השעה היא 4:45 לפנות בוקר, אני יוצא לחניה ולרגע לא ברור מה קורה פה, האם זו תאורת הרחוב שנשברת על הגוף האפל של הבנטלי קונטיננטל GT או שהיא מאירה את הרחוב כולו? זה היה רק רגע אחד, אחד מני רבים בהם המכונה הזו עוצרת את מהלך הסובבים אותה לבהייה ארוכה מאוד. מהגריל עשיר הכרום והמסורג ועד פנסי הזנב והאגזוזים התואמים להם בצורתם האובאלית, וכל מה שבאמצע הוא הצהרת הון והצהרת "הנני" שאין שנייה לה בארץ ואולי גם בעולם כולו.
המכונית הזו, היא הצורה הטהורה ביותר של מושג ה-GT או בשמו המלא "גראן טורר" בעולם הרכב. לפני עשרות שנים, בטרם עברו שתי האותיות האלו הזניה מוחלטת, הן תיארו את פאר התעשייה. מרכבות יוקרה חזקות שתפקידן היה לשנע את העשירים, המפורסמים ובעלי תארי האצולה ממקום למקום בשיא הנוחות, הלוקסוס ולחצות בקלילות ובמהירות מאות קילומטרים. זו, אם תרצו, המקבילה הארבע גלגלית-קרקעית לטיסה במחלקה ראשונה. אלו מכוניות שלוקחות את בעליהן ממינכן לבית האופרה בווינה לקונצרט וחזרה באותו יום, שואבות את 700 הקילומטרים האלו באגביות מזלזלת.
השקר הוא האמת היחידה
"אם תספר למבוגרים: ראיתי בית נאה בנוי לבנים אדמדמות, בחלונותיו פרחי גרניון ויונים שוכנות על גגו - לא יוכלו המבוגרים לתאר לעצמם את הבית. הם לא יתפסו את העניין, אלא אם תאמרו להם "ראיתי בית שמחירו עשרת אלפים לירה" רק אז יקראו בהתפעלות "מה יפה בית זה!..."
- הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אכזופרי -
את התגובות למכונית הזו אפשר לחלק לשלוש. הראשונה והברורה מאיליה היא של אותם אנשים שמכירים את המותג המפואר בן ה-100 שמאחורי המכונית הזו. זה שבנה את עצמו בחצרות הארמונות, בין אולפני הוליווד, אבל לא פחות מכך על מסלולי מירוץ הסיבולת המפורסם בעולם - 24 השעות של לה מאן. הם מביטים בה ומזהים את הכנפיים התפוחות שהולכות עם דגמי הקונטיננטל עוד משנות ה-50. את הקימור העדין והברור של מכסה המנוע שכאילו אומר "אם אני לא הייתי פה, כל הכוח מתחתי היה מתפרץ לכל עבר". הם אלו שיביטו בתא הנוסעים שלה, בדיפוני העץ בכפתורי פתחי מיזוג האוויר העשויים כשכיות חמדה, ישאפו את ריח העור העמוק, הסמיך ויפלטו "פששש, יא ראבק, איזה אוטו".
התגובה השניה היא הסוג שמגיע אחרי המבט הארוך על המכונית, כאשר אני מקדים תשובה לשאלה ואומר "החל מ-1,825,000 שקלים, אבל המכונית הזו עם תוספות אז זה 2,211,094 שקלים". ברגע הזה אפשר לראות את הפנים מקבלות מין הבעה משונה, כאילו המוח שמנסה לעכל את המספר הזה, שאב את האנרגיה משרירי הפנים שלא מצליחים לשמור את הלסת במקומה. ואז כשהם מתאוששים הם יפלטו "פששש, יא ראבק, איזה אוטו".
התגובה השלישית, האהובה עלי, היא זו של הילדים. הם, שלא יודעים מה זה בנטלי, שעבורם שני המיליון ומשהו שלה לא רלוונטים, הם פשוט מביטים עליה ואז עלי, מכין קפה בפינג'אן ואנחנו מחליפים מבט ומחייכים. כאשר זו התגובה שמקבלת המכונית הזו מהשופטים הכי אמיתיים וביקורתיים בעולם - אין מחמאה גדולה מזו - רק להם הרשיתי להיכנס ולשבת בפנים.
גם השיחות סביב המכונית הזו משונות מאוד, באחת מהן מישהו שאל אם היא שלי. אמרתי לו שלא, אני רק לקחתי אותה לבדיקה. "לך מפה, לא מאמין לך. נתנו לך ככה מכונית של שני מיליון שקל לבדוק?". כשהבנתי שאני לא מצליח לשכנע אותו, נשברתי ואמרתי לו "כן, היא שלי" - הוא רק חייך, נופף לעברי באצבע ואמר "וואלק אתה, אין, עלי לא תצליח לעבוד"...
העושר מגמד אותך
אני לא יודע אם באמת יעניין אותך לקרוא מבחן למכונית הזו. איך באמת אפשר לבחון מכונית כזו? לכתוב שהדלתות שלה ארוכות וזה מאתגר בחניה במקומות צפופים? נו באמת. שהיא אטומה כל כך לרעשי חוץ ברמה שלוקח כמה שניות לשים לב שמישהו צועק לך משהו מהמדרכה? המכונית הזו מגדירה מחדש כל מושג שאתה חושב שיש לך לפאר, יוקרה, הקפדה על חומרים וגימור. אז נתלונן שיש רק חמש תוכניות עיסוי למושבים? מה עם התפרים שלא בדיוק ישרים? אז בוא נבין משהו, שום מכונה לא נוגעת בתא הנוסעים של הקונטיננטל GT, מישהו או מישהי ישבו ועשו את זה בשבילך ובכל פעם שאני עוקב אחרי התפרים האלו, הידיעה הזו מדגדגת לי בכל הגוף.
אתה יכול גם לעקם אף למראה אי אלו מתגים המשותפים לה ולאודי או רחמא לצילן גם פונט שמזכיר את זה שבפולקסווגן (חברת האם של בנטלי). העניין הוא, שהלקוח הממוצע של בנטלי כנראה מעולם לא ישב או יישב אי פעם באחת כזו...
רשימת התוספות פה מסחררת לרגע, דיפוני העץ הכפול (48 אלף שקלים), מערכת השמע של NAIM (18,860 שקלים) התפירה המיוחדת (27,752 שקלים) ומה שנקרא "איפיון Mulliner" ב-230 אלף שקלים, שכולל בין השאר את תפירת המעויינים המקיפה את התא והרקמה המרהיבה בה. צריך לקרוא לו איפיון מיליונר...
וכאשר כל זה סוגר עליך מלמטה בשטיח צמרירי, מצדדיך בעור רך עד כדי תאווה לנגוס בו ומעליך בגג עור מאוורר - אתה פשוט טובע בשפע הזה, וכן, שמץ של אדנות מתגנב לאחורי הראש ולוחש לך "כל זה שלך, לאדוני מגיע הטוב ביותר שיש לעולם הרכב להציע".
בחזרה לחניה לפנות בוקר, אני נכנס לתוך הבנטלי ורגע לפני שאני לוחץ על כפתור ההנעה, שולח בקשת סליחה בלב לשכנים. כי בעוד חצי שניה, 12 צילינדרים בתצורת W הולכים לדחוס אוויר ודלק ל-6,000 סמ"ק של בוכנות והקונטיננטל GT מתעוררת. מכוניות ספורט שצריכות להוכיח משהו עושות את זה בנביחת אגזוזים צרודה. הבנטלי עושה את זה בנהמה, כמו דרקון בעומק מערה שמרעיד צמרות עצים. אני מושך בידית ההילוכים שמזדקרת כמו קצה מקל הליכה מהקונסולה המרכזית ואנחנו מפליגים בפמפום החוצה מהרחוב.
הקונטיננטל לא אוהבת מקומות צפופים, בכלל לא. אלו לא רק המימדים שלה, עם 481 ס"מ לאורך ו-195 ס"מ לרוחב נהגנו כבר בגדולות יותר (אם כי הן הסיעו יותר מארבעה נוסעים...). זה השילוב בין הראות החוצה, ההנעה הכפולה, מנוע ענקי ותיבת הילוכים שצריכה להיות מספיק חסונה לטפל בעוצמות האלו שלה. מהר מאוד לומדים שכמה עדין שתהייה על הגז, היא עדיין תזוז טיפה מהר יותר וחזק יותר ממה שחשבת. אבל רק צא איתה מהעיר ואז היא שואפת מלוא הצילינדרים שלה אוויר באדיבות הטווין טורבו ונושפת 635 כ"ס ו-91.8 קג"מ בתמורה.
היעד שלי הפעם הוא אילת, הילדה איבדה את הסנדלים, ואני עם מכונית שהשם השני שלה הוא "בוא ניסע עד שנגמור את כל הבנזין 98 אוקטן בעולם" - אז יאללה. כל הסיפור הזה של איך היא נעה, נעשה בצורה כל כך חסרת מאמץ. לפעמים נדמה שכל מה שהיה צריך הוא ליטוף של הגז במחלף קאסם ואת הדרך לאילת היא כבר תעשה על המומנטום שלו.
המהירות פה היא אגבית לחלוטין, נטולת מאמץ, הסנסציה שאנחנו רגילים לשייך לה - נעדרת מהחוויה. המידע אודות ההתקדמות שלנו ב-130, 170 (לכאורה), 230 (כביכול) או 270 (לכאורה כביכול) קמ"ש הוא מידע יבש שנמסר בספרות דיגיטליות על המסך או התצוגה העילית. אבל אחרי שעושים את זה, אחרי שמזניקים אותה מהמקום פעם אחרי פעם ל-100 קמ"ש ב-3.7 שניות לקול צהלות או זעקות חרדה (תלוי מי הנוסע) - חוזרים לעשות מה שהיא באמת אוהבת, שיוט/ריחוף ב-130 קמ"ש, עם מחט סל"ד מתנמנמת על 1,500 סיבובים כמו תנין בשמש והיא שמחליקה באוויר הדרומי כמו כריש במים חמימים.
בכל פעם שרוצים לעקוף מכונית, שתי מכוניות או חמש פשוט לוחצים קצת יותר על הדוושה ובתוך חצי שניה היא מרימה את החצאית ודופקת ספרינט אדיר. ובזמן שאתה תוהה אם זו היא שרצה על גבי כדור הארץ או שהיא מסובבת אותו תחתיה, השיירה היא כבר נקודה במראה האחורית.
הנוחות שהיא משדכת למעשה הנסיעה בה היא פלא הנדסי. היא מצליחה להישאר נוחה על אף חישוקים מופרכים להחריד בקוטר 22 אינץ'. למעשה שמץ הרעד שכן תרגישו נובע אך ורק מהחתך הבלתי אפשרי שצריך לשאת את כל ה-2.2 טון שלה על גיבוב האספלט שלנו. אנחנו יכולים להמשיך לעשות את זה לנצח. אלמלא מיכל הדלק שמתרוקן והשלפוחית שלי שמתמלאת - לא היה צריך לעצור לעולם. אפרופו ריקון מיכל, את 90 הליטרים שלו היא מחסלת בקצב של 7 ק"מ לליטר בנהיגה מתונה או 9 ק"מ לליטר בנהיגה מתונה מאוד מאוד.
אז אחרי כל הסופרלטיבים האלו, יש משהו שהיא עושה פחות טוב? ובכן, כן. הקונטיננטל GT, על כל 635 סוסיה, ההנעה הכפולה שלה, בולמי האוויר, התחכום והביצועים - לא ממש מהנה לנהיגה ואני עדין. שלא תבין לא נכון, האחיזה פנטסטית, ובכל פניה, בכל מהירות היא פונה כאילו היא מרותכת לכביש אבל בלי הנאה של ממש. תחשוב על עבודה עם פטיש 5 קילו, יש מאסה, יש עוצמה וכשהוא נוחת - זה עם כל הלב, אבל ניואנסים, פידבק או דיוק זה לא הקטע שלו. מצד שני, זה גם לא הקטע שלה. ובסופו של דבר, מי שקונה אותה יכול לקנות כל 911 שהוא רוצה, אחת בכל צבע בשביל הדברים האלו.
המחיר הוא מושג מופשט
עבור 99 אחוזים מהאנשים בישראל המכונית הזו היא מושג ערטילאי לחלוטין, המחיר המהמם שלה פשוט הופך אותה למושג מופשט מדי לעיכול. באחת הפעמים רציתי לפרוט את המשמעות של בעלות על מכונית כזו למושגי כסף נתפסים יותר. "תבין", אמרתי לבחור, "אם מכונית ממוצעת מפסידה מערכה 15 אחוזים בשנה, קח את אותם 15 אחוזים מהמחיר שלה, חלק אותם ל-365 ימים בשנה והתוצאה היא שעצם הבעלות על מכונית כזו, לפני הביטוח, לפני הדלק והטיפולים עולה כ-900 שקלים ביום - לירידת הערך בלבד" - זה עולם המושגים הפיננסי של קהל הלקוחות שלה.
מי קונה את המכונית הזו? אני חושב שהתשובה ברורה, כל מי שיכול ורוצה. כמה יש כאלו בישראל? מסתבר שלא מעט, משהו כמו 20 חתיכות ממנה כבר נמכרו פה, ובואו, אף אחד לא לוקח אותה ברמת האבזור של ציי הרכב. אני אוהב את כל אחד מהאנשים שקנו אותה, וגם אתם צריכים. הוא מקבל את אותם שירותים שאתה ואני מקבלים מהמדינה, אבל משאיר בקופה שלה כמיליון שקלים במיסים כאשר הוא קונה את המכונית הזו - זה מלח הארץ. קונה אותה מישהו שיכל לקנות את המרצדס S קופה הכי חזקה ומאובזרת (שעולה משום מה יותר...), אבל מתבאס לאללה לראות את אותו הסמל על C קלאס מונית. בבנטלי? בבנטלי זה לא יקרה - אף פעם.
אה, שכחתי לגמרי לגבי הסנדלים של הילדה. איפה שהוא קצת אחרי הפונדק של כושי, הקנצלרית התקשרה ואמרה שהיא מצאה את הסנדלים, הם היו בתחתית התיק שלה. אז באילת רק קניתי אייס קפה - פראייר אני לא אצא...