נהגת מתקדמת מאוד

אם להתחיל מהסוף – אני לא מחזיקה את ההגה נכון, לא יושבת נכון על המושב, לא שומרת מרחק, לא מכוונת נכון את ההגה, לא לוקחת סיבובים נכון ואיך שהמראות שלי מכוונות זה סכנת נפשות. אלו מסקנותי מקורס הנהיגה המתקדמת.

ועכשיו להתחלה – כשהוצע לי לעשות קורס נהיגה מתקדמת, לבד מהעובדה שלא היה לי מושג במה מדובר, ניסיתי להסביר שאני נוהגת דווקא די טוב, ולא באמת זקוקה לקורסים שילמדו אותי לנהוג טוב יותר. אבל קובי הציע, ואני הסכמתי, ואפילו התייצבתי אחרי 6 שעות שינה מטכ"ליות ועם סניקרס בפקודה (ואני מצטטת: "שלא תבואי לי עם עקבים").

בשעה 10 בבוקר, נכנס לסיטרואן C3 החדשה והיפה שקובי ארגן לי ליאור לוי מבית הספר לנהיגה דרייב ארט, מי שעתיד לרמוס לי בהמשך היום את כל מה שחשבתי על איך שאני נוהגת. התחלנו לנסוע, מחלף השלום דרומה, כיוון לטרון. במהלך כל הנסיעה ללטרון, כך הבנתי בדיעבד, הייתי במבחן. כל פעולה שעשיתי חזרה אלי אחר כך בדמות אי שמירת מרחק וידיים לא נכונות על ההגה. אבל זה עוד יסופר.

תוך כדי הנסיעה ללטרון, ליאור הדגיש את חשיבותו של פיתוח צפי ותכנון מראש. ניסיונותי להסביר שאני בדרך כלל מסתכלת די קדימה נשמעו יותר כתירוץ של מי שלא הכינה שיעורים, ואמרתי לעצמי שכדאי שאני אקשיב וזהו. במסגרת לקחי "הידעת?" של אותו היום, ליאור הסביר לי, בעדינות ובחביבות מקסימים יש לציין, שנהגים לא עושים שימוש בראייה הממוקדת לצד הראייה המרחבית.

מה פירוש לבורים שכמוני? פירושו שהסתכלות רחוקה, למאות מטרים קדימה, לא מנטרלת את הראייה המרחבית, וגם אם לא אסתכל על אורות הבלם של הרכב שלפני, זה לא אומר שלא אראה אותו בולם.

לי כבר לא היה אוויר. לצמיגים מסתבר, דווקא כן. נכנסנו לתחנת דלק ויצאנו מהאוטו. בעזרת שתי פיסות נייר, ליאור הדגים לי בדיוק כמה קטן הקשר שלי עם הכביש בכל רגע נתון. החלפנו כמה מילים על צמיגים, מתי מחליפים, ואילו צמיגים עדיף להחליף (התשובה – אלו שמשמשים להיגוי, הקדמיים). ליאור עבר איתי על המספרים שעל הצמיג, ומסתבר שהתשובה שלי: "המספר הראשון הוא משהו עם קוטר חיצוני, וגם השני משהו עם קוטר פנימי והשלישי גם משהו כזה", לא הייתה מדויקת.

אחרי הסבר קצר על הלחצים, PSI ו-BAR, התחלנו למלא אוויר בצמיגים, מה שהתברר כלא נחוץ. אחרי ארבעת הגלגלים נשאלתי – ומה עכשיו? רמז – כיוון תא המטען, גלגל רזרבי. גם בגלגל הרזרבי מילאנו אוויר, פעולה שמעולם לא ביצעתי ברכב שלי (מצד שני, למי יש כח לשחרר את הצמיג מהעריסה המתוחכמת הזו שפ'יזו התקינו לי).

אולי הלקח החשוב ביותר מיום הנהיגה הזה, היה הגילוי המפתיע, שיש דרך לנטרל שטחים מתים, ואני היא נושאת הבשורה לכם. בעזרת תרגיל קצר באמצעות קונוסים, ליאור הדגים לי איך נראה שדה הראייה שלי. אחר כך הוא ביקש ממני לפתוח את המראה השמאלית שמאלה ואת המראה הימנית ימינה, כך שלא אראה את דפנות הרכב. זה נשמע לי מוזר, אבל הסכמתי. ואז באמצעות הקונוסים נוכחתי שהפעולה הפשוטה הזו מקנה לי נתיב שלם של שדה ראייה מכל כיוון.

ומה עם חנייה? שאלתי בידענות, כמעט תוכחה. והתשובה שקיבלתי – בשביל ארבעה מטרים רברס תכווני מראות שישמשו אותך במשך כל מאות הקילומטרים קדימה? ומה לעשות, כפי שנוכחתי לדעת, הוא פשוט צודק. קצת קשה להתרגל לעובדה שאתה לא רואה את דפנות הרכב, אבל הן באמת לא חשובות, כי בין אם אתה רואה אותן או לא, אתה עדיין יכול לראות כל דבר שמתקרב אליך עד למרחק אפס.

או ישיבה נכונה. אני אפילו לא אתחיל לתאר את כל מה שאני עושה לא נכון, אלא פשוט אספר מה כן עושים. נתחיל מזה שהמושב, לא שוכב. שורש כף יד שמאל – מגיע לנקודה הרחוקה בהגה, הגב צמוד למושב כדי להגדיל למקסימום את שטח המגע איתו, הרגל שלוחצת על הבלמים נשארת מעט מכופפת גם כשלוחצים ברקס מלא, ורגל שמאל במכונית אוטומטית נחה לה ברוגע על המדרס המיוחד שהוכן עבורה.

בדרכו המקסימה והלא ביקורתית, ליאור הסביר לי דברים על כוחות פיזיקליים שעובדים על הגוף, ועל מקסימום שליטה ברכב, כזו שמושגת רק אם יהיה לגוף לאן להעביר את המשקל. לא נוכל לקבל היגוי רגוע ומשוחרר, גם בזמן חירום, אם כל המשקל של הגוף יעוף לכיוון ההגה. הרגל על המדרס ושטח המגע המקסימלי עם המושב מנטרלים חלק מהכח הזה.

רבע לשלוש, עשרה לשתיים, או סתם שתיים עשרה? התשובה היא רבע לשלוש (או תשע ורבע למי שמתעקש). כך צריך להניח את הידיים על ההגה, כשהאגודלים מונחים בנחת בין החישורים במקום שהוכן במיוחד עבורם, כך מסתבר.

אם תבקשו ממישהו להזיז את ההגה בכח, כשאתם אוחזים בו בתנוחת עשרה לשתיים, או בתנוחת רבע לשלוש, הסיכוי שיצליחו להזיז לכם את ההגה באפשרות השנייה, קטן בהרבה. כשיצאנו חזרה לכביש, היה לי מאוד קשה להכריח את עצמי להשאיר שם את הידיים, אך מאז עברו כמה ימים, וגם ברכב שלי, אני מצליחה, אם לא בשתי ידיים, לפחות באחת, להחזיק במקום הנכון. בסופו של דבר – כמו שליאור הסביר, מדובר בלתרגל ולהתרגל.

טוב לא בדיוק. אני חושבת, ויסלחו לי קובי וליאור, שזה היה החלק הכיפי ביותר בקורס. כביש נטוש, מאפס לתשעים בפול גז, וכל הרגל על הברקס בפתאומיות, בלימת חירום, כיף חיים. התרגיל אינו מומלץ למי שאינו בעל מערכת ABS כמובן. עם זאת, ב-C3 היפה שקיבלנו היה גם היה, ולאחר כמה בלימות בהן לא הצלחתי ללחוץ בפתאומיות, אלא רק בלחיצה פרוגרסיבית, קודם קצת ואחר כך הרבה, הצלחתי סוף סוף לדפוק את הברקס המושלם.

וזה לא הסוף – כדי להדגים לי שגם בעת בלימת חירום ההיגוי עדיין עובד, בלמנו שוב בפתאומיות, והפעם תוך כדי סיבוב ההגה, ומה אתם יודעים – זה עובד.

אחר כך שיעור פיזיקה קצר, סוף סוף משהו שאני מבינה בו. נתון קטן – מרחק הבלימה גדל באופן אקספוננציאלי, ובעברית – בריבוע. בעוד במהירות של חמישים קמ"ש מרחק הבלימה הוא X, אם נעלה את המהירות ל-70, הפרש של 20 קמ"ש בלבד, הרי שמרחק הבלימה יגדל פי שניים. (בחישוב מהיר: חמישים בריבוע הם 2,500, 70 בריבוע הם 4,900. הנוסחה מעט יותר מסובכת מזה, אבל התוצאה ביחס דומה).

עיקר התרגול שלנו בקורס, היה במסלול של 42 קילומטרים בחלק של הארץ שנראה בדיוק כמו שוויץ, לא רחוק מירושלים. על הנייר, זה נראה יותר פשוט, אז ליאור הסביר לי מה פירוש קווים נכונים, ואיך כדאי להיכנס לסיבוב. באופן פשטני – בעיקול ימינה, לפני הכניסה לעיקול נצמדים שמאלה, בשיאו של העיקול נצמדים אליו לימין, וביציאה ממנו, חוזרים שמאלה, ולהפך אם העיקול הוא עיקול שמאלה. הסיבה פשוטה – הרכב לא באמת אוהב פניות חדות (וגם לא היושבים בו), ולכן הקו הנכון, זה שלוקח אותך החוצה-פנימה-החוצה, יוצר את הזווית הקהה ביותר שהרכב יכול לנסוע בה בעיקול. תודו, יש בזה היגיון.

ועוד עניין קטן על בלימות – הסרן הקדמי של הרכב עובד קשה יותר בעיקולים, מכיוון שהוא זה שאחראי על ההיגוי. להיכנס לסיבוב עם רגל על הבלם, מגדילה את המשקל בחלקו הקדמי של הרכב, ובכך יוצרת חיכוך רב יותר של הגלגלים הקדמיים עם הכביש. פירושו שלחיצה מתונה על הבלם בכניסה לעיקול, מגדילה את החיכוך של הצמיג עם הכביש ונותנת אחיזה טובה יותר לרכב בסיבוב. עם זאת, יש לזכור, שלצמיג יכולת מסוימת בלבד להתמודד עם לחצים וחיכוך, וככל שאנחנו לוחצים חזק יותר על הבלם, אנחנו מאבדים חלק מיכולת ההיגוי.

את הדרך חזרה לתל אביב עשינו בשיחה ערה על כל דבר שאינו נהיגה. כשחזרתי הביתה, נכנסתי לאוטו שלי, כיוונתי את המראות, יישרתי את הכיסא, הצבתי ידיים במקום הנכון על ההגה, ויצאתי לדרך, ואתם יודעים מה? זה באמת יותר נוח. אני רק צריכה להיגמל מהאינסטינקט הבזוי של רגל על המושב, ואני מוכנה לקורס הבא. הממ.. אולי קורס נהיגה ספורטיבית?