יום רביעי, 24:00. הטלפון מצלצל. רז הימן, שאמור היה בשעה זו לאסוף אותי, מעברו השני של הקו. "אני באיחור של שעה בערך לא יכולתי להפרד מגלית והילדים". שעה מאוחר יותר הוא מתייצב יחד עם הפאג'רו החדש שיהווה את ביתי בשבועיים הקרובים.
מעמיסים את הציוד ויוצאים לדרך. במקביל, מתאספים הצוותים האחרים במתחם חברת "שגריר" בחולון. שלושת מכוניות המרוץ של קבוצת "פוינטר מיצובישי" מועמסות על שלושה גוררים והשיירה מתחילה לנוע באיטיות לכיוון אילת. הלל סגל, נווטו של רז שפיקח על העמסת הכלים, מצטרף אלינו, יחד עם יובל סייג, צלם מערוץ 10. בדרך נפגוש את צביקה נפתלי ואיציק קרקס אנשי צוות הסיוע המנוסים של ניצן שקל ואורי גרוס - שחוזרים למצרים שנה שניה ברציפות. קצת לפנינו, אנו מזהים את שלושת האופנועים. דורון ועדי, אביו ואחותו של ערן וולנברג, לקחו על עצמם להוריד את הרוכבים והאופנועים עד אילת. ערן, זרוק במושב האחורי, ישן, נשען על ערן גלוסקא שנשען על דידי אברהמי. קולות הנחירות והנשימה הכבדה הם הדבר היחידי שמצליח לשמור על ערנותו של דורון שנוהג בטנדר...
לקראת שתיים לפנות בוקר אנו עוצרים לאספרסו קצר בדימונה, בתקווה שיצליח להפסיק את הנסיעה המפותלת גם בכבישים הישרים. לצערנו, למרות שמדובר בנהגים ובנווטים הטובים בארץ, המציאות הישראלית מכתיבה תנאים בילתי הגיוניים בתחומים רבים. אצל רוב המשתתפים, עבודות הכנת הרכב הסתיימו דקות ספורות לפני העמסתו על הגורר. העייפות בהתאם כמובן.
מגרש החניה הקטן של תחנת הדלק מתמלא לאיטו והופך לדקות אחדות לפיטס מרוצים מאולתר. רכב הסיוע של שי שמעוני וגדעון בן שמואל מגיע גם כן לבסוף, עמוס צמיגים וחלקי חילוף. דודי לזר וגלעד עמיקם יוצאים ממנו, ממהרים לכיוון מכונת הקפה. הלילה, כל גרם של קפאין נחשב. אחרונים להצטרף לשולחן השמח והקולני הם ניצן שקל ואורי גרוס, היוצאים מספספלה האחורי של משאית הסיוע.
רכבת לילה לקהיר
רכב החלוץ מגיע לאילת עם אור ראשון, זוכה לראות את זריחת החמה כמה דקות לאחר דימום המנוע. הרעיון מאחורי נסיעת הלילה גורס כי רצוי להיות במעבר הגבול מוקדם ככל האפשר, לטובת מעבר זריז וקצר. מרפי, האיש והחוק, דאג לגרוס לנו את הרעיון. פרוט בהמשך. הרי אילת, הצבועים בגווני זריחה מדברית, קורצים לעיני ומצלמתי והופ, אנו יוצאים לסיור לוקיישנים קצר.
לאחר שמצאנו את הרחבה המתאימה, אנו מכוונים את שאר הכלים שמגיעים בטיפטוף. שוטפים פנים, מחלקים כאפות הדדיות ומספרים בדיחות. אם תרצו, סוג של שרות מילואים מיוחד לפניננו. הצילומים אורכים דקות אחדות ועם סיומם אנו נפרדים משלושת המובילים מבית "שגריר" ומסתערים על מעבר הגבול. את הצד הישראלי אנו צולחים בקלות מרשימה, אולם אין זה דבר חריג. החגיגה מתחילה בצד השני כמובן...
בקרב אנשי המרוצים הישראלים התפתח עם השנים מדד "מעבר הגבול" שעיקרו הוא הנסיון לרדת מתחום 6 השעות, שיא שנקבע בפרעונים של 2006. השנה, אנו מפנימים דיי מהר כי לא נשבור את השיא. תבינו מחד, המשלחת הישראלית הכפילה את גודלה (3 ג'יפים, 3 אופנועים, 2 טרקטורונים, 3 רכבי סיוע ורכב תקשורת סה"כ 19 איש). מאידך, האטימות, הטימטום והסירבול שמעבר הגבול בצידו המיצרי של הגבול כל כך ידוע בהם לא השתנו. לצורך איזון הסיפור, יש לציין כי משלחת כזו עוברת על כל החוקים המוכרים לאנשי המסוף וסביר להניח שיש עוד כמה שהם פשוט לא מכירים. רכבי מרוץ, חלקם בבניה עצמית, מנועי דיזל, הנעה כפולה, טרקטורונים ואופנועים תענוג גדול לכל אנשי הבירוקרטיה, תענוג מפוקפק מאוד עבורינו.
כאמור, את השיא לא שברנו ולרגעים אחדים אף חששנו שזכרונות פרעונים 2005 יצופו מחדש. למי שלא מכיר, באותה שנה נקבע הרף התחתון של מדד "מעבר הגבול", עת בילו חברי הקבוצה דאז לא פחות מ-24 שעות של שכרון חושים. אבל בואו נחזור ל-2007 ברשותכם. קצת אחרי חמש לפנות ערב אנו יוצאים מצידו הדרומי של מעבר הגבול. השלט Welcome To Egypt מקדם את פנינו וגם המחסום האחרון שלפני החופש. בדיקת דרכונים זריזה ואנו משוחררים לדרכנו אולם עין הנץ של רז מגלה כי בדרכונו של עבדכם הנאמן חסרה חותמת המאשרת את הכניסה למצרים, לאחר היציאה מסיני. השיירה מתעכבת שוב ובמקביל, תוך כדי צעקות רמות של כולם על כולם אני מצליח להכנס לישראל שוב (!) ואז לצאת מחדש (!!), הפעם עם החותמת החסרה והכל בפחות עשר דקות (!!!).
את שמונה השעות הבאות אנו מבלים בגמיעת המרחק לתעלת סואץ (300 ק"מ) ומשם לקהיר (עוד 150 ק"מ). עם העליה לרמת המדבר מקדם אותנו ירח מלא מרהיב ביופיו, כאילו שומר עלינו מלמעלה ומאיר את דרכנו. הכביש המפותל בוהק על רקע המדבר הבהיר ואנו מצמצים את המרחק ל"נאק'ל" בזריזות רבה. נאק'ל הפכה ברבות הימים לנקודה קבועה בו אוכלים בדרך לקהיר וגם השנה אנו שומרים על המסורת. למרות שלא ממש צמנו בכל השעות שבילינו במעבר הגבול (ותודה למעיין חברתו של דידי על העוגיות תוצרת ידה!), כולנו שמחנו לעצירת התרעננות והשקטת קרקורי הקיבה. התפריט במקום הסתכם באורז ושועית (ממש כמו בפינתי...) ובשר עוף לא מזוהה. לשאלת אחד החברים לסוג הבשר נזרק לחלל האויר משפט שאמר כי כמות החתולים שהיו במקום לפני הזמנתנו היתה גדולה מאשר לאחר מכן. נו שויין. אכלנו הכל כמו גדולים.
בהמשך הלילה, כשהשעון הראה על לפנות בוקר בכלל, הגענו למלון "אינטרקונטיננטל" בקהיר. שלב קבלת החדרים שאורך בדרך כלל דקות ספורות נמשך למעלה משעה, במהלכה התווכחנו, התמקחנו, קיבלנו חדרים, החזרנו אותם, קיבלנו חדרים משודרגים ועוד... בסופו של יום (או לילה) נפלנו שדודים למיטות.
הכנות אחרונות
היומיים הבאים יוקדשו לסיום הכנת הרכבים, מנוחה וצבירת כוחות, רישום, התחיילות לראלי והשלב המכריע הבדיקות הטכניות. בבוקר יום שישי כבר החל המלון להצבע בצבעי הראלי. קבוצות שונות החלו מגיעות, משאיות, מכוניות ואופנועים עומדים בשורות ארוכות וצבעוניות. בין חברי הקבוצה הישראלית יש מתחרים ותיקים, מכרים וידידים וגם כמה פרצופים חדשים רוי פרוידנהיים ושלמה מנשה, העומדים להתחרות על צמד טרקטורונים תוצרת קאן-אם כאשר ילוו אותם צמד חברים. אוירת הראלי רק בחיתוליה, הן במלון והן בקבוצה הישראלית, אולם העסק מורגש ביותר - אין כמו לשמוע שיחה בין הלל ושי, ה"אבות" הגאים של שני רכבי המרוץ הטוענים לכתר המרוץ... כמובן שהירידות ההדדיות נעלמות מידית כאשר אחד החברים זקוק לעזרה, או אז כולם מתכסים עצה ביחד ומושיטים יד.