לפני כחודשיים התעוררו תופי הטם-טם של קהילת הג'יפאים בישראל, והלמו בבהילות; "דיפנדר צרפתי נכנס לישראל במעבר הגבול ערבה", העבירו התופים את הידיעה. "ל-110 רתום נגרר שטח, מורכבים עליו שני אוהלי גג, על הסיפון יש שבעה אנשים". המייה קלה וצלילי קנאה עלו מתוך הקהילה, טלפונים הוחלפו, וג'וי בירן הצליח למצוא קשר אל הפולשים המסתוריים.
שלושה שבועות מאוחר יותר מצאתי את עצמי יושב בקרחת יער ב-בן שמן, משוחח עם David et Beatrice Renaud. על השולחן המתקפל רחשה כירת בנזין כפולת להבות, ריח של עוגת שבת התאבך מהתנור המתקפל. Fausetine בת ה-13 ישבה בצד, משלימה שיעורי בית במתמטיקה - מערכת החינוך הצרפתית מאפשרת להוציא ילדים ל-Home school לתקופה של עד שנתיים. Martin בן השמונה טיפס על העצים, Eugenie בת השלוש הסתובבה סביבנו בביישנות, Petronille ו- Pelagieשיחקו 'קלאס' עם כפיסי עץ, תוך שהן מזמזמות שיר ילדים צרפתי. שלווה קסומה שרתה על קרחת היער ולרגע חשבתי שאני נמצא בקרב בני קהילת "היימיש" אמריקנית, שהחליפה את כרכרות הסוסים במרכבה בריטית.
להגשים חלום גדול
מפגשנו נולד מתוך ברזלים וגומיות (דיפנדר, נגרר, אוהלי גג) אבל הוא שייך לעולמות רוחניים יותר - עולמות של חופש בחירה ויציאה מהקופסה, תעוזה ואמונה בבני האדם, סקרנות גדולה ורצון לעבור חוויה משפחתית גדולה. דויד ובאטריס לא היו מעולם אנשי 4X4 וטיילות הרפתקנית; האמת היא שמכל טיילי העולם אותם פגשתי, הם הכי אנטי-מאצ'ו שאפשר להיות. לא מסוקסים, לא מקרינים ביטחון של יוצאי סיירת. אלה בדיוק השכנים ממול, שהחליטו לעשות שינוי בחייהם.
דוד ובאטריס תמיד חלמו על פרוייקט מעורפל שכזה, ראו את חמשת ילדיהם מגיעים לגילאי 3-13, והחליטו שזה הזמן. זה הזמן להשביח את המשפחתיות, לנתק את הילדים מהטלפונים, לאפשר להם לראות עולם אחר. דוד עבד שנים ארוכות בעיריית Moulins, באטריס היא אחות בבית חולים ("לפחות יש ערך למקצוע שלה בטיול כזה", מצחקק דוד). מסע "סובב אפריקה" לא היה מעולם ברשימת החלומות שלהם; אבל הם רצו לעבור חוויית טיול משמעותית, הבינו שלא ירחיקו לכת עם מוטורהום רגיל, והתקציב כיוון לתצורה של רכב 4X4 + נגרר.
הרעיון החל להתגבש באפריל 2018, ושנה לאחר מכן יצאו לדרך. קנו את הדיפנדר המשומש והנגרר החדש, מכרו את המכוניות ואפילו את הבית, התפטרו מעבודותיהם... חברים ובני משפחה האשימו אותם בחוסר אחריות, הזנחת הילדים, ו"איך תצליחו לחזור"? (שאלה מצוינת!). אחרים תמכו ועודדו, עזרו ובעיקר שאלו "איך אפשר להצטרף אליכם?". אז זהו, למסע כזה לא מצטרפים, למסע כזה יוצאים. השאלות והחששות זהים בגילאים של דוד ובאטריס (38 ו-44), או בגיל בו יצאתי עם דורית לסיבוב של שנה באמריקה, כפנסיונרים. אבל עם כל הכבוד לטיולי קראוונים ומשאיות אוברלנד, כולנו מתגמדים מול העוצמה הפנימית של משפחת Renaud שיצאה לדרך עם חמשת ילדיה על רכב הכי בסיסי בעולם, בלי תפנוקי חשמל, מזגן, מים זורמים או שירותים על הסיפון.
וכך כתב דוד באתר האינטרנט של המשפחה בבוקר היציאה למסע, אפריל 2019: "התנעה ראשונה של הדיפנדר, ורגשותינו גואים ומתערבבים; מצד אחד אושר וגאווה על שהצלחנו לעבור את שלב ההכנות, לקפל את חיינו הקודמים ולהגיע עד כאן. מצד שני, יש גם חששות: מה מצפה לנו? האם החלום שלי ושל באטריס מתאים גם לשאר בני המשפחה? האם יתרגלו הילדים לסגנון החיים הסגפני שלפנינו? האם לא הגזמנו באידיאליזציה של החלום? אלה היו המחשבות אבל הרגל נשארה יציבה על הגז, חרטום הדיפנדר מופנה מזרחה.
אבל למה דיפנדר?
אתם יודעים שאני מעריץ גדול של דיפנדר 110 הקשיש, אבל אני גם מודע למגבלותיו... למה לא קניתם לנד קרוזר 75, אני שואל את דוד, לא יותר טוב? מסתבר כי בצרפת עולה לנד קרוזר כ-50% יותר מדיפנדר מקביל והטיפולים מורכבים יותר לביצוע, ככל שמדרימים למעמקי היבשת השחורה. דוד רכש TD5 מודל 2006 מגברת שהייתה גוררת איתו קרון סוסים; האוטו לא עשה מטר שטח, היו לו 145,000 קילומטרים על השעון (עכשיו יש 165,000), כננת ושנורקל, מצבו המכאני מצוין.
למי שמצקצק בלשונו אדווח כי ה-110 הקשיש כבר הספיק להסיע את המשפחה לאורך 20,000 קילומטרים לא קלים, כולל גל חום באיחוד אמירויות המפרץ, שהקפיץ את המדחום ל-52 מעלות צלזיוס - ובדיפנדר אין מזגן... לדוד אין מקום לחלפים, ועד היום לא נזקק לכלום. בטורקיה החליפו קפיצים אחוריים, לאחר שהמקוריים קרסו תחת העומס. "מה תעשה אם תיתקע באיזה מקום נידח?" אני שואל; "נחכה עד שיגיעו חלפים", אומר לי דוד בשלווה. האמת היא שכאשר אתה יוצא לטיול של שנתיים לא בוער לך כלום, והדיפנדר הקשיש מוכר היטב לכל מכונאי ביבשת השחורה.
בעולמנו המאצ'ואיסטי-ישראלי היה מתחיל כל טיול במיגונים והגבהות, שיפורי מנוע, נעילות, מקלחות וקומפרסורים. דוד ובאטריס לא טרחו לשפר, להגביה או למגן. הם הזמינו נגרר שטח Bushman אותו התאימו לצרכיהם, והעמיסו על הגג שני אוהלי גג; אוהל בגודל 2.20*2.40 מטרים על גג הדיפנדר, שם ישנים חמשת הילדים. על הנגרר הרכיבו אוהל זוגי, זו הסוויטה של ההורים. מיכלי מים, משאבות? מה פתאום, על הגג יש ארבעה ג'ריקנים מים וארבעה ג'ריקנים סולר, זה מספיק. החפץ העגול על הגג אינו רמקול למסיבות טראנס; זוהי חביונית כביסה לתוכה הם מכניסים בבוקר מים, סבון ובגדים מלוכלכים. משך הנסיעה משקשק הדיפנדר את החבית, השמש מחממת את המים ובערב, הבגדים נקיים ומוכנים לשטיפה. למקרה חירום יש על הגג גם היי-ליפט ושתי 'שפאלות'. משיקולי אמינות, דוד לא חיבר את מצבר הנגרר לדיפנדר; יש לנגרר מצבר 200 אמפר/שעה הנטען מפאנל סולארי, המספיק להפעלת מקרר ותאורה משך 3-5 ימים.
דוד הסביר לי כי מגבלות התקציב הכתיבו את החלטותיהם - לאחר שרכשו את הדיפנדר ביקרו באתרים אוסטרליים וליקקו שפתיים למראה מיכלים נתיקים, מגירות, משאבות, מיזוג אוויר... כל אלה ירדו מרשימת המשימות מכיוון שהם עלו כסף רב, שחרג מתקציב המשפחה. "הדילמה הייתה פשוטה מאוד" אמר לי דוד; "יכולנו לרכוש רכב טוב יותר ולזווד אותו 'כמו שצריך', אבל אז היינו צריכים לקצר את הטיול בכמה חודשים. החלטנו להצטמצם באיכות החיים, אך לא לוותר על זמן מסע". מה אומר ומה אדבר? תותחים אמיתיים, החבר'ה האלה. אני לא הייתי יוצא למסע משפחתי בתנאים כאלה, אני כבר מפונק מדי.
מ-Moulins לקייפטאון, בדרך הארוכה
נתיב אפשרי לטיול יכול היה להיות להדרים מצרפת לספרד, להפליג למרוקו במעבורת, לחרוש את צפון אפריקה ולחזור הבייתה במעבורת מאשדוד. אבל גיבורינו רצו מסע רציני יותר ולכן נסעו מ-Moulins שבצרפת מזרחה למילאנו, המשיכו לאיסטנבול ועד העיר טהרן הגיעו, יעד שלאוזניים ישראליות נשמע הזוי לחלוטין. דוד ובאטריס אהבו את המפגשים האנושיים בטורקיה ובאיראן, שעמדו בניגוד עצום לדימוי התקשורתי של מדינות אלה. האנשים היו מסבירי פנים ומחבקים, הזמינו אותם לסעוד ולהתרחץ במסורת קבלת פנים מוסלמית, עליה שמענו במקומות וזמנים אחרים. אנשי השלטון היו פחות נחמדים, אבל לא נרשמו תקריות מטרידות.
מאיראן הדרימו גיבורינו אל איחוד האמירויות ומשם לריאד (סעודיה), ירדן וישראל, כאן נפגשנו. חלקו הראשון של המסע נמשך ארבעה חודשים ו-20,000 קילומטרים, ובישראל בילו הנוודים הצרפתים שישה שבועות חווייתיים מאוד.
בכניסה לישראל הפכו להם הקב"טים את המכונית, לא מפתיע בהתחשב בכך שהם הגיעו מאיראן, סעודיה וירדן. החבורה התאקלמה מהר בכבישי ארצנו. הם תרו את המקומות הקדושים, התארחו אצל אנשי השגרירות הצרפתית, אהבו את החניונים הקסומים על חופי הים בבית-ינאי ובעכו, מול החומות העתיקות. הם הרגישו בטוחים בישראל והרשימה אותם העובדה שעל חוף הים פגשו מוסלמים מסורתיים, יהודים אורתודוקסים ונערות בביקיני זעיר, חולקים את החוף.
"אכן" הם אומרים, "גם ישראל כל כך שונה ממה שמצטייר אצלנו בטלוויזיה"! באטריס ודוד משוכנעים שהמפגשים עם אנשים ותרבויות יעשו רק טוב לילדים, שייגדלו חופשיים ובעלי ביטחון - ולא נורא אם ייצטרכו לסגור פערים פדגוגיים לאחר המסע. הילדים גם קובעים את קצב ההתקדמות; מדי פעם עוצרת המשפחה לזמן התרגעות ארוך מהרגיל. בטורקיה נכנסו ל-AirB&B לשבוע, אצלנו לקחו שבוע חופשה בבית חברים עם מזגן, מים ואפילו בריכה.
היו להם מפגשים רבים עם ישראליים סקרניים ואדיבים, חלקם הזמין אותם ללינה וארוחה. כאשר הבנתי שהם לא סגורים על חציית אפריקה מצפון לדרום, הצעתי להם לפגוש את אלישע ואורית קרא שטיילו למעלה משנה ברחבי אפריקה, במשאית אוברלנד 4X4. פגישת התדריך התארכה ליום נינוח בכוכב יאיר, סעודות משותפות ולינה בבית משפחת קרא. ניסינו לארגן איתם טיול שטח או לפחות מפגש עם מועדון הפטרולים, אבל זה לא הסתייע. אולי בפעם הבאה?
מישראל יצאו הנוודים למצרים דרך מעבר טאבה, מכשול ביורוקרטי שצידו המצרי גזל להם יום שלם של 'תלך תבוא', 'תפרוק תעמיס'... רישיון המעבר חייב אותם לחצות את סיני תוך 24 שעות (את סעודיה התחייבו לעבור תוך שלושה ימים, ולא דקה יותר), ומשם הדרימו לאורך הנילוס, איזו הרפתקה!. החדשות האחרונות הן שהם הגיעו לקונסוליה הסודנית באסואן, רק כדי לגלות כי המערכת המנפיקה אשרות מקולקלת; הפיתרון היחיד שהועמד בפניהם היה לחזור לקונסוליית סודן בקהיר, 950 קילומטרים לכל כיוון... ברוכים הבאים לאפריקה חברים. אבל כאשר אתה בדרך לשפיץ הדרומי של היבשת השחורה, מה זה כבר 1,900 קילומטרים? ומה תעשה המשפחה אחרי אפריקה? הם עוד לא יודעים. אם יישארו להם זמן, אנרגיה וכסף, ישוטו אולי לדרום אמריקה? יעלו צפונה לאורך החוף המערבי של אפריקה? לאלוהי המסעות פיתרונים.
החיים הם מה שאתה עושה מהם
לא צריך לבלות הרבה זמן עם הצרפתים כדי לקלוט את נינוחותה המקסימה של המשפחה, את היעדרו המוחלט של מאצ'ואיזם, ואת גודל ההרפתקה הכרוכה בנסיעה עם חמישה ילדים לאפריקה. ההורים וילדיהם נמצאים במצב רוחני רגוע ביותר, סוג של 'היימישים' אירופאיים שיצאו למסע פנימי וגיאוגרפי. לא יכולתי שלא לחוש צינעה גדולה הנובעת מזה שכל הרפתקאותיי עד היום בג'יפים, אופנועים ומוטורהומים, מתגמדות אל מול המהפיכה הצרפתית. החזון והאומץ של משפחת Renaud צריכים להעניק השראה לכל שוחרי החופש והטבע, מגשימי חלומות בחלום ובהקיץ.
לכל אורך המסע פגשו גיבורינו מקומיים המשתוקקים לעזור להם, מהסיבה הפשוטה - כאשר אתה מסייע לאנשים כאלה בכל דבר שלא יהיה, אתה נוגע בחלומם והופך להיות שותף זעיר למסע, אפילו לכמה שעות. זה סודו של מסע הקסם הצרפתי, זה סודה של פנטזיית הנדודים והשחרור מהמוסכמות. כולנו כבר יודעים שלא כולם יכולים לממש את חלומותיהם הגדולים; אבל אסור להפסיק לרצות לממש, וכדאי לקחת השראה מאנשים כמו משפחת Renaud שהלכה על החלום הגדול, בכל הכוח. Bon Voyage!
