מבחן דרכים: יגואר F טייפ

תראה, אני יכול להתחיל את הכתבה הזו בכמה אופנים. אני יכול להתחיל אותה מהסוף, כן, ממש כך. מהרגע בו החזרתי את ה-F טייפ ואמרתי לעצמי "קינן, לא להסתכל אחורה!" להתאפק שלא לשלוח עוד מבט על המכונית היפה כל כך הזו. להמשיך ללכת ולזכור שהיא רק עוד סטוץ קצר. שאחד כמוני, ואחת כמו F טייפ - זה לא משהו שקורה במציאות.

אני יכול להתחיל אותו מהאמצע, מהדקה המדויקת מהשנייה הממשית בה התהפך שעון החול, בה עברה נקודת מחצית הזמן שהוקצה לי איתה. הנקודה המדויקת ממנה אני מבין שמכאן השעון סופר אחורה עד לפרידה. שכל מאות הקילומטרים שצברנו עד כה נספרים מרגע זה אחורה, עד שהיא תחזור הביתה.

אבל אני אתחיל בהתחלה, בדילמה הראשונה שיש כאשר נכנסים אל המכונית ומבינים שיש פה את דילמת הגיל.
אתם מבינים, רובנו המוחלט לא נקנה את יגואר F טייפ. לא כי אנחנו לא רוצים, ממש לא, להיפך - זו מכונית שקל מאוד לרצות. אנחנו לא נקנה אותה כי היא יקרה לאללה. עכשיו, מתוך המעטים שיקנו את המכונית הזו, סביר להניח שלא מדובר בבחורים צעירים גמישי גב ודקיקים, אלא אנשים שהעבירו לא מעט שנים בדרך לצבירת ההון הפנוי והזמין שמאפשר להעמיד חתיכה כזו לידם בחניה. אבל את יגואר F טייפ זה לא מעניין, השלוק המוטורי הזה ממעיין הנעורים דורש ממי שנכנס אליה כיפוף אקרובטי של ממש - כאמור, דילמת הגיל.

תנו לי להגיד לכם, משהו טוב מאוד הסתובב במי השתייה של סדנאות העיצוב בשנים שקדמו ל-2013. מבט חטוף על המכוניות שהוצגו באותה שנה, מעלה רשימה של יפיפיות שהזמן לא עמעם את היופי שלהן. רשימה חלקית: קורבט C7, המוסטאנג הנוכחית, דודג' וויפר, אלפא רומיאו 4C, מזראטי גיבלי ועוד. אז נכון, באותה שנה הוצגו גם טויוטה קורולה הקודמת ומיצובישי אטראז', אבל היי - תזרמו איתי.

אני מביט על ה-F טייפ בחניה של היבואן, אני עושה את זה כשאני חוזר אליה מחנות הנוחות, מבית הקפה, מהחנייה בבית, שוב מתחנת הדלק וכל פעם אומר לעצמי מחדש "תראי אותך, יפה כאילו זו הפעם הראשונה". משהו ביחס המאוד מאוד מדויק ומדוד של חלקי הגוף שלה פשוט נכון כל כך. האופן בו מרכב האלומיניום שלה הדוק, מתוח, דרוך, משתופף צמוד לקרקע כמו, כמו, יגואר - לעזאזל - עוד שקל לקופת "קלישאות הרכב הגדולות של כל הזמנים...". אם הייתי מוותר על דבר אחד זה הספוילר מאחורה, שנראה מוגזם מדי ולא הרמוני. אבל היי, אם זה מה שישמור על היציבות של הזנב שלה כשהיא דוהרת ב-200 קמ"ש (לכאורה) - אז זה בסדר גמור מבחינתי.

הפתיחה של הדלתות הארוכות מתאפשרת רק אם אתם חונים במקום מאוד, אבל מאוד מרווח. כל ניסיון להשתחל לתא הנוסעים הנמוך בלאו הכי כאשר הדלת לא פתוחה לפחות עד החצי מעמיד אתכם בסיכון ממשי של להיתפס בפוזה מאוד מטופשת.

אבל כאשר צונחים לתוך המושבים הנמוכים שנועצים אותך ממש באמצע המכונית יש רגע אחד קצר של קלסטרופוביה ואחריו רגעים ארוכים של קונכייה שקולטת אותך פנימה ועוטפת את הנהג. תנוחת הנהיגה מושלמת, בדיוק כמו שזכרתי. לעיתים נדירות אתה מוצא את עצמך במכונית שכאילו נתפרה סביב כפות הרגליים על הדוושות, הישבן, הגב והידיים על ההגה. זה מה שנוגע במכונית והם מצוינים כאן. ככל שהעיניים והידיים נודדות מגלים פה חוסר אחידות בהמשך הביצוע. אלו לפעמים חומרים לא מאוד איכותיים שלא חשבתי שאפגוש כאן. אלו סכי שמש סמליים, זו מערכת מובילאיי (סליחה?!) שקצת מביך לראות במכונית כזו. יש פה דברים נחמדים כמו פתחי המיזוג המרכזיים שעולים מתוך הקונסולה ונטמעים בתוכה כאשר המזגן כבוי. יש פה גם דברים שמדגישים את הפער מול יצרניות פרימיום אחרות - בעיקר המולטימדיה שמתבססת על מערכת הפעלה של ווינדוס ופשוט סבלה מתקיעות וקטיעות תקשורת לא מעטות.

אין הרבה עוד על מה לפרט פה, שני מושבים בלבד, תאי אחסון קומפקטיים, תא מטען ענקי שגלגל חלופי חוסם את רובו וכפתור הנעה אחד שכל הזמן הזה מהבהב כמו קצב פעימות לב, מתחנן שאני כבר אלחץ עליו. אעיר לחיים שורת משאבות, שסתומים, מזרקים וחיישנים.

זה לא היה רעיון טוב, זה לא היה רעיון טוב, זה לא היה רעיון טוב בכלל - המנטרה הזו ליוותה אותי באחת הנהיגות המפחידות ביותר שידעתי בחיי. שעתיים לפני כן, כאשר כיוונתי את החרטום של הקופה האלגנטית צפונה זה נראה כמו פיצוח מושלם - לצלם מכונית ספורט לבנה של יגואר בשלג.

אבל עכשיו אני באמצע ערפל מטורף שבולע אפילו את החרטום של המכונית, הגישוש אחר הכביש שמתפתל ממסעדה ומג'דל שאמס לחרמון הוא ניחוש פרוע ומשחק זיכרון עם פוטנציאל נזק של ממש. כאשר כל הזמן הזה ברור לי שבכל רגע יכול להגיע מוביל טנקים שאני בערך בגובה ברגי הגלגלים שלו ופשוט לאסוף אותי כיבחוש ביצות ולגלות את המכונית הלבנה על הגריל שלו רק כאשר יפרוק את המרכבה סימן 4 בבית נבאללה.

למעשה הדרך הלוך דווקא הלכה פיקס. על כביש 6 היגואר רצה קדימה בין המכוניות בקצב שיוט מהיר פלוס פלוס. מנוע ה-2.0 ליטרים טורבו עם 300 הסוסים שלו, שהוא הסיבה למבחן הזה מושך את המכונית הזו קדימה בלי להסס בכל לחיצה על הדוושה. אני לא יודע אם זו מערכת תזמון השסתומים המתוחכמת שלה, או המיסבים הקראמיים שיש במגדש הטווין סקרול שלה, אבל למרות 1.5 הטון שלה, לא בריה קלילה במושגי מכוניות ספורט היא פשוט דוהרת קדימה. בשיוט הזה, זו גם תיבת ההילוכים הפלנטרית עם שמונת ההילוכים שעושה עבודה מצוינת בזריזות והפעולה החלקה שלה. אז נכון שהיא לא איזו מכונת GT שתשנע את הישבן המפונק שלך לאורך מאות קילומטרים ללא מאמץ. אבל גם ישיבה רצופה של 200 ק"מ מצומת ווסט בגולן עד אלי הביתה לא ממש התישה אותי.

וזה לא מובן מאילו, כי למרות שעל הנייר היא החליפה במידת מה את ה-XK של יגואר - מכונית גראן טורינג לעילא ולעילא - זו בסופו של דבר מכונית ספורט קטנה. ככזו היא בהחלט כל מה שהייתם מצפים ממנה. יש משהו בכביש רטוב עם בעלות הנעה אחורית שחושף אופי של מכוניות. כמו פוליגרף של אספלט שבו כוחות הטבע והפיזיקה מאפשרים לחוש מה באמת יודעת המכונית לעשות גם מעבר לכל הפירוטכניקה של פיצול מומנט בין הגלגלים לסיוע ביציבות ועזרי נהיגה אחרים. בדרך חזרה ההיא מהצפון, על כביש מפותל, צדדי טוב ורטוב היא עדיין אחזה באדיקות, נצמדת לעיקולים בלי דרמות, מאפשרת להמשיך לסחוט מנות של הנאה עם חיוך שנמרח כמו טיפות הגשם על השמשה הקדמית. למרות שהצליל שהיא מפיקה ומגיע מיציאת האגזוז המרכזית שלה למערכת השמע הוא מעובד ומהונדס, הוא מוזיקה מצוינת שאפשר לסלוח לה על זה.

מתוסכל מהחוויה הקפואה והמעורפלת של יום אמש, אני מבטיח ל-F פייס חוויה מתקנת. אז הפעם אנחנו בדרך דרומה - למסלול המירוצים הפחות או יותר יחיד שראוי לתואר הזה בישראל - מוטור סיטי שבשדה תימן.
אחרי הקפת היכרות קצרה, אני מתחיל להעלות את הקצב, ה-F טייפ נענית בשמחה ומתעוררת לחיים. הקפה אחרי הקפה ככל שאנחנו מעלים את המינון היא משילה מעליה עוד שכבה ועוד שכבה. מגלה אופי שונה בכל קצב וסגנון נהיגה בה, מתפתה לנהיגה אגרסיבית עם החלקות זנב בפניות הצפופות ומפתה לדחוק אותה שוב ושוב. היא מיחידות הסגולה שנכרכות סביב הנהג כמו כף יד של תינוק סביב אצבע. אתה יודע שהיא ממש טובה כי מהר מאוד, מנוע 2.0 הליטרים לא מצליח לכסות עד הסוף את הרזון שלו, חסרה פה הבשרניות הסמיכה שיש למנועי V6 וצפונה. אבל שלא יובן לא נכון, הוא נמרץ גמיש מזניק אותה בחתוליות וסליחה על הקלישאה שוב. זו פשוט השלדה שגדולה עליו בכמה מידות.

ככל שמצטברות ההקפות ואנחנו מעמיקים את ההיכרות, אני מגלה שבנהיגה כזו, עדיף לקחת פיקוד ידני על תיבת ההילוכים. שגם במצב הספורטיבי ממהרת להעלות הילוך והיא דווקא זקוקה לכל אחת מהסוסים והמומנט שלה כדי לנצל את היכולות הגבוהות מאוד של השלדה והמתלים. אלו מספקים את שלל המידע שלפעמים, בעיקר בשיא הפנייה כאשר העומס בשיאו, ההגה שלה לא טורח לחלוק עם מי שאוחז בו.

רגע אחרי שהחזרתי את המכונית (כן, והסתכלתי אחורה, מה אני יכול לעשות...) פצחתי בניסוי חוכמת המונים קטן. העליתי תמונה שלה בקבוצת ווטסאפ של חברים, לא חובבי רכב בבסיסם ושאלתי אותם מה לדעתם המחיר של המכונית הזו. התשובות נעו בין 450 אלף להערכה הנמוכה ביותר לבין 1,240,000 שקלים בגבוהה ביותר. הממוצע התייצב איפה שהוא בגזרת 800 אלף השקלים. למעשה מחיר ה-F טייפ בגרסה זו עומד על 598 אלף שקלים ועם התוספות במכונית המבחן נעצר על 633 אלף שקלים. לכאורה מציאה של ממש, אבל האמת היא שלמכונית הזו ולסיבות לקנות אותה אין שום קשר לכלכלה, היגיון או תמורה. את המכונית הזו לא קונים כי צריכת הדלק שלה סבירה, כי האבזור טוב או כל הסיבות האלו.

את המכונית הזו, דומותיה ובנות מינה קונים כי רוצים, כי מהרגע שרואים אותן הן מדליקות משהו בפנים. זה משהו שאו שרוצים או שנשארים עם הפרצופים העקומים וההערות ששמענו "רק שני כיסאות?" ו"איפה בכלל נוסעים עם זה בישראל - הכל פקקים" ועד רשימת הג'יפים שמביאים בסכום הזה ונשארים עם עודף ל-RZR ועגלה - שיהיה לכם לבריאות.

אבל מעבר לפסיכולוגיה של קניית מכונית, מהסיבוב הקצר מדי, והוא תמיד קצר מדי במכונית כזו אנחנו חוזרים עם מסקנה ברורה, גם כאשר היא מצמצמת היקפים, זו עדיין יגואר.

מנוע, הנעה: בנזין, טורבו, 4 צילינדרים, אחורית
נפח: 1,997 סמ"ק
הספק/סל"ד (כ"ס): 300/5,500
מומנט/סל"ד (קג"מ): 40.8
תיבת הילוכים: אוטומטית, 8 הילוכים

מידות:
אורך (ס"מ): 448
רוחב (ס"מ): 204
גובה (ס"מ): 131
בסיס גלגלים (ס"מ): 262
תא מטען: 310 ליטרים

ביצועים:
תאוצה 0-100: 5.7 שניות
מהירות מירבית: 250 קמ"ש

מתחרות:
פורשה 718 קאיימן 2.0 ליטר

מחיר:
598 אלף שקלים (בסיס), 633 אלף שקלים (מבחן)