גופי גלש בדיונות האדירות של וואדי ח'יילה אבל רוחי ריחפה מעבר להרים ולאוקיינוסים, אל ראלי 'דקאר' שהסתיים לפני זמן קצר בדיונות האדירות של פרו. לא קשה היה להתבלבל לרגע, ולחשוב שאני אחד מ-534 המתחרים ב'דקאר'; הדיונות הירדניות היו קמורות וגבוהות, טובעניות וחושניות, מלטפות ומאיימות כאחד. מאז ומתמיד הייתי מכור לנהיגת חול ואני תמיד מאושר לגלות דיונות חדשות - יכולות הן להיות דיונות הזהב של מצריים או המדבר הוולקני של איסלנד, נמיביה הפראית או מדבר סימפסון, מדבר גובי בסין או פטגוניה סחופת הרוח. אלו מקומות נשגבים ומרגשים אבל ירדן נמצאת ממש כאן, שעה נסיעה מאילת; זהו שילוב מדהים של יופי ונגישות.
כולנו פטרהאנסל?
השיוט בדיונות הירדניות עם רכבי שטח בעלי יכולות מדהימות סחף אותי לעולמות של פנטזיה, של ריקוד הרמוני על החול, נהיגה במכונה המגיבה בשקיקה לכל לחיצה על דוושת הגז, לכל הטיית הגה. שיפועי צד הפכו להיות מוקד הנאה ולא איום קיומי, סכיני החול התמסרו לנו בקלות. לאחר פז"ם הסתגלות התחלתי להרגיש כמו דופליקאט דהוי של סטפן פטרהאנסל (נהג המדבר הטוב ביותר בעולם); הנה, גם אני יודע לגלוש באלכסון ולחצות את הסכין בקלילות, גם לי יש רזרבה של כוח ברגל ימין... לרגע הפכנו להיות פטרהאנסלים קטנים, אבל דבר אחד אסור היה לשכוח - שאנחנו לא באמת כאלה וצריך כאן ריכוז מוחלט, משמעת ושמירה על מרווחי בטחון.
יש הרפתקאות הנולדות מתוך תכנון ארוך ומייגע, אבל הפעם זה היה פשוט מאוד; "רמי, בא לך להצטרף אלי לירדן?" שאל צחי כפרי, שבוע מוקדם יותר. "יש לי קבוצה של חבר'ה מצוינים, הולכים לעשות טיול מטורף". ביקשתי שהות למחשבה, אבל מיד החלטתי - אני לא מוותר על הזדמנות זו. כמה ימים מאוחר יותר כבר יצאנו עם המאבריקים מאילת, חצינו את הגבול, ונתנו גז על כביש הערבה הירדני. התוכנית הדחוסה חייבה רגל ימין על הגז, ואנחנו המראנו צפונה ב-120 קמ"ש. איתנו היו שני טנדרי סיוע, אחד מהם עמוס בתוסף דלק המאפשר למנועי המאבריקים לפעול היטב, גם עם הבנזין הירוד שבירדן.
היום הראשון העניק לנו חוויית דיונות מדהימה, כמעט רוחנית, עם תצפיות קסומות על ישראל, מפסגות ההרים בירדן. לאחר הדיונות טיפסנו לכיוון פטרה דרך וואדי רנדל הטכני. המאבריקים שהיטיבו לרקוד בדיונות, תפרו את הוואדי במהירות שהייתה מפילה לסת של כל ג'יפאי. היה זה שביל טרשי, מלא בולדרים וחריצי סחף-מים, אבל הוא לא מנע מאיתנו לזרום במהירות גבוהה. ככל שטיפסנו בין ההרים כך שקעה השמש, והטמפרטורות צנחו בעקבותיה. מלון Hyatt Zaman שוכן כ-1500 מטרים מעל פני הים, 135 קילומטרים מנקודת הזינוק באילת; חדריו המפנקים ומקלחת חמה גאלו אותנו מהקור המדברי. סוף מפנק ליום מדהים!
סופה במדבר
התחזית ליום השני הייתה עוד פחות אופטימית וכולנו לבשנו בגדים תרמיים, חליפות סערה או חרמוניות. התארגנו במהירות על הכלים, ויצאנו ליום ארוך שסגר בסופו של דבר, 260 קילומטרים. את הקטע הגבוה של המסלול עשינו במזג אוויר נינוח יחסית, היה סתם קר. שהגענו לגובה 800 מטרים הסתערה עלינו סופת חול אדירה שדקרה כל פיסת בשר חשוף, מנוקדת בממטרים קצרים; זה לא היה גשם רציני אבל תזכורת למה שהמדבר עשוי לעולל, למי שמתחצף אליו.
יום הנסיעה היה ארוך ומעייף, אבל הנאת הנהיגה הייתה במקסימום. קילומטרים על קילומטרים של נהיגה מהירה ורצופה, זה לא היה טיול למי שציפה לסטאלבט, ולעצור למדיטציה. מצד שני, היה זה ביטוי מושלם לשורת הסטטוס של צחי כפרי ב-וואטסאפ: "טס נמוך"... מי שממש לא טס בשנים האחרונות היא הרכבת החיג'אזית שהובילה צליינים מדמשק ל-מכה ו-מדינה; חנייה קצרה למרגלות הקטר העתיק נתנה לנו הפוגה קלה, כמו גם אתרים נוספים לאורך מסלול היום.
Little Moab ו'האקדמיה לקפיצות'
את רוב היום עברנו בנהיגה מאתגרת, אבל זו לא סיבה לוותר על ארוחת צהריים. מרקו תיפקד על תקן רס"פ הקבוצה עם שני טנדרים מלווים, וצוות ירדני מקומי. בכל יום המתין לנו בשטח עם מנגל משובח וסלטים כיד המלך, ובעיקר - עם שטף בלתי פוסק של סיפורי אלף לילה ולילה על מפגשים הזויים עם שוטרים, התכתשויות עם פרחחים, מאבקים פוליטיים, ובקיצור: תכנית סטנד-אפ שהשכיבה אותנו בפרצי צחוק משחררים, מאור הבוקר ועד אשמורת אחרונה. את הלילה השני בילינו במלון Al Manara בעקבה, היכל מפנק ושופע כוכבים על שפת הלגונה בים האדום.
ביום השלישי ביקרנו בוואדי רם, עוד סיבוב אינטנסיבי של 185 קילומטרים. הנסיעה התחילה על הכביש אבל מהר מאוד פתחנו מבערים בדיונות האדירות. מזג האוויר היה צונן אבל בהיר ומחבק, ואנחנו טסנו על פני הדיונות - זה לא היה סיור גיאולוגי-אקדמי, אבל הנאת הנהיגה הייתה מושלמת. השילוב של דיונות אדירות עם מצוקי אבן-חול המזדקרים לגובה מאות מטרים, היה עוצר נשימה.
את רוב היום בילינו מחוץ לשמורה הרשמית, משתעשעים בעבירות סלעים, בסגנון המצוקים האדומים של מואב (יוטה, ארה"ב). המאבריקים הוכיחו שהם לא רק מכונות שביל מהירות, אלא גם זחלני סלעים עתירי יכולות. מרכז הכובד הנמוך ובסיס הגלגלים הרחב העניקו תחושת ביטחון גדולה, נעילה מתוחכמת של הדיפרנציאל הקדמי העניקה לנו ציפורני סלעים חדות עוד יותר. קשה להאמין לאיפה יכול הכלי הזה להגיע, בתחושת ביטחון גבוהה פי כמה מזו של כל ג'יפ רגיל. בדרך חזרה הוביל אותנו צחי לדיונה תלולה, מבטיח לחבר'ה שכל מי שרוצה יוכל ללמוד איך לקפוץ באוויר; האמת היא שאין שום בעיה לקפוץ, הבעיה היא לנחות בשלום... מצאתי לי נקודת תצפית נינוחה בצד בעוד החבר'ה חוזרים ומקפצים, מדלגים ושואגים מהתרגשות, שחרור מתבקש לפני מעבר הגבול.
ריקוד המכונה
לרכבי 'צד בצד' יש יכולות מוטוריות מופלאות, מעל ומעבר לכל מה שניתן לקבל ברכב סדרתי כלשהו; הצירוף של מנוע מהיר חימה, מתלים מקצועיים והיגוי חד כתער, מעניקים להם מעטפת ביצועים נדירה. הדבר היחיד שיכול להיות מהיר יותר חייב להגיע עם מדבקות ספונסרים, כלומר - רכב מרוץ ייעודי, העולה פי כמה וכמה. יש להודות כי מחירי רכבי 'צד בצד' המריאו גבוה מאוד אבל לך תמצא רכב מרוץ בעל יכולות כאלה, ב-200,000 שקלים? אין. בטח לא מכונה המאיצה מאפס ל-100 ב-4.4 שניות, מגהצת שבילי מדבר כמו טרופי-טראק, ומטפסת סלעים כמו רכב עבירות ייעודי.
המאבריק בו נהגתי רוב הזמן היה XRS טורבו, 172 כ"ס ברגל ומכה של 197,950 שקלים בארנק... זה מחיר גבוה אבל מצד שני, זו מכונת-קצה נטולת פשרות, שמסוגלת להעניק הנאות וריגושים קיצוניים. לא בא לך להשכיב כל כך הרבה כסף על רכב לסופי שבוע? לך על מאבריק TC טורבו המספק "רק" 120 כוח סוס, ומחירו 144,950 שקלים. ל-TC יש את אותה שלדה של הדגם הבכיר אבל חלק מהמכלולים פחות מקצועיים, הצמיגים קטנים יותר והמנוע עוצמתי פחות.
צילום סטילס: דודי מוסקוביץ, צילום ועריכת וידאו: אסף רחמים
אל תחשבו לרגע שה-120 כ"ס הוא שבלול זחלני; הוא שמר בקלות על קצב השיירה, טיפס בזלזול על כל הדיונות, וזינק יפה באוויר. ברור שבשוליים הוא פחות משכך ופחות יציב, הוא גם לא מעניק את מכת האדרנלין המגיעה מהתאוצה האדירה של דגם ה-172 כוח סוס. אבל יש כאן אופציה מצוינת לחסוך 50,000 שקלים ולשמור על רמת כייף גבוהה, גבוהה מאוד. למי שרוצה לצמצם תקציב עוד יותר, מוצע דגם HO עליו לא נהגתי; עם מנוע אטמוספרי 90 כוח סוס הוא יכול לשמש רכב טיולים מצוין, ומחירו 120,000 שקלים (אני לא מעז לכתוב "בלבד"...).
השקט שאחרי הסערה
לקח לי זמן להתרגל לקצב המסחרר בו הוביל צחי את שיירת המאבריקים; ה-X3 מסוגל לבלוע שבילי מדבר במהירויות תלת ספרתיות אבל בשביל זה צריך להיות נהג טוב, המכיר היטב את הכלי. רק ביום השלישי התחברתי טוב יותר אל הכלי, מוצא את עצמי נכנס להחלקות כוח מודגשות, משתחרר את המאבריק מעל 100 קמ"ש... לרגע הצטערתי על שהחיבור לא הגיע מוקדם יותר אבל מצד שני, למה לי צרות? דווקא הקטעים של סוף מסע (או סוף סדרת צילומים) בהם אתה משחרר מחסומים, טומנים בחובם סיכון גדול לתאונה... לא אצלנו, לא היום.
כי לכן, לא הצטערתי להפקיד את ה-X3 בידי הצוות של אבניר, ולצפות בדיונות המרהיבות של ירדן מתוך חלון המטוס לתל אביב. בזמן שרוחות המדבר מחקו את סימני הצמיגים, שקעה והתגבשה בליבנו החוויה הגדולה. מסע המאבריקים לירדן היה אירוע מוטורי מהיר ומושחז, מתאים מאוד לחובבי נהיגה ומהירות. הנהיגה בירדן מציעה מרחבים אדירים, הנופים מגוונים ובכלל, תמיד נחמד לגלות טריטוריות חדשות.
עלות התענוג עומדת על 3,800 שקלים לאדם בחדר זוגי בתוספת הוצאות אישיות ודלק בירדן.
שוחרי המסעות ישמחו לשמוע כי בקיץ הקרוב יוציא כפרי טיולי מאבריקים ליוון, בכלים שיוצבו שם; יהיו אלה טיולים גאוגרפיים רגועים עם נהיגה נינוחה לאורך נהרות שוצפים, לינה בכפרים וגסטרונומיה מקומית.
הכתב היה אורח מועדון הלקוחות של אבניר / כפרי דרייב
עוד מהתמונות של הצלם דודי מוסקוביץ' באתר הבית שלו.