים את התמורה הכספית מול מדד ההנאה, אין לה מתחרה. זו GTi שהיא מצד אחד בוגרת, נוחה ומנומסת, כך שלא אאלץ לנדוד לאורתופד פעמיים בשבוע. ומצד שני, גילינו מכונית ספורט שיכולה לחשוף שיניים ולתגמל את הנהג בהתנהגות מהנה ושובבה, נמרצת ונעורית, בדיוק כמו היורשת שקיוונו שתוולד לאחר הבושות שעוללה ה-207 GTI, ועוד קודם לה ה-206. הייתה זו בשורה גדולה ומשמחת לא רק לחובבי הסדרה, אלא בכלל לענף הרכב.

בדיעבד, אף פעם לא הסתרתי את חיבתי לרנו-ספורט, אך מעולם לא נמניתי על קהילת הפרנקופילים הנגועים. מרבית חמומות המזג ששבו אותי וכבשו את מכריי הגיעו מאיטליה, ובמחיצתן ביליתי שנים ארוכות שנחלקו בין רגעים קורעי לב וכיס במוסך, לבין סופי שבוע של הנאה עשירה בצלילים ואנשים.

ואולם, תהליך יוצא דופן התחולל בפיג'ו 208 GTi שהחזיר לנו את האמון במכונה המודרנית; היא משתדלת. היא מעזה לנסות. היא רוצה לתרגם את המחשבה לפעולה מדויקת וסוחפת. "סוף סוף" מלמלתי תדיר מאחרי ההגה, מכונית ספורט שלא מתחזה לאתלטית, אלא ספורטאית מן השורה שמסוגלת לטפס על הקורה, לקפוץ לפנים, לאחור, לבצע תעלולים אקרובטיים ולחלץ מהמאמן שלה מחיאות כף וחזה זקוף בגאווה.

בסופו של דבר, זה הסתכם בתזמון ואורך רוח, כך הבשיל לאיטו הרגע להתלבש על האריה הצרפתי ולשחרר אנחת רווחה: "הנה GTi אמיתית - בלי פילטרים, ובמינימום גימיקים". הזדמנות לקפוץ על מכונית חדה ונכונה, ורסטילית, איכותית ועמידה שהגיעה בעיתוי די מתאים, לפחות עד שארשה להרפות ולהישיר מבט אל גיל העמידה. שם כבר יחכה לי בסיבוב משבר חדש, יקר הרבה יותר כנראה. המיניוואן יחכה עוד קצת.

ניר בן טובים, פיג'ו 208 GTI (קובי ליאני)
ואי אפשר בלי הכיתוב על הדופן, אזכור ל-205 המקורית

ראובן סביו: כתב ובוחן אופנועי שטח. הוסקוורנה 300 דו"פ

בגיל 12 סבתא שלי קנתה לי ספר טכני על אופנועים, ארבע שנים אחרי זה בשנת 1985 זכיתי במקום הראשון באליפות ישראל במוטוקרוס בנפח 50 סמ''ק. מאז ועד 2012 התחריתי כמעט בכל מרוצי האופנועים והקטנועים שהיו בארץ: באנדורו, בסופרמוטו, בקטנועים ובמירוצי ראלי. בארון אפשר למצוא מדליית ארד מתחרות סיקס דייז 2001 בצרפת ומדליית כסף בשנת 2008 בסיקס דייז יוון. החל משנת 1995 אני כתב בנושאים טכניים ובוחן אופנועים וקטנועים עבור מדיות שונות.

השיא עבורי ברכיבת השטח הוא היכולת להגיע לכל מקום עם האופנוע. עליות קשות, מדרונות, מדרגות סלעים, נחלים עם בולדרים ועוד תוואי שטח מאתגרים, מהווים עבורי את עיקר ההנאה מהרכיבה. ההסקוורנה 300 חזק וקל משקל, מזנק מדרופים ומתרומם לאוויר כמעט כמו אופנוע מוטוקרוס. אוחז בעליות דרדרת, אותן הוא מטפס כמו טרקטור על המומנט האדיר, ומזנק על סלעים כמעט כמו אופנוע טריאל. שילוב של יכולות אלו, עם עלויות אחזקה נמוכות מאוד ואמינות ושרידות ברמה גבוהה, עושה את ההסקי 300 האופנוע המנצח עבורי. אבל ההאסקי הזה לא לבד ובניגוד לקולגות כאן, שלרוב מסתפקים בכלי אחד, אני זקוק לרכב נוסף כי לספק את כל הצרכים - סיטרואן ברלינגו מולטיספייס 2013.

עד גיל 35, שבו זכיתי להיות אבא, הייתי נוהג רק במכוניות קטנות וספורטיביות. בספר ההיסטוריה שלי תמצאו 2 אלפות, לנצ'יה אחת ופז'ו אחת, כולן חמות ומהנות לנהיגה. מאז שהגיעו הילדים, התחלתי לפזול לכיוון מכוניות שימושיות ונוחות יותר. הברלינגו מולטיספייס היא עבורי המכונית המושלמת כדי לקחת אותי ואת המשפחה למגוון הפעילויות כגון רכיבות אופניים, פיקניקים, לינת שטח, גרירת עגלה עם אופנועים ועוד. חמשת המושבים האחוריים עצמאיים ומתפרקים על ידי משיכת ידית והופכים להיות כורסאות פיקניק מפנקות, על זה אפילו בדיסקברי לא חשבו. בקיצור הברלינגו ממשיך להיות שימושי ונוח, גם בחנייה.

את כל זה עושה הברלינגו עם צריכת סולר ממוצעת של 6.2 ליטר ל-100 קילומטרים, לפי חישוב של מחשב הנסיעה לאורך 13,000 הקילומטרים שהיא נמצאת ברשותי. שבעת מקומות הישיבה, החלל הפנימי העצום ותנוחת הישיבה הגבוהה מוסיפים לי להנאה מהנהיגה ועוזרים לי לא להתגעגע למכוניות הקטנות וה"ספורטיביות" של פעם. מנוע הטורבו דיזל בשילוב עם התיבה הידנית משאירים אותי מופתע בכל פעם שאני עוקף מכוניות בעליות לירושלים עם עגלה עם אופנועים מאחור.

ראובן סביו, הוסקווארנה 300 שתי פעימות (קובי ליאני)
בפנים חובב אקסטרים, בחוץ מורה לפיזיקה ומתמטיקה

יואל שוורץ: כתב ובוחן רכב. אלפא 156

לא חיפשתי להחליף את הלנצ'יה שהייתה לי. השתעשעתי עם הרעיון, אבל לא יותר מזה. בכל זאת לפני החלטות גורליות צריך לעבור את המנכ"ל והגזבר, שעבורי הן אותה אחת, זוגתי הכל יכולה, וזו לא תמיד משימה קלה. אבל בוקר אחד בשעת בוקר מוקדמת מדי הודיע לי חבר נלהב כי יש לו רכב בשבילי (כמעט): "זו 156 בנפח 2.5 ליטר, יד ראשונה מרופא. רופא אמיתי, לא דוקטור של כבוד מאוניברסיטת 'לא קיבלו אותי לשום מקום אחר'." הוא אמר. "אז איפה הקאץ'?" שאלתי. "היא אוטומטית היתה התשובה." טוב, אז אלך לבדוק מה כבר יכול להיות. מקסימום אם התיבה הרוסה נוריד במחיר ונבצע הסבה לידני.

נהיגה קצרה ורעיון ההסבה נגוז - הרכב במצב חדש: אומנם בן 8 אבל עדיין אצל בעליו המקוריים ועם 41,000 ק"מ על השעון. פשפוש בניירת המסודרת באופן כמעט סטרילי והכל כשורה - הטיפולים בוצעו במוסך המרכזי והתאונה היחידה והקלה מאחור תוקנה כראוי כולל בדיקה נוספת במוסך אחר כדי לבדוק את עבודת המוסך הראשון. באופן מפתיע לא פחות, דיון נמרץ בין המנכ"ל לגזבר הוביל לאישור העסקה, וה-156 עברה לידיי.

היות וביום-יום התניידתי עם קטנוע, הקילומטרז' נשאר נמוך - רק 76,000 ק"מ עבור רכב מ-2001. אבל כולם מוצו עד תום לאחר שחבר אחר, שלצורך העניין נקרא לו "הדוב", ישב איתי על רזי הדריפטינג. אני לא יכול לומר שכל פנייה עברתי על הצד, אבל בימים הנכונים, במצב רוח המתאים וחשוב מכך במקומות הראויים, גילתי בת לוויה מתמסרת וחיננית. בימים האחרים פשוט התענגתי על הצליל הגרגרני מששת הבוכנות. כן, היו ימים שהצליל הגיע מהמנוע. היום הוא מסונתז דרך הרמקולים.

בתקופה הראשונה עוד חשבתי על הסבה לתיבה ידנית, אבל מהר מאוד ירדתי מהעניין בשל העלויות הגבוהות (למעלה מעשירייה) והפחד ששינוי מהותי יפגע במצבה המצוין. החלק היחידי שתוקן במהלך 5 השנים במחיצת ה-156 היה במערכת האוורור הפנימית, השאר הם טיפולים והחלפת ציוד שגרתי (מצבר, צמיגים וכו'). אני מניח שחלקכם יושבים ומצקצקים על המקלדת "כן בטח, אלפא אמינה" אבל אתם יודעים מה, ביום שאמכור אותה יהיה מי שירוויח מכונית מדהימה ויהיו כאלה שרק יוכלו לחלום.

יואל שוורץ, אלפא רומיאו 156 (קובי ליאני)
מצא אהבה: אלפא רומיאו 156 מרופא, ממש מרופא אמיתי

קונים רכב חדש? כדאי שתבקרו כאן

לייק אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל