תופעה בכביש: צופרים לבחורות וחושפים את איבר המין

"אני רוכבת על הקטנוע שלי ומגיעה לרמזור. לידי בנתיב המקביל מאזדה לבנה. יושב שם בחור מבוגר, אולי בן 60. הוא מצפצף לי ואני לתומי חושבת שהוא רוצה לשאול אותי איזו שאלה שקשורה להתמצאות או איך מגיעים למקום מסוים, אבל האומלל הזה לא רצה לשאול אותי כלום; הוא ישב בתוך המכונית שלו עם איבר המין מחוץ לתחתונים, מאונן ומחייך אלי. קיבלתי את השוק של החיים שלי. קפאתי במקום. לקח לי אולי שתי דקות עד שהצלחתי להשתחרר מההלם , אבל הרמזור בינתיים התחלף. רציתי לעקוב אחרי החלאה הזה, לקחת את מספר הרכב - לעשות משהו. אבל לא רציתי להתעסק עם חולה נפש. המשכתי לרכב".

המקרה אותו חוותה אורית, אינו מקרה פרטי. בפועל, הערכות של גורמי מקצוע מתחום הקרמינולוגיה הקלינית הן כי מידי שנה מתרחשים אלפי אירועים כאלו במהלכם גברים חושפים את איבר המין שלהם בעודם יושבים ברכב או נוסעים באוטובוס, וישנם גם כאלו שעומדים בקרן רחוב, כאשר הריגוש לא נגרם מעצם החשיפה, אלא בשל כך שהם הצליחו להפתיע את הקורבן ההמום. לדפוס ההתנהגות הזה קוראים אקסהיבציוניזם: מצב בו אדם משתוקק לחשוף את אבריו האינטימיים בפומבי, ומפיק הנאה מכך. על פי ה-DSM המגדיר המקובל של הפרעות הנפש, נחשב דפוס התנהגות זה לאחת מן הפאראפיליות - אסופה של נטיות לעוררות מינית בתגובה לעצמים או למצבים העלולים להפריע לקיום פעילות מינית אוהבת והדדית.

"במקרים רבים, הגבר לא מאונן מול אותו גורם, אלא רק יחשוף את איבר המין ולאחר שהצליח להפיק תועלת מעצם ההפתעה, הוא ילך לאונן במקום אחר", מסבירה לוואלה רכב דנה קייזר, קרימינולוגית יישומית, המנהלת המקצועית של מרכז "התחלה חדשה", מרכז מורשה לטיפול בעברייני מין. "לעיתים, עצם המחשבה על החשיפה העתידית כבר גורמת לו לעוררות מינית. הם מתחילים לאונן בעודם יושבים ברכב ואז הקורבן נחשפת לכך בעודה עוצרת לידם ברמזור".

"אני נשוי עם ילדים. ליתר דיוק נשוי באושר כבר 15 שנה. אני לא יודע בדיוק באיזה שלב התחלתי להתנהג כך אבל זה מתישהו בגילאי העשרים", אומר לוואלה רכב, ארנון, גבר מרשים, גבה קומה שעובד בתפקיד בכיר במגזר הציבורי. שום דבר במראהו לא מסגיר את העובדה כי הסטייה שלו היא לחשוף את איבר מינו בזמן שהוא יושב ברכב, דווקא בפני נשים זקנות: "אני צדתי אותן בזמן שהיו הולכות על המדרכה; אני עוצר את הרכב בצד הכביש וצופר להן וחלקן עוצרות. אני כבר עם האיבר מין שלי בחוץ ורק מסתיר אותו עם חתיכת בד. ברגע שהן מסתכלות לעברי אחרי שפתחתי את החלון, אני מוריד את הבד, ומסתכל על הפרצוף ההמום שלה".

דנה קייזר: "איני מכירה את נסיבות חייו והתפתחותו הפסיכו-מינית של אותו גבר אולם באופן כללי, לרוב, ההתנהגות הזו מתפתחת בשל כשל שהתהווה בתפיסת האינטימיות. סביר להניח כי אם נחפור בעברו, אנו נגלה אירוע או סדרת ארועים, במהלכו הוא נחשף לאקט שקיבע אצלו עמדה פתולוגית. לרוב זה יושב על מקום של ביטחון עצמי גברי מאוד רעוע - ההפתעה של הקורבן גורמת לו לתחושת ערך ומפצה על הדימוי השלילי".

למעשה, מסביר הפסיכיאטר, פרופ' פטר סילפן, הסיבות להתפתחותן של פאראפיליות אינן ידועות, כאשר לעיתים קרובות, בעלי פאראפיליות מדווחים על היותם קורבן בעברם לטראומה מינית. עם זאת, טרם הוברר המנגנון המתווך בין הקורבנו?ת לבין הפוגענו?ת בבגרות.

חרף העובדה כי מדובר על דפוס התנהגות שכיח מאוד, למשטרת ישראל לא מוגשות מידי שנה אלפי תלונות בנושא. אחת מהסיבות לפער הדרמטי בין שכיחות המקרים של גברים שחושפים את איבר מינם, גם ברכב, לבין מספר ההליכים המשפטיים שננקטים כנגדם היא בין היתר, הקושי של אותן נשים לספק ראיות, היות ורבות מהן קופאות במקום. עד שהן יוצאות מן ההלם בו הן שרויות הנהג כבר נמלט מהמקום.

"זה דפוס התנהגות מאוד שכיח בקרב נפגעות עבירות מין שאינו מאפיין רק מקרים של אקסהיביציוניזם. תקיפה מינית היא חוויה המעמתת את הנפגע או הנפגעת עם מצב קיצוני של חוסר ישע ואימה, ועל כן מערערת את תחושת הביטחון הקיומי בעולם כמו גם את האמון באחרים, מסבירה קייזר. "התקיפה ממוטטת את מערכות ההתמודדות הרגילות המעניקות לאדם הרגשת שליטה, תחושת שייכות, ותחושת משמעות. על כן, פעמים רבות התגובה הראשונית היא קפאון".

בעיה נוספת שמאפיינת פארפיליה זו היא כי קשה מאוד להכחיד את דפוס ההתנהגות הזה ולמעשה הסבירות כי אותו גבר ישוב ויחפש קורבנות בעודו יושב ברכב - גבוהה מאוד. הסיבה לכך היא כי להתנהגות זו מאפייני התמכרות, "והוצאתה לפועל קלה הרבה יותר מאשר עבירת מין אחרת וניתן לחזור עליה פעם אחר פעם", מעירה קייזר.

אל מול חומרת העבירה ועל אף שכיחותה, בתי המשפט לרוב לא גוזרים את עונשו של הנאשם בעבירת מין של מעשה מגונה בפומבי מאחורי סורג ובריח. העונש המרבי הקבוע בחוק הינו עד לשנת מאסר אחת כל עוד העבירה לא בוצעה בפני קטין תחת גיל 16 שאז העונש הינו עד ל-3 שנות מאסר. במבחן התוצאה, העונש הצפוי לעבריין בעבירת מעשה מגונה בפומבי, יהיה ככל הנראה עונש צופה פני עתיד, קרי, מאסר על תנאי וקנס.

איך הגענו למצב בו בתי המשפט בוחרים שלא להרחיק את אותם העבריינים מהמרחב הציבורי? והאם הענישה המגוחכת אינה משפיעה על מדיניות נטילת הסיכון שלהם? לדברי עו"ד גיא זהבי , מומחה במשפט פלילי שמייצג עברייני מין רבים: "היות ומדובר על עבירת מין , כל אדם שמודה ומורשע מחויב להישלח למרכז להערכת מסוכנות מינית, שקובע את רמת המסוכנות שנשקפת מאותו נאשם.

ככל שהמרכז קובע כי רמת המסוכנות המינית שלו נמוכה, הרי שבתי המשפט נוטים לראות במקרה כאפיזודה מקרית וחד פעמית שאינה מצדיקה מאסר בפועל. אם יימצא כי רמת המסוכנות שלו נמצאת בטווח הבינוני ומעלה, אז מוטל על אותו נאשם פיקוח מטעם המדינה , שיכול להימשך עד לפרק זמן של חמש שנים, כאשר הנחת היסוד היא כי עצם הפיקוח יקטין את האפשרות להישנות מקרה כזה. לצד זאת, היה ויפר את תנאי הפיקוח, בית המשפט יכול לשלוח אותו למאסר של עד 5 שנים".

זהבי מוסיף, "אני גם מתנגד להכללת כל המורשעים בעבירה זו תחת מטריית עברייני המין הכרוניים. כך למשל מקרה בו טיפלתי של בחור שעלה לאוטובוס שיכור ובשלב מסוים הוציא את איבר מינו וחשף אותו לעיני יתר הנוסעים. נכון שמדובר על מעשה אומלל, אולם מכאן ועד לראות בו עבריין מין שרק מחכה לחשוף את איבר המין בפני הסביבה - המרחק רב. אין כאן מובהקות פתולוגית וזאת במיוחד נוכח העדר מסוכנות מינית אותה קבע המרכז למסוכנות מינית. אני סבור כי נכון עושה בית המשפט שגזר על אותו נאשם בעבירה זו עונש של מאסר על תנאי וקנס שכן כך יתאפשר לו לצאת לדרך חדשה ולשקם את חייו".