הראלי לאילת מתקיים אחת לשנתיים ומשתתפים בו חברי מועדון החמש על בני/בנות זוגם, מכוניותיהם, ציודם וחלפים ליומיים.
אז למה פעמיים גרר? כי במסע הקודם, ממש כמו רץ המרתון, הענתיקה שלי הגיעה למחסום המכס בכניסה לאילת, ואז, כשהיא רשמית באילת, נפחה את נשמתה ונאלצה לחזור על הגרר שליווה את המסע.
הפעם רק בגלל חוסר זמן, הגיע הגרריסט הנאמן גוטי עם חיוך רחב ולקח אותה למוסכניק הנאמן, מתניה, לעשות יישור קו. מתניה גם הוא ייסע לאילת על "האספנות" שלו.
ברור היה לי שאני זקוק לחוויה מתקנת, ולכן בחרתי מ"צי הרכב" שלי את אותה כרכרה מלכותית, פורד פלקון סטיישן "סקוייר" משנת 1963 שעשתה את חצי המסע הקודם.
המסלול הוא נסיעה דרומה דרך "הכביש המרכזי" וחזרה דרך כביש הערבה כשבדרך שתי עצירות משמעותיות, מפעל סודה סטרים ליד בית קמה ובית הספר לשריון בשיזפון, מקום בו יש לי מזכרת עצובה ממלחמת ששת הימים.
24 שעות לפני שעת ה-ש'. בדיקות אחרונות והזזת הרכב מהחניון הביתה, שם היא נפגשת עם הפלקון 1960. הקשישה הייתה מיועדת להסיע אותנו לאילת, אבל כבר אמרנו - חוויה מתקנת...
בוקר היציאה, כולי נרגש, טוען את הרכב בכל טוב, שלושה מיכלי דלק מלאים, נוזל קירור, נוזל בלמים, המון מים, קפה, מה עוד צריך הבנאדם? בטח שכחתי משהו.
יוצאים לדרך
התנעה וזזים, תחנה ראשונה במפעל "סודהסטרים" ברהט, מופת לדו קיום וגם לרב גוניות של הארץ הזאת. שם, לציון היותו של המפעל הזה סמל לאופן בו ניתן ליצור חברה משותפת יצרו המכוניות את סמל השלום.
מכאן ועד לאחוזת הקבר של בן גוריון לאורך 70 ק"מ הדרך עוברת על מי מנוחות אבל מכאן מתחיל המבחן האמיתי. הקשישה משייטת לה בכביש דו מסלולי נוח ומדרום לבאר שבע בכביש ככה ככה בסגנון שנות הששים. הכל רועד וקופץ, משאיות בכל פינה אבל הסטיישן נוסעת ונוסעת. מעז להגביר ל 100 קמ"ש, מחפש רעשים מהמנוע, אין...
מתחיל להיות חם בחוץ ואני פותח את "המזגן", אותם חלונות משולשים ליד הקורה הקדמית. ה"מזגן" מקפיא... תוך כמה דקות סוגר אותו. מד הדלק מזדחל לרבע ואז עוצרים בתחנה די נידחת ליד ירוחם. אפילו התדלוק של רכב ישן שונה מרכב חדש. מידי פעם צריך לנער את כל האוטו כדי שאויר שכלוא במיכל ייצא ודלק ייכנס.
ממשיכים בנוף מדברי עד שנכנסים לאחוזת הקבר של בן גוריון. נוף עוצר נשימה למצוקים מסביב. המון סקרנים מקיפים את עשרות המכוניות. בי מתעניינים שלושה חסידי ויזניץ' שלומדים באשדוד. שואלים, נשאלים...
מכאן לקטע הארוך של היום, 115 ק"מ לבסיס שיזפון. הירידה ממצפה רמון למכתש מאתגרת כל רכב ישן עם בלמי תוף אבל לרכב שלי יש הילוכים רגילים. זה יתרון ששומר על הבלמים. מכניס לשני ומדרדר את הפלקון לאורך כל המורד. 30 קמ"ש, זנב של מכוניות אחריי, הטורים בשמיים, מד החום כמעט על אפס ואני נהנה מהחיים...
במכתש הכביש מתיישר ופותחים מצערת. קדילק 1941 עוקפת אותי כמו אניית מערכה מהירה. הנוף מרהיב, מזג אויר בהזמנה, אפילו מד הדלק לא זז...
ימינה לשיזפון לבית ספר לשריון. עוד עשרה ק"מ וההתרגשות גואה. לצד כביש הגישה לשיזפון עומד הטנק שלי מששת הימים. בו לחמנו, נפגענו, חבר (אביטל גרינהוט מקיבוץ נען) נפל, הכל בסיני.
היום הטנק מוצב שם למזכרת וחלום שלי היה לאחד את מכונת המלחמה עם התחביב של השלום. עמדתי, התרגשתי, צילמתי וצולמתי ו...לתוך הבסיס. בשנות הששים נכנסתי לבית הספר לשריון בו שרתתי עם פיאט משנת 1966. היום, "ירדתי במודל" לשנת 1963... אבל איזה הבדל.
לאחר טקס השקה מרגש של אוסטין מדליקה ולאחר אירוח לבבי בבסיס המשכנו הלאה עוד 70 ק"מ, קטן עלינו...
מחסום המכס בכניסה לאילת הוא נקודה חלשה אצלי. לא, לא עצרו אותי אז אבל כן נעצרתי... מיד אחרי המחסום, לפני שנתיים, שבקה הפלקון. כעת עברתי את המחסום, חייכתי לנקודה שבה הרכב נתקע ו...למלון. כ-370 ק"מ חלפו על הפלקון מהבית ברעננה לנקודה הדרומית ביותר בישראל.
זמן כפול מרחק
כאן המקום לספר שזה המסע החמישי של מועדון החמש לאילת. 90 מכוניות, החל ממודל 1941 וצפונה (בעצם דרומה...) חגגו עשור למסע הכי קשה, הכי מאתגר והכי מפרך. הארגון של ועד המועדון והעיריה היה מתוקתק והגרר המלווה של "זברה" נתן קצת שלווה בלב ובקרבורטור והמלון מפנק...
יום ששי היה יום תצוגה. כל התשעים (וגם כמה חברי מועדון אילתים) הציגו והפליאו וריגשו את האילתים והתיירים. טקס בהשתתפות ראש העיר, השקה מרגשת למכונית נוספת ואופנוע, שאלות, תשובות, ילדים, הרבה "לא לגעת" וכך עד אחרי הצהרים. לעת ערב הגשמתי עוד חלום קטן וצילמתי את הרכב על שפת ים סוף לא רחוק מהגבול הירדני.
יום שבת, המבחן הגדול. תחזיק או לא תחזיק עד רעננה? רכבים מתודלקים, צוות מלון "מלכת שבא" מנפנף ידיים לשלום ואנחנו מפליגים צפונה. הפעם דרך כביש הערבה. כביש משעמם, כמה כבר אפשר לראות את אותו וואדי ואותם הרים?
המנוע שר, שום רשרוש מיותר. המושג "האדם והמכונה" מקבל כאן ביטוי ממשי כשאני ממש מתמזג עם הרכב ורגיש לכל קרקוש ושקשוק.
הכביש זרוע אנדרטאות, לצערנו של נפגעי תאונות דרכים. שבת היום ואין משאיות. אין תנועה מצפון, ואנחנו נוסעים לאט יחסית והנתיב השמאלי (כביש חד מסלולי דו נתיבי) מלא במכוניות עוקפות כאילו שזה כביש דו מסלולי...
עצרנו בחוות ע'רנדל. בכניסה למתחם יש עליה חדה. אתגר לכל רכב אספנות ובעיקר כשנוצר פקק בשער. אני כל הזמן מזנק בעליה בשילוב של הילוך ומעצור יד ומתפלל שלא נתדרדר לאחור כי שם מחכה לי לא אחרת מאשר רולס רויס.
ממשיכים הלאה, כאן אני מרשה לעצמי לפתוח מצערת (לא אספר כמה...), ששה צילינדרים, רכב אמריקאי קל יחסית. העליות לדימונה דורשות מאמץ. מאות מטרים של הילוך שני, מד החום מטפס אבל לא עובר את החצי, רעש המנוע מחריש אוזניים, מכוניות עוקפות, אנשים מחייכים ומצלמים.
דימונה בתחנת הדלק, נקודת המפגש של השיירה. מתדלק ונוסע ופתאום בום... משהו השתחרר. ידעתי שזה יקרה.. ואז נזכרתי... השארתי את מכסה הדלק על הגג. עצרתי בצד, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי בלע אותו המדבר.
מה עושים? מסמרטטים! הפטנט הישן מהצבא, סותם את הפתח עם סמרטוט. ממשיך הלאה, כביש באר שבע תל אביב, פתאום המון מכוניות, המון אגודלים מונפים, אם הם היו יודעים מהיכן באתי. עוד תדלוק באלונית בכביש שש, הסמרטוט חזר למקומו ואחרי שעה רואים סוף סוף את המילה הנחשקת "רעננה". ואז תמיד יש מחשבה זדונית "בטח עכשיו היא תרשה לעצמה להיתקע דווקא ברחוב אחוזה". אבל לא
.
עמוק בחניון, כשאיש לא שומע, שחררתי צרחת ניצחון: "עשינו את זה"!