תעשה לכם סוויץ'?

ניסאן ליף היא המכונית החשמלית הנמכרת ביותר בעולם. כן, שוב, ההאצ'בק הלבנה שאתם רואים פה היא החשמלית הנמכרת ביותר בעולם עם יותר מ-400 אלף יחידות מאז הושק הדור הקודם לפני עשור. לא טסלה עם כל ההייפ סביבה, לא איזו יצרנית יוקרה חדשנית, לא טויוטה עם בשורת ההיברידיות - ניסאן ליף. בישראל לעומת זאת, זה לא קרה, כ-40 מכוניות כאלו נמכרו פה בשנות השיווק של הדור הקודם ללקוחת מאוד נחושים. אבל עם מיעוט תחנות טעינה, טווח לא מאוד מרשים ומחיר גבוה יחסית - כאמור, היא לא שכנעה במיוחד.

אז עכשיו מגיע לכאן הדור השני, שב-165 אלף שקלים אמנם לא בדיוק זול, אבל כבר מקפיץ את הטווח ל-270 ק"מ (מוצהר לפחות...) ותנסה לעשות את הסוויץ' הזה בין מכונית בנזין למכונית חשמלית קל יותר ליותר אנשים.

העיצוב החיצוני, הרבה פחות נועז מאשר הדור הקודם ועם מראה שגרתי וקל יותר לעיכול. יכול להיות שבמבט ראשון היא נראית כמו עוד האצ'בק חמש דלתות, אבל העניין שהיא עוררה במהלך נסיעת המבחן שלנו בהחלט מוכיח שהיא שונה מספיק. לא מופרך להניח שזה היה קורה גם בלי המדבקות הענקיות שמצהירות על היותה מכונית חשמלית.

עיצוב הזנב מביא לכך שהראות לאחור לא ממש טובה, אבל יש מצלמת רוורס, ויש חיישנים כך שאפשר להתגבר על זה. אני לא ממש הצלחתי לסמוך לגמרי על תצוגת ה-360 שמציגות המצלמות ההיקפיות של המכונית, הרזולוציה לא מדהימה והתמונה די מעוותת. מצד שני, אם אתם צריכים תצוגת 360 בשביל לחנות מכונית האצ'בק לא גדולה כמו הליף - אתם בבעיה אחרת לגמרי.

גם תא הנוסעים משדר עסקים כרגיל. למעט "בורר ההילוכים" המוזר למראה (ושאינו מואר בלילה) ותצוגת לוח המחוונים השונה, לא יעברו יותר מכמה דקות התאקלמות עד שכל העסק מתופעל כמו כל מכונית רגילה. המרווח מלפנים סביר, הראות לפנים טובה ורק הקורות הקדמיות העבות מפריעות להבחין מה קורה מעבר לפינה בצמתים. יש אמנם חלונית קטנה, אבל היא לא יותר מחרך ולא מועילה, מי שנוהג במכונית הזו יצטרך לשים לב לדבר הזה.

יש די והותר תאי אחסון והגודל שלהם סך הכל סביר. אהבתי את תא האחסון לטלפון הנייד. מדובר בפתרון פשוט וחכם, כי הוא נמצא במין שקע עם מקום שבדיוק מתאים לסמארטפון ובגלל שהוא עם שיפוע קדמי, הוא גם יושב טוב במקום בלי לעוף החוצה, אתם לא צריכים לגעת בו כי יש פה קישורית לאנדרואיד אוטו וגם לאפל קאר פליי. רק חבל שהמסך עצמו בלתי קריא וכמעט לא ניתן לשימוש בתנאי שמש ישירה.

מערך הבטיחות כולל התרעת אי שמירת מרחק, מצלמות 360 מעלות, בקרת שיוט אדפטיבית, התרעה על רכב ב"שטח מת", בלימה אוטומטית, התרעת תנועה חוצה בנסיעה לאחור ותיקון סטייה מנתיב.

ההגה מתכוונן לגובה וגם זה בטווח תנועה די מוגבל, יחד עם מושב שלא יורד מספיק נמוך, אתם נידונים לתנוחת נהיגה מרגיזה, במיוחד אם אתם אנשים גבוהים, אז תרגישו כאילו אתם מערסלים את ההגה בידיים כמו היה תינוק. זה כאילו האנשים שתכננו את סביבת הנהג היו ברוגז עם הצוות שאחראי על המושבים והם לא תיאמו ביניהם את העסק. אבל כמובן שהסיבה היא לא סכסוכי האגפים בניסאן, אלא המיקום של הסוללות מתחת לרצפת תא הנוסעים, מה שכופה ישיבה גבוה ביחס למכונית רגילה.

הסיפור הזה של הישיבה הגבוהה חוזר גם מאחור, בעוד שלברכיים, כפות הרגליים ואפילו לראש יש מקום. הרצפה הגבוהה כופה זווית משונה של הברכיים. הוסיפו לזה מושב קצר שכמעט לא תומך בירכיים ויש לכם ספסל אחורי שהישיבה בו היא "על" ולא "בתוך". בליטה במרכז המכונית מצמצמת גם את מרווח הרגליים של נוסע שירצה לשבת במושב האמצעי. שאר העסק מסביב מציג איכות חומרים בסיסית יחסית, לא משהו לכתוב עליו הביתה.

בעוד תא המטען גדול מספיק לשימוש משפחתי, יש לו שתי בעיות. הראשונה היא סף הטענה ממש גבוה לתוכו, אני מהמר על לא מעט סימני חבטות מפנים ומבחוץ מניסיונות הנפה של עגלות ילדים כבדות או מזוודות פנימה. הבעיה השניה היא הרוחב של הפתח, גם פה, אם מכניסים עגלה או משהו גדול, נדרש תמרון וזווית מדויקת כדי להשחיל את זה פנימה.

את הליף אני אוסף מראשון לציון והתחנה הראשונה שלנו היא סידורים בתל אביב. אנחנו יוצאים לדרך עם 68 אחוזים בסוללה וטווח מוצהר של 166 ק"מ. פקקי הבוקר של איילון כבר חלפו, כך שהתנועה זורמת. אני עדיין לא לוחץ את הליף ופשוט נוסע בקצב הכללי של המכונית מסביב, זה לא שחרדת הטווח משתלטת עלי, אבל בכל זאת, עד שאבין כמה היא צורכת באמת, אני מעדיף ללכת על בטוח. את 18 הקילומטרים הראשונים שלנו אנחנו צולחים עם מזגן שעובד בעוז וכללו גם רונדלים קבועים של חיפוש חניה. כל זה גבה מאיתנו שימוש בארבעה אחוזים מהסוללה.

עכשיו אנחנו נוסעים צפונה, לעמדת הטעינה המהירה של ג'ינרג'י בקניון M הדרך בבית ינאי. הנהיגה בליף, כמו ההופעה שלה ותא הנוסעים שלה, לא שונים בהרבה מכל מכונית אחרת. חוץ מהעניין הזה של הביצועים. השילוב של מנוע די חזק המקביל ל-150 כ"ס, אבל בעיקר עם מומנט של 32.6 קג"מ ויותר מכך, עם זמינות כוח שמכוניות בנזין רגילות יכולות רק לחלום עליה, כל זה בשקט המוחלט שבו כל העסק עובד - מביא לתחושה של מכונית ממש ממש זריזה. שלבו את זה עם צמיגים עם התנגדות נמוכה לגלגול וקיבלתם מכונית שמסחררת צמיגים בכל יציאה חזקה מהמקום.

בכלל כל הסיפור הזה של תאוצות פתאומיות, כמעט בכל מהירות הוא השוני הגדול ביותר בינה לבין מכונית רגילה. כשמתרגלים לזמינות הכוח הזו, ממש קשה לחזור למכונית בנזין רגילה שהתחושה לנהוג בה היא פתאום של איזו מוסקוביץ' סובייטית משנות ה-70 או מכונית קיטור.

על כביש החוף, ובידיעה שאני בדרך לעמדת טעינה, אני כבר מרשה לרגל ללחוץ חזק יותר על הדוושה. זו שוב המהירות שבה הליף מקפצת ממהירות למהירות שמרשימה מאוד, והופכת את הזגזוג בין שלל הנהגים הלומי אוגוסט על שלושת הנתיבים לכיף גדול. אני מניח שאנחנו נתרגל לזה עם יותר ויותר מכוניות חשמליות שיעלו על הכבישים בשנים הקרובות, בינתיים היא פחות או יותר היחידה שמציעה את החוויה הזו בגזרת העממיות. נוחות הנסיעה טובה והיא לא ממש מתרגשת משיבושים, שברים או מהמורות. בעיר וגם מחוצה לה, עד מהירות של 120 קמ"ש היא עדיין מכונית שקטה מאוד ורק שם מצטרפים רעשי רוח מאיזור המראות.

התנהגות כביש? קשה לקרוא למה שיש פה התנהגות כביש. היא פשוט נוסעת, ההגה קל, העסק פונה בסדר גמור, לא יותר מזה. אבל בואו נגיד את האמת, התנהגות כביש מעניין את הלקוח של ניסאן ליף כמו שצריכת דלק מעניינת את הלקוח של ניסאן GT-R, לכל אחד מהם דרישות שונות לחלוטין מהמכונית וזה בסדר גמור.

בדור החדש של הליף, ניסאן עושה שימוש במשהו שנקרא e-Pedal. בקצרה: בכל מכונית היברידית, בזמן עזיבה של המצערת או לחיצה על הבלמים, מנצלת המכונית את ההאטה על מנת לטעון את הסוללות של המכונית. בניסאן לקחו את העסק שני צעדים קדימה ושילבו פה בלימה של ממש.

בבחירה במצב זה, כל הרפיה מהמצערת לא רק טוענת את הסוללה אלא גם ממש בולמת את המכונית. האטה קלה כאשר רק מפחיתים את הלחץ ובלימה ממש בעזיבה שלה. זה נשמע לא אינטואטיבי - אבל זה עובד מעולה. אחרי בדיוק שתי דקות אני כבר רגיל לתפעול הזה לגמרי ומוצא את עצמי נוהג באמצעות דוושה אחת בלבד, לא נוגע כלל בדוושת הבלם למשך עשרות קילומטרים, למעט פעם אחת בה מישהו נדחף לנתיב הנסיעה. למעשה ממש הכרחתי את עצמי שלא לנהוג במצב הגאוני הזה כדי לחוות המכונית בנסיעה הרגילה שלה, רק כדי לגלות שדוושת הבלם במצב הזה היא אחת הדוושות בעלות המשוב הגרוע ביותר, אין שום אינדיקציה לעוצמת הלחיצה, זה כמו לדרוך על גלגל ים לא מנופח או איזה קפיץ.

עמדת הטעינה למכוניות חשמליות ב-M הדרך ממוקמת מצוין, היא בחניון התת קרקעי, מוצלת וקרובה לכניסה. ניסיון טעינה ראשון, שני שלישי והודעת שגיאה קופצת על המסך. טלפון למרכז השירות של ג'ינרג'י פותר את הבעיה בדקה בעזרת מוקדן סופר יעיל ומקצוען. אבל זה גרם לי לחשוב על זה שבניגוד למשאבת דלק תקולה, שממנה תמיד אפשר לעבור למשאבה אחרת או לקפוץ לתחנת דלק סמוכה. במכונית חשמלית, כיום, אם אתם לא בתל אביב רבתי ותחנת הטעינה תקולה מסיבה כל שהיא - אתם בחתיכת בעיה, בטח אם הגעתם אליה עם סוללה באיזורי ה-10 אחוזים.

עוד נקודה שחשבתי עלה במשך השעה שארכה טעינת המכונית מ-40 ל-100 אחוזים, היא שכאן יש אמנם שעתיים ראשונות של חניה חינם, אבל לאנשים שיבחרו להטעין את המכוניות שלהם בחניונים אחרים הגובים תשלום מכל מכונית שנכנסת, ומכיוון שלא בכל מקום יש מטען מהיר כמו פה - זה עסק שגם אם לא יקר כמו תדלוק בבנזין - די מרגיז.

בחלוף השעה, המכונית טעונה במלואה, הצג מראה 100 אחוזים והטווח המוצהר הוא 240 ק"מ טבין ותקילין. כמו עם הטלפון הנייד שלנו, יש השפעה מרגיעה מאוד להופעה של המספר 100 ליד ציור של סוללה. מטען כזה יביא סוללה ריקה ל-80 אחוזים ב-4 שעות ואילו טעינה במתח ביתי אורכת כ-7.5 שעות.

בתנאים המגוונים בהם השתדלתי לבחון את הניסאן ליף, היא הציגה טווח ריאלי של 200 ק"מ, רחוק מאוד מ-270 הק"מ המוצהרים שלה. אבל כמו עם נתוני צריכת דלק רשמיים, אף אחד לא מתייחס לזה ברצינות. אני כן מניח על סמך הבדיקות שעשיתי בפרקי נהיגה עירוניים ופרבריים לא מהירים, שבשימוש חסכוני, 240 ק"מ הם בהחלט מספר בר השגה ולא בקושי רב. ההערכות התבססו על חישוב של צריכת החשמל הממוצעת שלה שעמדה על 18 קילוואט שעה ל-100 ק"מ (זאת אומרת 5.5 ק"מ לכל קילוואט), ובהינתן סוללה של 40 קוט"ש מקבלים טווח של 222 ק"מ. בנהיגה מתונה יותר עם ממוצע של 16.6 קילוואט שעה ל-100 ק"מ המשמעות היא 240 ק"מ של טווח.

אולם קשה בתנאים הללו להגיע למספרים מוחלטים והסיבה לכך פשוטה - ניסיון לקבוע מהו טווח הנסיעה, צריכת החשמל האמיתית ושלל נתונים חשובים אחרים בהתנסות קצרת מועד כזו במכונית חשמלית נדונה לכישלון או סתם חוסר מקצועיות. שכן במכונית חשמלית ההשפעה של סגנון ותנאי הנהיגה הרבה יותר גדולים מאשר במכונית רגילה. כך שתוצאות אמת, תקבלו רק מהתנסות ארוכה בהרבה מנסיעת מבחן בת יום. בניסאן ליף, כמו במכוניות חשמליות אחרות וכמו בהיברידיות, אתם בעיקר נהנים מחיסכון דווקא בנסיעה עירונית או בפקקים, שם פרקי העבודה הקצרים של המנוע נקודתיים ביותר. לעומת זאת בנהיגה בכביש מהיר, במהירות של 110 ק"מש אחוזי הסוללה והטווח צוללים במהירות, תעלו ל-130 קמ"ש ואתם ממש רואים את האחוזים צוללים בכל פעם שאתם מעיפים מבט במד הסוללה. בדיוק הפוך ממכונית בעירה פנימית.

מה שמוביל אותי לנקודה הבאה, שאלת מיליון הדולר של מכונית חשמלית "אבל מה אם אני רוצה לנסוע איתה לאילת?" ובכן לשאלה הזו יש שלוש תשובות.
1. בהחלט אפשר, אתה פשוט תצטרך לעצור להטעין אותה בדרך.
2. כמה פעמים זה קורה והאם באמת תשלול מכונית שמתאימה ל-99 אחוזים מהשימוש רק בגלל צורך בנסיעה ארוכה אחת לכמה זמן. זה כמו לא לקנות משפחתית, כי מה יקרה אם תרצה להוביל פסנתר כנף?
3. אם אתה שואל את השאלה הזו, היא באמת לא בשבילך.

מה לגבי עלויות התחזוקה השוטפות? אם נשים בצד כרגע עלויות טעינה בעמדות ציבוריות שלא צפויות להיות השימוש העיקרי של טעינה שלה, ונתמקד בטעינה ביתית, עם עלות של 57 אגורות לקילוואט-שעה על פי תעריף חברת החשמל, טעינה של הסוללה במלואה תעלה 22.8 שקלים. עבור טווח של 240 ק"מ זה עדיין זול בפער גדול מאוד ממכונית בנזין בעלת ביצועים מקבילים.

בהיבט של טיפולים, בניגוד להנחה הראשונית, שעלויות האחזקה תהיינה נמוכות יותר משמעותית בהיעדר מכלולים שנמצאים במכונית רגילה כמו משאבות שמן, רצועות, אטמים, מצתים, מסננים מסוגים שונים וכו', מסתבר שזה לא בדיוק כך. שגרת הטיפולים היא כל 30 אלף ק"מ או שנה ועלות הטיפול הראשון עומדת על 678 שקלים כולל מע"מ, אמנם לא מחיר חריג ביחס למשפחתית, אבל בהתחשב בכך שהטיפול כולל בדיקה והחלפת מסנן מזגן בלבד, מדובר בסכום שעל פניו גבוה מאוד. גם הטיפול השני שכולל בנוסף למסנן המזגן גם גם החלפת נוזל בלמים ועולה 872 שקלים לא זול. הטיפול השלישי והחמישי זהים לראשון. ואילו הטיפול הרביעי כולל החלפת מסנן מזגן, נוזל בלמים ונוזל קירור ועולה 1,567 שקלים. אם מתכוונים להחזיק את המכונית לפרק זמן של כמה שנים, כדאי לשקול את החבילה שמציעה היבואנית עם קניית המכונית לאותם חמישה טיפולים ראשונים בעלות של 3,876 שקלים כולל מע"מ.

מה לגבי המחיר? 165 אלף שקלים הם בסופו של דבר המון כסף להאצ'בק. הצדקה של מכונית כזו בהיבט של חיסכון כספי מול נסועה ושימוש נגזרת אך ורק מהתאמה שלה לצרכים מדויקים למדי. אם לא תתרחש פריצת דרך מרעישה, היום בו מכוניות חשמליות יהפכו לחלופה ריאלית למכונית שיש לרוב המוחלט של האכלוסיה עוד רחוקה מאוד, אבל ניסאן ליף החדשה מספקת הצצה לעתיד הזה והוא בהחלט טוב יותר ממה שחשבנו.

כי נכון להיום, מכונית חשמלית כמו ניסאן ליף או המתחרה הישירה והיחידה שלה - יונדאי איוניק (120 כ"ס, סוללת 28 קילוואט, 280 ק"מ מוצהרים, 160 אלף שקלים), היא מכונית מעולה לאנשים עם צרכים מאוד מסוימים, כאלו עם סדר יום קבוע ותוואי נסיעה שבו ניתן להעמיד אותה סמוך לשקע טעינה בסוף כל יום, או לכל היותר אחת ל-200-240 ק"מ בהתאם לשימוש. היא מרווחת, מאובזרת, בטיחותית, נוחה ושימושית, בהחלט מאוד מאוד ייחודית ובאופן כללי מוצר טוב מאוד.

לכל שאר האנשים, אלו בלי גישה לשקע טעינה בבית, אלו שנוסעים למרחקים, אלו שסדר היום שלהם כולל גיחות ארוכות או נסיעה שבועית להורים או חברים מעבר לגזרת גדרה-חדרה - בקיצור לרובכם - תשכחו מזה, אתם תצטרכו לחכות לחשמליות מהדור הבא.

מנוע, הנעה: חשמלית, קדמית
סוללה/מתח: 40 קוט"ש/350 וולט
הספק/סל"ד (כ"ס): 150
מומנט/סל"ד (קג"מ): 32.6
תיבת הילוכים: אוטומטית, הילוך יחיד

מידות:
אורך (ס"מ): 449
רוחב (ס"מ): 179
גובה (ס"מ): 154
בסיס גלגלים (ס"מ): 270
תא מטען (ליטרים): 400

ביצועים:
תאוצה 0-100: 7.9 שניות
מהירות מירבית: 144 קמ"ש

מתחרות:
בארץ: יונדאי איוניק חשמלית, בעולם: שברולט בולט, קיה סול EV

מחיר:
165 אלף שקלים

אחריות:
8 שנים לסוללה, 3 שנים או 100 אלף ק"מ למכונית