הולכים על גדול

בני תמותה רגילים מתחבטים בשאלה האם לרכוש סופר מיני חדשה או ג'יפון משומש אבל היום אנו נכנסים בשערי בית הלורדים, במטרה להחליט איזו ספינת דגל אטרקטיבית יותר: מובילת הנוסעים המגודלת מבוואריה, או האייקון שהמציא את קטגוריית השטח-פאר-פרימיום?

בחירת דגמי המכוניות הציפה נקודה מעניינת והיא, השפעתן הכלכלית (החולפת) של הטבות המס לרכבי פרימיום היברידיים. למבחן זה הייתה מתבקשת השוואה בין X7 דיזל 30d (אותה אמנם לקחנו), לבין גרסת דיזל של ריינג' רובר; ריינג' דיזל 3.0 ליטר עולה 1,150,000 שקלים בגרסת 'ווג', והוא כמעט לא נמכר במחוזותינו. רוב הלקוחות מעדיפים ריינג' דיזל 4.4 ליטר 8V העולה לא פחות מ-1,240,000 שקלים. בפער מחירים כזה, X7 ב-890,000 שקלים נראה פתאום עסקה אטרקטיבית ביותר. אבל כאן שולף הריינג' ההיברידי הטבת מס המורידה את מחירו ל-909,000 שקלים 'בלבד'.

צמידות מחירים זו אינה זרה לעיני הלקוחות שגם הם יתלבטו בין שתי גרסאות המבחן, העולות סכומים דומים. הקומבינה עומדת להסתיים בראשית 2020 עת יבוטלו הטבות המס על מכוניות פרימיום היברידיות. גרסת PHEV של הריינג' היא עיסקת חלומות זמנית שאיפשרה לחברת 'המזרח' להעלות על הכביש כ-40 ריינג'ים מחושמלים, הציפייה היא למכור 20 נוספים עד סוף 2019. חגיגת המס תסתיים בתחילת 2020 עת ייקפוץ מחירו של הריינג' החשמלי, לרמה אותה איננו יודעים עדיין. כאשר תיעלם הקומבינה ההיברידית נמצא את עצמנו עם ריינג' דיזל 4.4 ליטר העולה 1,240,000 שקלים בגרסת 'ווג'; במצב זה הוא יעמוד מול X7 M50d בעל 400 כ"ס ו-5.4 שניות מאפס ל-100... יתרון הביצועים של הב.מ.וו יהיה חד וחלק.

X7 הוא ספינת הדגל של ב.מ.וו בשוק המבעבע של קרוסאוברים יוקרתיים. ל-7 יש שבעה מקומות ישיבה, והוא באמת לוויתן מכאני; עם 5.15 מטרים מפגוש לפגוש ומשקל עצמי של 2,445 קילוגרם, הוא תופס את העין ומרשים את עוברי האורח. ספינת הדגל הבווארית מיוצרת בדרום קרוליינה אבל זוהי ב.מ.וו טהורה וסדורה, המשקפת היטב את ערכי ואיכויות המותג. תכנון המוצר נוטה לטעם האמריקני עם דגש ברור על מימדים ונוחות, פינוק ואיבזור ברמה הגבוהה ביותר. מידותיו ומשקלו של X7 לא מאפשרים לו להיות ב.מ.וו טהורה, המקדשת את הנאת הנהיגה הספורטיבית.

ריינג' רובר הוא אחד האייקונים המפוארים בעולם הרכב, עם מחוייבות ארוכת שנים לנהיגת שטח. כגילוי נאות אני חייב להודות, שיש לי רומן ארוך שנים עם הריינג'; זה לא רק מכיוון שהוא מפואר, מעודן ומפנק, זה גם מכיוון שהוא עדיין נראה כמו רכב שטח, והוא שומר על יכולות שטח מרשימות ביותר - גם היום, כאשר אף אחד אינו מתכוון להוריד גלגל מהאספלט. רכב המבחן הוא "ריינג' רובר כהלכתו" בשונה מ"ספורט" המוקטן, או וולאר והאיווק הנושאים את שם הריינג' לשווא.

הצילומים אינם משקפים את מידותיהם האמיתיות של לוויתני המבחן. הם גדולים ונישאים מעל סביבתם, עם 'אפקט הגעה' מרשים ביותר. בסגמנט בו העיצוב החיצוני הוא חזות הכל, הם משדרים למתבונן שבעליהם 'עשו את זה'; זה גם המראה החיצוני והפאר המוקרן מהם, גם המודעות למחיריהם מרקיעי השחקים.

ה-X7 מעוצב כמו קרוסאוברי יוקרה רבים, סוג של סטיישן על סטרואידים, בעל קווים מוקצנים וכוחניים. קלף מעליו את סמלי הלוגו ואת שבכת הכליות הקדמית, ותתקשה לזהות אם זה ב.מ.וו או מרצדס, אודי או לקסוס. אבל אנחנו לא מקלפים חלקי מרכב ועם שבכת הכליות הענקית מלפנים, ברור לך שזה ב.מ.וו. החזית מאיימת וכוחנית, עם יחידות תאורה LED ולייזר אדפטיביות. חזית ה-7 כמעט אנכית והוא נועל צמיגי ענק בשתי מידות שונות: 275/40R22 מלפנים, 315/35R22 מאחור. אלו גומיות מרשימות אבל הן לא משרתות את הנוסעים מבחינת נוחות נסיעה, תצרוכת דלק ורעשי כביש. עיצובו הכוחני של ה-7 ייקסום ללקוחות המעוניינים באפקט הגעה מרשים, והם מחפשים קרוסאובר יותר גדול, יותר מוחצן, יותר ב.מ.וו.

הריינג' רובר מצליח לשמור על ה-DNA המקורי שלו עם קו מותניים נמוך וישיבה גבוהה, "גג צף" וזוויות רבועות יחסית ל-2019. הריינג' קצר מה-7X בכ-15 סנטימטרים, חזיתו מופנמת וצנועה יחסית. בסיס הגלגלים של הריינג' קצר מזה של הב.מ.וו והוא נועל צמיגים קטנים וגבוהים יותר; אלו 255/55R20 המשפרים את נוחות הנסיעה וקצת יותר עמידים לנהיגת שטח. מצד שני, הם פוגמים בהתנהגות הכביש של האריסטוקרט הבריטי. בקדמת הדלתות נמצאים ארבעה 'זימים' אנכיים, שריד אבולוציוני לכונסי אוויר שהיו מותקנים בדורות קודמים של הריינג'; היום אלו רק קישוטים, אבל אני אוהב אותם.

את העיצוב החיצוני רואים כולם אבל את רוב זמנך תבלה במעמקי תא הנוסעים, האמור להעניק תחושת פאר ופינוק ברמה הגבוהה ביותר. מכוניות המבחן גדושות בכל טוב טכנולוגי, מערכות בטיחות ותפנוקים לרוב, את הפירוט המלא תמצאו באתרי היבואנים ובאולמות התצוגה. שתי המכוניות מרווחות ומפנקות עבור חמישה הנוסעים הראשונים, מרופדות ומדופנות בעורות משובחים, עיטורי אלומינים מוברשים, וצגי מגע מגודלים. הריינג' מסתפק בחמישה מושבים, משאיר לנוסעיו מקום להובלת מקלות גולף ותיבות מלאות בשמלות מלמלה. גם ב-X7 יש מקום לשמלות מלמלה ומקלות גולף, אבל יש בו גם אופציה לפתיחת מושבים מס' 6 ו-7.

מה שיפה בב.מ.וו הוא שאתה לא 'פותח מושבים' עם אצבעותייך העדינות; הכל חשמלי ומדוייק, המושבים מתקפלים ונפתחים בזמזום חרישי, וילונות הצללה עולים ויורדים, המושבים מחוממים, מקוררים ומעסים לך את הגב. המרחב הפנימי אדיר וכך גם איכות החומרים והביצוע. רוב הלקוחות יאמרו שעיצוב הפנים עומד ברמה של 900,000 שקלים אבל האמת, הוא לא מרומם את רוחי. חסרה בתא הנוסעים של ב.מ.וו איזו יצירתיות, מעוף ויזואלי, ייחוד.

במושבי הב.מ.וו אין לך ספק שאתה יושב ברכב יוקרה אמיתי אבל המידע עובר דרך האונה השמאלית, כדרכם של מהנדסים בוואריים מוקפדים. שני מסכים בגודל 12.3 אינץ' מאפשרים שליטה על מערכות הרכב, ויש כמות נאה של מתגים פיזיים המתאימים לנהגים מאותגרים אלקטרונית. מוט ההילוכים וחוגת ההילוכים מקושטים בסוג של קריסטל ענקי - זה יעבוד מצויין בפרברי בייג'ינג, פחות אהבתי את הבזקי האור המסנוורים. האם אפשר להזמין ידית הילוכים מצופה עור פשוט ומיוזע, כמו פעם?

הריינג' רובר מגומר ומבוצע פחות טוב מאשר ה-X7 אבל הוא מקסים, יצירתי ושונה מהסטנדרט השולט בסגמנט. תנוחת הישיבה בריינג' נשארה גבוהה ושולטת, המון אור חודר לתא הנוסעים, יש תחושת מרחב יוצאת דופן, מכסה המנוע משתרע הרחק מלפנים. לוח המחוונים שומר על תבנית ה'צלב' אותה פגשנו כבר לפני כעשרים שנה. המחוונים מובלעים בתוך קורה אופקית רחבה בה משובץ צג 10" גדול (מסך 12.3" נוסף מותקן מאחורי גלגל ההגה), דונמים של ריפודי עור, וגלגל ההגה. הקורה האנכית מכילה צג 10 אינץ' שלישי, עד שהיא מתלכדת עם הקונסולה המרכזית. מהנדסי לנד רובר צמצמו את מספר המתגים הפיזיים לארבעה כולל מתג ההילוכים, בורר מצבי השטח ושליטה על תאורה, אוורור, מוסיקה ומושבים. זה קצת מבלבל, כי תפקודם של המתגים משתנה ממצב למצב. הייתי מעדיף מתגים שאינם משנים את עורם כזיקית.

עבודת הייצור וההרכבה מרשימות, אם כי לא ברמה של רכב העולה 909,000 שקלים (או 1.3 מיליון אם תבחר בדגם הבנזין 5.0 ליטר). זה לא שהעבודה מרושלת, אבל יש תפרים לא מהודקים, פנלים שאינם מדוייקים זה מול זה, חופשים קטנים. קחו למשל את מכסה פתח הטעינה של הריינג', המתחבא מאחורי השבכה הקדמית. העיצוב מקורי אבל הביצוע? מרושל למדי, לא לזה ציפיתי בספינת הדגל הבריטית. לשתי המכוניות יש תאי מטען ענקיים הנפתחים חשמלית, עם שתי דלתות אופקיות. אני מאוד אוהב את 'מדף הסנדוויצ'ים' התחתון עליו אפשר לשבת, או להגיש הפסקת קפה קטנה. אבל המדף הזה מקשה על קצרי ידיים להגיע למעמקי תא המטען.

לא ציפינו "לתת בגז" אבל רצינו לנסוע רחוק, ולפעמים גם חזק. הלקוח הטיפוסי עשוי לנהוג בכלים אלה במהירות גבוהה, יזרום אולי בכביש הררי, אבל הוא לא מחפש הרפתקה ספורטיבית - בשביל זה יש לו, מן הסתם, איזו 911 קטנה בבית. הב.מ.וו מביאה למשחק את ה-DNA הספורטיבי של החברה הבווארית. במשקל 2,445 קילוגרם ה-X7 אינו יכול להיחשב רכב ספורטיבי, אבל הוא מסוגל לגרום הנאה בכביש המהיר, בעזרת הנעת 4X4 יעילה ובולמי אוויר מתכווננים. התאוצות נחרצות, החלפות ההילוכים מהירות, עקיפות מתרחשות כהרף עין. מצד שני ובעיקר בגלל הצמיגים הרחבים ושטוחים במידה קיצונית, ה-X7 אינו מפנק כפי שניתן היה לצפות. רעשי כביש חודרים אל תא הנוסעים והגגון משמיע איוושה קטנה, גדודיות פרא מטלטלות את הנוסעים.

בינינו, צריך להחמיא למהנדסי ב.מ.וו שהצליחו להעניק רמת נוחות כזו, למרות הצמיגים היומרניים. בסופו של דבר אתה מוותר על הדימוי של ב.מ.וו M טהורת גזע ונוהג ב-X7 במהירות וממלכתיות, נהנה מיכולות דינמיות טובות מאלו של הריינג'.

המהנדסים הבריטיים ויתרו מלכתחילה על יומרות ספורטיביות; הריינג' הרבה יותר נוח, צמיגיו הגבוהים מסייעים בבידוד שיבושי הכביש, חלונותיו הכפולים ובידוד אקוסטי משובח משאירים בחוץ את צלילי היום יום. בנסיעה רגועה שומר הריינג' על מלכותיות מיתולוגית, הוא נעים ומפנק. כך היה תמיד, וכאן אנו מקבלים גם את היכולת לנסוע על חשמל טהור, חוויה המקצינה עוד יותר את השקט והתאוצות חסרות המאמץ.

מחירו של פינוק זה הוא פגיעה ביכולת הספורטיבית. בהיותנו בוחנים חסרי מנוח אנחנו מנסים לדחוף כל רכב אל הקצה, יהא זה קיה פיקנטו או בנטלי קונטיננטל. השתעשענו בכבישי מעלה הגלבוע, אבל מהר מאוד שחררנו גז. ככל שהריינג' מסוגל לתפור כביש במהירות זה ממש לא נעים, לחלוטין מחוץ לקונטקסט של בן האצולה הבריטי. הריינג' מתנודד על מתליו וצמיגיו, לא בא לו על זה, ומהר מאוד אתה חוזר לנוהל נהיגה שפוי. בהתחשב בקיומם של מתלי אוויר על הסיפון, חבל שאין בריינג' אופציה למצב 'ספורט' במתלי האוויר. יש מצב "S" אבל הוא לא מספיק מהודק, והוא מכתיב פעילות יתר של תיבת ההילוכים. מדוע לא ייתכבדו הג'נטלמנים מסוליהל וייתנו לנו מתג קטן עליו כתוב 'Firm', שירסן טוב יותר את המרכב? מה כבר ביקשנו?

ובסופו של דבר, אני מעדיף את התנהגותו המלכותית של הריינג'. נהגים נורמליים נוהגים במהירויות בהן טלטלות המרכב פחות מורגשות, והתמורה היא נסיעה רגועה ומלכותית, סמלם המסחרי של ריינג' רוברים לדורותיהם מאז 1970. ה-X7 מרסן את עצמו טוב יותר, הוא נוח ומפנק, אבל אין בו את המלכותיות של הריינג'. מכיוון שאיני חושב שלקוח נורמלי ינסה לדחוק את הלוויתנים האלה אל מגבלות האחיזה, אני מעדיף את הנינוחות המרגיעה של הריינג'. קלאסה.

במחלקת ביצועי המנוע, ה-X7 יודע בדיוק איפה הוא נמצא; מנוע דיזל 3.0 ליטר, 265 כ"ס ו-63 קג"מ, 7.0 שניות מאפס ל-100, תצרוכת דלק בינעירונית בין 8 קמ"ל בנהיגה לוחצת, עד 12-14 קמ"ל בשיוט נינוח מעל 100 קמ"ש. בחיי היום יום אתה מקבל מכונה מהירה המזנקת מהמקום בנחרצות, בולעת כבישים מהירים בלי להניד אגזוז. אבל זו לא 'מכונת הנהיגה המושלמת' אלא גרסה מבורגנת וכרסתנית שלה, למשפחות גדולות ועשירות.

לריינג' PHEV יש פיצול אישיות; כל עוד יש חשמל במצבריו הוא מהיר, נחרץ, שקט, וחסכוני ברמה של אפס ליטר ל-100 קילומטרים. כמקובל במכוניות היברידיות חזקות, הזינוק מהמקום חרישי ומהיר מאוד. הטווח החשמלי הרשמי הוא 51 קילומטרים, אבל לא הגעתי אליו - זאת מכיוון שלא הצלחתי לקבל את הריינג' טעון ב-100%, כולל בוקר שלם בו ניסיתי למלא מצברים. טעינה מלאה משקע ביתי נמשכת 7.5 שעות, עמדת טעינה מהירה תקצר את הזמן לפחות משלוש שעות. מי שסגנון הנסיעה שלו כולל טווחים קצרים, ייהנה מנסיעה מלכותית וחסכונית לחלוטין.

עם מצבר טעון והספק משולב של 404 כוח סוס האיץ ה-PHEV מעמידה ל-100 ב-6.9 שניות, מהיר מהב.מ.וו אם כי לא במידה משמעותית. 5-6 מטרים יתרון במיאוץ ל-100, קצת יותר בתאוצות ביניים - יתרון הביצועים של הריינג' הטעון עקבי, אך לא עוצר נשימה. לא עברו אלא 40 קילומטרים ומצאתי את עצמי עם מצבר מרוקן, בלא יכולת מעשית לטעון אותו תוך כדי נסיעה. עם סוללה מרוקנת מכבידים 2.5 הטון של הריינג' ההיברידי על מנוע האינג'ניום 2.0 ליטר בנזין, בעל הספק של 300 כוח סוס.

בלא דחף חשמלי מתקשה מנוע הבנזין להעניק לריינג' את הנשימה הנדרשת להסעת משקלו העצמי הגדול. התאוצה ל-100 נמתחת ל-8.6 שניות, המנוע עובד קשה כדי לטפל בכביש הררי מאתגר, שלוות הנסיעה מתחלפת בהמולת בוכנות המתאמצות להסיע את המסה הגדולה. לאחר ריקון המצבר, תצרוכת הדלק של הריינג' גבוהה בכ-20% מזו של הדיזל הגרמני.

שני המותגים מתהדרים ביכולות שטח - סדרת X מתיימרת לקחת אותך למחוזות רחוקים, לנד רובר בנו את מיצובם על יכולות שטח מיתולוגיות של המותג. ירדנו לגיחת שטח צמחונית - אתה לא רוצה לעשות שום דבר קיצוני עם צמיגי החתך-35 של הב.מ.וו. ל-X7 יש הנעת 4X4 אפקטיבית, מתלי אוויר המגביהים את המרכב אבל בינינו - אף אחד לא יעשה איתו שטח.

אף אחד גם לא ייקח את הריינג' לנחל ערוד, אבל הוא מצויד טוב יותר לשטח. צמיגי החתך-55 פחות רגישים לתקרים וצביטות, יש הילוך כוח, הגבהה על מתלי אוויר, ומערכת 'טריין ריספונס' היודעת לטפל במצבי שטח שונים. כדי לשמר את יכולות השטח מוקם המנוע החשמלי בין מנוע הבנזין לבין תיבת ההעברה, והחשמל אמור לסייע גם בנהיגת שטח. מתליו הרכים של הריינג' מטפלים מצוין בשיבושי שביל והוא טיפס יפה ונקי על סוללות עפר תלולות, הצלבות ושאר מכשולים עליהם השלכנו אותו. מצד שני, הוא התקשה להתמודד עם מספר הצלבות אותן ניסינו לזחול במצב 'סלעים'. בקרת המשיכה לא תפקדה במלכותיות אותה אנו מכירים מהדיסקברי, הדיפרנציאל האחורי אינו ננעל, והטיפוס היה מקרטע ולא נעים - גם כאשר היה המצבר מלא. האם שיבשה המערכת החשמלית את בקרת המשיכה? איני יודע, אבל בעיה זו מופיעה רק בקצה המגבלות, זו לא מגרעת אמיתית.

האמת היא שכל הדיון קצת טרחני ומיותר; בקטגוריית פאר הנושקת למיליון שקלים, החלטות הקנייה מתבססות בעיקר על דימוי ונחשקות, מיתוג ויוקרה. ליבם של לקוחות מסויימים יילך בעקבות העיגול הכחול-לבן של הב.מ.וו, ו-X7 תהיה הבחירה הטבעית עבורם; אם כי יש סיכוי גדול ששוחרי ב.מ.וו יעדיפו את אחת מגרסאות הכביש הטהורות, סדרה 7 מהודרת או 5 שרירנית. לקוחות אחרים יישבעו באליפסה הירוקה של לנד רובר; עבורם מסמל הריינג' את פסגת המוטוריקה של כביש-שטח ונותר רק להחליט איזו גרסה תחנה אצלם, בין הקרוסאובר המשפחתי והקומפקטית של הילדים.

ארבעה בוחנים השתתפו במבחן הדרכים, אבל רק קינן רצה לקחת הביתה את מחזיק המפתחות עם הלוגו הכחול-לבן. הוא הסביר שככל שהריינג' כריזמטי וייחודי, הב.מ.וו X7 היא מוצר יותר מוגמר ומהודק, מאובזר ומתפקד בצורה מושלמת, יותר פונקציונאלי עם 7 מקומות ישיבה, והוא מעניק חוויית נהיגה ספורטיבית קצת יותר, למרות המידות הכבירות. וכן, אפשר להסיע בו גם את הילדים של השכנים, הנוהגים ביונדאי משומשת.

שלושת הבוחנים האחרים העדיפו את האליפסה הירוקה, בגלל הייחוד המוטורי ומורשת השטח, המראה הרבוע וחוויית הנסיעה המלכותית. מעולם לא השכבתי 900,000 שקלים על מכונית אבל אילו הייתי מגיע למצב כזה, אני משער שהייתי הולך בעקבות ליבי. הייתי מוכן לקבל התנהגות פחות ספורטיבית, היעדר מקום להסיע 5 ילדים לקניון הקרוב, ורמת גימור פחות מושלמת. הייתי בוחר בריינג' רובר המעניק לי תחושה נישאת מעם, במיוחד כאשר יש חשמל במצבריו. הייתי מתענג על נוחות הנסיעה המלכותית ועל הידיעה שאם אתחרפן וארצה לרדת לאיזה שביל - יש לי מכונה המסוגלת לעשות זאת, טוב יותר מכל רכב פאר אחר.

מבחן השוואתי זה נערך במסגרת הקלות המס הנוכחיות, עם הטבה של כ-200,000 שקלים על מחירו של הריינג' המחושמל. הטבה זו מעניקה את כתר הניצחון לריינג' רובר PHEV אבל אני משער שאם נערוך מבחן זה ב-2020 ובמחירים החדשים, התוצאה עשוייה להתהפך על פניה.