ציידי השיטפונות

"ברוכים הבאים לקפה דרגות" הבהב בדמיוני שלט ניאון שמעולם לא נולד. נוסעים היינו בצמוד לערוצו הגועש של נחל דרגות, מחפשים מקום שיתאים להפסקת קפה עליה אנו מפנטזים כבר כמה שעות; שעות בהן טיפסנו לירושלים סחופת הגשם (באותו בוקר ירדו 138 מילימטרים של גשם ואשדי מים שטפו כל שביל, נקיק, וחלק גדול מהכבישים), וירדנו אל ים המלח. מה שהגביר את הכמיהה לקפה הייתה עוגת שמרים טרייה אותה אפיתי בערב הקודם ליציאה, והחבר'ה הפעילו עלי לחץ פיזי מתון - לחסל אותה מיד, אפילו בלי קפה...

על גדת נחל דרגות השוצף מצאנו רחבת אדמה מרווחת יחסית, השמש גירשה את העננים, והתחלנו להרתיח מים על הגזייה; תה לג'וי וגרי, שחור עבורי ועבור רונן, דודי יכין אספרסו לכל מי שיבקש. צליל זרימת המים היה משכר, ריח החימר הרטוב אפף את נחירינו, לידינו חנו 3-4 ג'יפים של טיילים שהתענגו על קרני השמש. לרגע חשבנו שהגענו אל הנחלה אבל אז באה רוח גדולה. העננים השחורים שנראו באופק התקדרו לפתע מעלינו, גשם זעיר החל לרדת, והתגבר לזלעפות; ארזנו בבהילות את ערכת הקפה, הטמנו את עוגת הקראנץ' המיותמת, והמשכנו בטיול לאורך מצוק ההעתקים.

סצנת הקפה המחישה לנו שוב, את עולמם הבוגדני של ציידי השיטפונות; אתה יכול ללמוד את מכ"מ מזג האוויר ככל שתרצה, לדבר עם אנשי יחידת החילוץ 'מגילות' או עם פקחי שמורות הטבע, אבל בסוף אתה יוצא לנסיעה של 400 קילומטרים "על המזל"; כבר היו לנו טיולים מדהימים בהם ראינו מפלי מים שוצפים ו"גל ראשון" הסוחף הכול, מטיולים אחרים חזרנו הביתה בלי לראות אפילו זרזיף זעיר. הפעם לא היה ספק שכדאי לרדת לדרום - תחזית הגשמים הייתה קיצונית, הצלחנו להשתחרר ממחויבויות היום, התאריך היה 28 לפברואר; יש סיכוי גדול שזה מופע הגשם האחרון של חורף 2019, אז לא ניסע לטייל בדרום?

התארגנות הבוקר הייתה קצרה, טלפונים, תיאומים, ואנחנו בדרך. את גרי אספנו בלטרון, ג'וי הצטרף אלינו על הגשר הצופה על נחל אוג. זו נקודת תצפית מצוינת, בטוחה ועבירה לכל סוג רכב. יורדים לים המלח בכביש מס' 1 וכ-16 קילומטרים אחרי מעלה אדומים, פונים ימינה לכיוון "נבי מוסה" (בקעת הורקניה). נוסעים כחמישה קילומטרים דרומה בכביש משובש אך נטול בעיות, חולפים על פני מחנות צבא ("ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ"), ונהנים מנחל אוג הצחיח תמיד, עכשיו הוא שוצף במלוא עוצמתו. לא תהיו כאן לבד אבל התצפית יפה מאוד, וניתן לרדת ברגל לקרבת המים. הגשם והרוח גרשו אותנו בחזרה לכיוון ים המלח, בעיקר מתוך חשש שכביש 90 עלול להיחסם לתנועה בכל רגע.

לטיול שיטפונות אתה לא יוצא עם קרוסאובר עירוני, וגם לא עם רכב שטח 'חדש מהניילונים'. בטיול שיטפונות אתה צפוי לטנף את האוטו בעיסת בוץ דביקה, יש סיכוי גדול להיקלע למעברים טכניים שאינם מתאימים לכלים מודרניים בעלי חצאיות פלסטיק שבירות, ומעל לכול מאיים האקדח המעשן - תקיעה אפשרית באיזה נקיק עמוק, או אגן בוץ בוגדני. כי לכן הגיע גרי עם היי-לקס משופר וממוגן, ג'וי בא עם ספינת המדבר הנצחית (ניסן פטרול קשוח), ואני הוצאתי מהאורווה את הדיסקו הקשיש.

הכרכרה הבריטית כבר לא מפנקת כפי שהייתה פעם, אבל היא עדיין נבלת מסעות רצינית ביותר: פגושי ברזל, זוויות מרכב משובחות, ומהלך מתלים המכפר על היעדר נעילות או מערכת בקרת משיכה. אז מה אם הוא לא אוהב לנסוע במהירויות תלת ספרתיות, הטרנספר מייבב כמו זאב סיבירי, והחימום לא פועל? אני עדיין מאוהב ביכולות השטח של הדיסקו ובתנוחת הנהיגה הטובה ביותר בה נתקלתי, מעולם ועד.

לרגע השתעשענו במחשבה לנהוג מבקעת הורקניה דרומה, לאורך המצוק ספוג המים. בתנאי השטח של אותו בוקר הייתה זו תכנית קצת מאתגרת, שנגנזה ברגע שהגענו לערוצו הגועש של נחל קדרון; בדרך כלל זה זרזיף דקיק ומצחין, היום הוא גדל לכדי סמבטיון אפור וכועס, סוחף בדרכו גרוטאות ובקבוקי פלסטיק ומדיף ניחוח שאי אפשר לטעות בו - גם בעיצומו של שיטפון גדול, איזה זיהום נוראי של עשרות שנים!

לכן חזרנו אל כביש 1, ירדנו לצומת אלמוג ומשם המשכנו דרומה - לאורך כביש 90 שהיה פתוח לתנועה, עם עשרות מפלי מים המשתלשלים מהמצוק האימתני. גשם גדול ירד באגני הניקוז המערביים אבל גם כאן, ישר מעלינו. לאורך עשרות קילומטרים של המצוק נמתחו סרטי כסף דקיקים, מפלי מים בגובה עשרות ואף מאות מטרים. מחר הם יתייבשו אבל היום, זה היה מחזה מדהים. החל במפל קומראן הדו-שלבי וכלה בעשרות נקיקים נטולי שם, מהם נצנצו מפלים שהזכירו לי את פטגוניה או סקוטלנד. משבי רוח פתאומיים סחררו את המים הנופלים ויצרו וילונות תחרה עשויים רסיסי מים, מראה מהפנט לגמרי.

הניגוד בין שפע המים לבין פני השטח שנותרו מדבריים וסלעיים, היה קיצוני. רגעים קצרים של שמש הוסיפו נופך מדברי לסצנה החורפית, עם שפע קשתות רחבות במראה מדהים. שוחרי הליכה צעדו מהכביש אל המפלים, זוכים למקלחת רסיסי מים, הנדירה כל כך במקומותינו. במבט מקרוב היה מפתיע לראות כמה מעט מים זורמים בחלק מהמפלים; מסתבר כי מפל מרשים הצונח מגובה מאות מטרים יכול להתנקז אל תוך ערוץ זעיר, ברוחב שני מטרים ועומק של כחצי מטר.

בחלוף השעות הלך האירוע והתפוגג, והזרימה דעכה לאיטה. כי לכן החלטנו לחפש את המעיין החם שעל שפת ים המלח, בריכות טבילה בהן לא ביקרנו כמה שנים. שביל הגישה היה מג'עג'ע ומשובש, קטעים שלמים סחופים על ידי נקיקי מים עמוקים, ואף קרבה מסוכנת של בולענים.
התברר כי לבריכות החמות שלום, אבל לא כך אנחנו - בדרכנו חזרה אל הכביש נתקע הטנדר באגן של עיסה דביקה ובוגדנית.

התקרבנו ככל שיכולנו וצעדנו אל הטנדר ברגל - החלקנו ומעדנו ומהר מאוד הבנו שאסור אפילו להתקרב עם הג'יפים אל מקום הטביעה, כדי שלא נהפוך למוצג מוטורי סטאטי. פרשנו את כבלי הכננות למלוא אורכם, הוספנו רצועות גרירה שהיו חסרות כדי להשלים את המרחק הבטוח, רתמנו את הדיסקו כעוגן לפטרול שחילץ את הטנדר... היה זה סיפור ארוך של חילוץ וטעייה, עד שחזרנו אל כביש 90. שוב למדנו כי אדמת ים המלח בוגדנית היא, עתיקה וחכמה מכולנו ובהחלט לא מקום להסתובב בו ביום גשם.

כבר אמרנו כי צייד שיטפונות הינו עיסוק הפכפך ובוגדני; שלושה ימים לאחר שחזרנו ממה שחשבנו שהוא אירוע השיטפונות האחרון של 2019, נפל על הדרום אירוע עוד יותר דרמטי...
שיטפונות עזים בנגב ובערבה, מצפה רמון כוסתה בשכבת ברד דמוית שלג, הנהרות הגדולים שצפו... מזג האוויר השתגע וכאן זה דווקא טוב לנו, אפילו אם לא ראינו את נפלאות הטבע.

כבר אמרנו כי צייד שיטפונות הינו עיסוק הפכפך ובוגדני; שלושה ימים לאחר שחזרנו ממה שחשבנו שהוא אירוע השיטפונות האחרון של 2019, נפל על הדרום אירוע עוד יותר דרמטי...
שיטפונות עזים בנגב ובערבה, מצפה רמון כוסתה בשכבת ברד דמוית שלג, הנהרות הגדולים שצפו... מזג האוויר השתגע וכאן זה דווקא טוב לנו, אפילו אם לא ראינו את נפלאות הטבע.