אחת ולתמיד: למה אנחנו כל כך אוהבים את זקני השטח?

עולם השטח הולך וגוסס אל מול עינינו, מוכחד מצידו העירוני על ידי קרוסאוברים מצועצעים, ועל ידי SBS ספורטיביים באגף הקשוח. היצע רכבי השטח האותנטיים הצטמצם היום לג'יפ רנגלר וסוזוקי ג'ימני; במבט חומל ניתן להגדיר גם את טויוטה לנד קרוזר, ג'יפ גרנד צ'ירוקי וסאנגיונג רקסטון כרכבי טיולים סבירים. גם טנדרי 4X4 שומרים על גחלת השטח, אבל הם לא מתאימים לכל אחד. זה המצב היום אבל ותיקי סצינת הג'יפאות אומרים להם ש'היה פה שמח, לפני שהגעתם'.

בשנות המודל 1990-2000 הופיעו ניצני המהפיכה הג'יפונאית, אבל רוב היצרנים עוד המשיכו להציע "ג'יפים עירוניים" ששמרו על יכולות ומכלולי שטח אמיתיים - שלדת סולם וסרנים חיים, הילוך כוח וצמיגים עמידים, זוויות מרכב סבירות. בתחילת דרכן היו אלה מכוניות פאר שנמכרו במחירים של 180-250 אלף שקלים; המקבילה הנוכחית שלהם היא לנד קרוזר הנמכר בכ-350,000 שקלים.

אל מול מספרים אלה, גיבורי כתבתנו זולים עד כדי גיחוך - אפשר לרכוש ג'יפ עירוני מתוחזק היטב, בטווח מחירים המתחיל בסביבות 20,000-50,000 שקלים. לרכב כזה יש יכולות שטח מצוינות אבל צריך לזכור שרמת העידון, הבטיחות והחיסכון שלו, נמוכות; כך גם האמינות, המסוגלת לטמון הפתעות קשות. מחיר הקנייה עלול להאמיר עד 120,000 לאקזמפלרים מוצלחים של לנד קרוזר 75 או דיפנדר 110 קשיש - דיפנדר 110 משנות הייצור האחרונות עשוי להחליף ידיים תמורת למעלה מ-200,000 שקלים, זה מחיר התהילה והביקוש.

החלטנו לנצל את ימי הבידוד האחרונים כדי לנבור בארכיון התמונות, ולהיזכר בתהילת העבר. רכבי השטח המופיעים כאן שרדו בהצלחה את מבחן השנים; הדרישה החשובה ביותר מרכב בן עשרים שנה היא לאוו דווקא מיתוג ומפרט ראשוני, אלא תחזוקה טובה ולא מתקמצנת, והימנעות משיפורי שטח מוגזמים (הגבהות מרכב קיצוניות, צמיגים גדולים וכיו"ב). חלק מהדגמים נמכרו עם מנועי בנזין או דיזל; הדיזלים חסכוניים יותר על הכביש, מנועי הבנזין חזקים יותר ותחזוקתם פשוטה יותר. רוב תמונות הכתבה צולמו בזמנו למגזין 'הגה בשטח' ("מוטו תקשורת"), מזכירות לנו את ימי התום שחלפו.

את סקירתנו נתחיל עם קבוצת CJ - זה הג'יפ שהתחיל את השושלת והיחיד הראוי לשם Jeep, בו נשתמש היום בנדיבות. הג'יפים הראשונים היו וויליסים מבציר 1942 ואחריו, פליטי מלחמת העולם השנייה. בישראל נמכרו ג'יפים אזרחיים מסדרות CJ5, CJ6, CJ7, CJ8. המספרים מבטאים את אורכי המרכב ובסיסי הגלגלים, והגרסה המבוקשת ביותר היא 7CJ. רוב ה-Seven הגיעו לישראל בייבוא אישי, לכוח הרב לאומי ולחברה לחיפושי נפט / גיאולוגית. מעטים יוצרו ב'תעשיות רכב נצרת'. הרוב המכריע של סיקסים, 5 ו-8, הורכבו בנצרת.

אבל הג'יפ המקורי אינו רק מפרט טכני ויכולות שטח; זהו אייקון מוטורי שעיצב את עולם הרכב משך עשרות שנים, והפך לפנטזיה עולמית. תהילתו בישראל התבססה על יחידת "שועלי שמשון" שהשתתפה במלחמת השיחרור, דווקא על וויליסים. בהמשך נכנסה לשירות הגרסה הצבאית של 5CJ, M38A1 - על ג'יפ קטון זה עשיתי את צעדי השטח הראשונים שלי, במלחמת ההתשה על גדות תעלת סואץ. היו ימים.

לימים קניתי סיקס פתוח המתקלף בקלות מכל גג, דלת או חלון - היה זה רכב 'נשמה' מדהים שלקח אותי לסופות שלג בחרמון, מסעות שטח לאילת, רכב מקסים. היום אפשר לקנות סיקס בסיסי ב-20,000 שקלים, עד 50-80 אלף לאקזמפלר מושקע ומתוקתק. היזהרו מגרוטאות שעברו טיפול רשלני ומתקמצן. כדי למצוא CJ7 יפה תיאלצו לשלם בין 30 ל-100 אלף שקל. ברוב המקרים יידרש תקציב נוסף ל"יישור קו".

יתרונות: תמצית הג'יפאות. רכב נשמה עם מראה אייקוני, מרכב פריק
חסרונות: גרוע על הכביש, רוב הכלים כבר זקנים ובלויים
טווח מחירים: בין 20,000 - 80,000 שקלים

מ-1991 עד 2017 הורכבו ב'תעשיות רכב נצרת' גרסאות מודרניות של ג'יפ סופה. סופה M-240 חומשה במנוע בנזין 6-בוכנות מודרני וחזק, שהחליף את מנוע הקרבורטורים הקפריזי של הסיקס. הסופה נועדה לשימושים צבאיים עם שלדה קשיחה לחלוטין, וכך גם קפיצי העלים הנוקשים. לסופה הייתה פחות נשמה מאשר לסיקס אבל זה רכב מודרני יותר, אם כי חקלאי בנשמתו. במהלך השנים היו שלושה דורות של סופה.

במרוצת השנים יוצרו בנצרת כ-7,000 ג'יפי סופה, רובם הגיע לשורות הצבא, מג"ב, משטרה וכיו"ב. סופות נמכרו גם ללקוחות פרטיים, כרכב בעל פוטנציאל שיפורים בלתי נגמר: מתלים, נעילות, מנוע (למי ש-180 כ"ס לא הספיקו לו), ועוד. יש היום שוק מצוין לסופות משומשות, אבל חייבים לבדוק אותן בשבע עיניים - שלושים שנות הזנחה וריקבון, שיפורים מוגזמים, תקלות ואילתורים, יכולים לחסל את אמינותו של הטוב בג'יפים. המלצה שלי: אם כבר סופה אז רק פתוחה, עם גג ברזנט מתפרק.

יתרונות: מנוע מצוין, מכלולי שטח חסונים, מראה אייקוני
חסרונות: גרוע על הכביש, פוטנציאל תקלות גבוה לרכב מוזנח
טווח מחירים: בין 30,000 שקלים לסופה במצב נסיעה הדורשת השקעה, עד 100,000 לסופה מושקעת ומתוקתקת.

הטויוטה הנכספת בעולם השטח הישראלי היא סדרת 75/73. ב-1998 הגיע אלינו משלוח חד פעמי של 145 לנד קרוזרים 75 (מרכב ארוך) ו-73 (קצרים). הקהל הישראלי לא ידע איך לאכול את הקוביות היפאניות, והיבואן נאלץ להעניק תמריצים והנחות ללקוחות שיהיו מוכנים לרכוש את הכלים המסוקסים... סדרה 70 של טויוטה ממשיכה להימכר בהצלחה באוסטרליה, אפריקה ועוד יבשות היודעות להעריך רכבי שטח רציניים.

ה-75 וה-73 הם כלים חסונים ומסיביים, סוג של משאיות קלות. רוב ה-75 נמכרו למשטרה ומג"ב, משם נפלטו לשוק האזרחי - מרוטים וטחונים עד דק, דורשים השקעה גדולה ליישור קו ראשוני. ה-73 כוללים מרכב תחתון ממתכת וגג קשיח מתפרק, עם כלוב התהפכות פנימי. ה-73 נמכרו בעיקר לשוק הפרטי, ורובם תוחזקו בתשומת לב ואהבה. בחרטום הרבוע פועם דיזל אטמוספרי 6-בוכנות 4.2 ליטר, המספק 136 כוח סוס בלבד. מנועים רבים שודרגו לסביבות 200 כ"ס ומעלה, כולם עם תיבת הילוכים ידנית.

לנד קרוזרים 75/73 שומרים על מחירים גבוהים מאוד הודות לנדירותם, ולתדמית של רכב אמין וחסון בצורה בלתי רגילה. מעולם לא התחברתי לקרון הגדול, אבל יצא לי לבלות שבועות ארוכים על מוטורהום אוסטרלי על בסיס לנד קרוזר 78 (75 עם קפיצי סליל), ועל סופר-ג'יפ איסלנדי עם צמיגי 38 אינץ'. אין ספק שפוטנציאל השיפורים של ה-75 בלתי מוגבל.

יתרונות: מנוע דיזל טוב, מרכב גדול ומרווח, חסון ועמיד, מצויין לטיולי מחנאות או הסעת נוסעים
חסרונות: מגושם וכבד, יקר להחריד, בזבזן דלק
טווח מחירים: 65,000-130,000 שקלים לרכב במצב סביר. עבור כלים משופצים להפליא המוכרים דורשים הרבה יותר, "אין להם מחיר".

לאחרונה הושק בעולם הדיפנדר החדש; ה-110 החדש אמור להיות רכב טיולים משובח אבל הוא לא יוכל למלא את נעלי הדיפנדר היוצא, בכל הנוגע לשימושיות וכריזמה בת שבעים שנה. הדיפנדרים הם תשובת האימפריה הבריטית לג'יפ האמריקני, החל מ-1948. בתחילת דרכם הם נקראו סדרה-1 וסדרה-2 אבל היום אנו מדברים על "לנד רובר דיפנדר", שנמכר בישראל מ-1993 עד 2016.

עם הדיפנדר אין חוכמות; או שאתה שונא אותו (בגלל הפרימיטיביות, תנוחת הנהיגה המוזרה, רעש ורעידות המנוע החלש), או שאתה מאוהב בו (בגלל הוורסטיליות האדירה, יכולות השטח, המראה האייקוני, השימושיות וזיכרונות 'קאמל טרופי'). כמי שבילה חמש שנים קסומות על סיפונו של 110 מכוסה ברזנט, אני שמח להזדהות עם מחנה המאוהבים. הדיפנדר הוא רכב מסעות מושלם, בעל עבירות משובחת והופעה של: "תנו לי עוד סלעים, עוד מדבר, רק אבק ובוץ".

בישראל נמכרו דגמי 90 קצרים, 110 ארוכים, ו-130 (טנדר דאבל-קאבינה נדיר יחסית). המידות מתייחסות לאורך בסיס הגלגלים, באינצ'ים מלכותיים. הדיפנדרים הראשונים נמכרו בישראל עם 8V בנזין מיושנים, בהמשך הגיעו מנועי הדיזל. יש דיפנדרים בודדים יוצאי צבא עם מנועי בנזין, פחות מומלצים. חלק מהדיפנדרים (כמו גם שלי, עם 380,000 קילומטרים על השעון) נשארו סטנדרטיים לחלוטין, מתמודדים היטב עם כל דרישה סבירה. דיפנדרים אחרים קיבלו צ'יפים להגברת הספק המנוע, הגבהות מרכב וצמיגים מוגדלים, ושיפורי מסעות. הדיפנדרים הגיעו לישראל עם תיבות הילוכים ידניות, אבל יש הרבה השתלות של תיבות אוטומטיות.

יתרונות: אותנטיות, יכולת שטח, מרווח פנים, חסון ועמיד, מצויין לטיולים ועבירות
חסרונות: מנוע חלש ומחוספס, אמינות אקסמפלרים מוזנחים, הנדסת אנוש
מחירים: בישראל כמו בעולם כולו, דיפנדרים משומשים משיגים מחירים מטורפים; 90 קשיש עשוי לעלות 50-100 אלף, 110 יעלה בין 60,000 ועד מעל 200,000. 130 במצב טוב יחליף ידיים תמורת רבע מיליון שקלים, ואף יותר.

לפני שלושים שנה הציגה לנד רובר ג'יפ עירוני שנועד לגשר בין הדיפנדר החקלאי, לבין ריינג' רובר האריסטוקרטי. הדיסקברי הראשון נמכר עם מנועי דיזל (200, Tdi300) ובנזין 8V חזק וצמא להפליא. הדיסקו זכה להצלחה מיידית, הודות ליכולות שטח מצויינות (עד היום), תנוחת נהיגה מושלמת וגבוהה, נוחות נסיעה מופלגת ויכולות כביש שאז נחשבו לטובות; כל זה בעטיפה מרווחת ומפוארת. הייתי בין הלקוחות הראשונים שהתאהבו בדיסקברי-I ומ-1998 עד היום החזקתי ברציפות שלושה דיסקברי Tdi300. שלושתם שימשו אותי נאמנה לאורך מצטבר של כ-450,000 קילומטרים ותאמינו או לא, עם מינימום תקלות.

דיסקברי-I יוצר מ-1989 עד שנת 2000 אז הוחלף על ידי דיסקברי-II, הידוע בשוק הישראלי כ-TD5. ה- TD5התבסס על שילדה זהה לזו של ה-I עם שבעה מקומות מרווחים יותר, מנוע דיזל 5-בוכנות חזק, התנהגות כביש טובה בהרבה, ומערכת בקרת המשיכה הראשונה בעולם; זו מערכת TC שאנו מוצאים היום בכל רכב שטח, ואפילו במכוניות פרטיות או ג'יפונים. ב-2004 הפסיק ייצור דיסקו II, ממשיכי השושלת הם דיסקברי 3, 4 ו-5 - מצויינים בשטח ובכביש אבל הרבה יותר יקרים, מתוחכמים, שבירים. נציין כי איסוזו טרופר נחשב כחלופה לא רעה לדיסקברי-I, בוודאי בגרסת בנזין.

יתרונות: רכב זול להפליא, ייחודי ומרווח, יכולת שטח מצוינת, עיצוב, בסיס מצוין לשיפורי שטח.
חסרונות: גמלוני, עלול להיות פחות אמין (אם לא קיבל טיפול אוהב משך השנים), מנוע דיזל חלש. ה-TD5 חזק ומעודן יותר על הכביש, אבל מורכב יותר טכנולוגית (בעיקר אבזרי חשמל משניים).
טווח מחירים: דיסקבריI- עשוי לעלות עולה 20,000-40,000 שקלים. דיסקברי TD5 יכול להימכר בין 40,000 ל-110,000 שקלים.

ספינת המדבר היפנית הגיעה אלינו בשנים 2000-2009. הפטרול הוא אייקון מוטורי עולמי, בגודל XXXL. זהו רכב טיולים מעולה ונחשק בישראל, מרווח ומסיבי. מנוע דיזל 3.0 ליטר 160 כ"ס קצת קטן על הבהמה הגדולה אבל הוא מספק את הסחורה, בכביש ובשטח. הודות לשלדה חסונה, שני סרנים חיים, הילוך 'כוח' ונעילה אחורית נשלטת, עבירות הפטרול מצוינת אבל הוא חייב הגבהת מרכב. רוב הפטרולים הישראליים זכו לטיפול אוהב ומסור, קל למצוא פטרול רענן ומשופר כהלכה - הגבהות מרכב, צמיגי שטח, שנורקלים, אוהלי גג ושאר תפנוקי ג'יפאות. המנועים משנות המודל 2000-2007 פחות אמינים, רבים מהם הוחלפו; מנועי המסילה המשותפת בשנים 2008-2009 אמינים יותר, אלה השנתונים המומלצים.

יתרונות: מרווח ונוח מאוד, יכולת שטח גבוהה, פוטנציאל שיפורים מלא
חסרונות: גמלוני, מנוע חלש, אמינות
טווח מחירים: 50,000 שקלים לפטרול קשיש ומוזנח, עד 180,000 לספינת מדבר מדוגמת ומשופרת

הג'יפ המיניאטורי הגיע אלינו ב-1984, לעולם שהכיר רק רכבי שטח אמריקנים גדולים, חזקים ומתפרקים. הגיחוכים למראה הגמד היפני התחלפו בהערכה גדולה ליכולת השטח שלו ובעיקר, לשרידותו המיתולוגית. מנוע 1.0 ליטר הזערורי (45 כ"ס, לא מספיק לכלום) שודרג ב-1986 ל-1.3 ליטר עם תיבת 5-הילוכים, זה כבר היה רכב ראוי יותר - למרות שכל הסמוראים הקדומים היו קשוחים ונוקשים להפליא, תוצאה בלתי נמנעת של מרכב קטן וקל, עם קפיצי עלים פרימיטיביים.

ב-88 קיבל הסמוראי סרנים מורחבים, לשיפור יציבותו בכביש ובשטח. ב-1997 הופיעו קפיצי סליל ששיפרו במעט את נוחות הנסיעה - עדיין, זה רכב קטן וקופצני. הסמוראי הגיע במרכב ארוך או קצר, ברזנט או סגור, הייתה גם גרסת טנדר ייחודית. לכל הדגמים שני סרנים חיים, עם הילוך 'כוח' יעיל. הסמוראי היה תמיד 'רכב תפרנים' ולכן, קשה למצוא היום אחד במצב טוב - אלא אם נפלתם על סמוראי שהתחנך בבית אוהב ומשקיען.

יתרונות: עמיד להפליא,עביר, זול
חסרונות: גרוע על הכביש, רוב הכלים כבר ישנים ורקובים. צפוף וחלש, לא יציב
טווח מחירים: מ-15,000 שקלים לסמוראי לפני יישור קו, עד 40,000 לכלי מסודר.

הג'ימני הופיע אצלנו ב-1999, מחליף מתורבת לסמוראי הספרטני. גרסת הברזנט לא הגיעה לישראל ונאלצנו להסתפק במרכב סטנדרטי, עם תיבת הילוכים ידנית או אוטומטית. עם מנוע 1.3 ליטר 82 או 85 כ"ס, הגרסה הידנית מומלצת יותר. גם הג'ימני צפוף וקופצני אבל הוא כבר ראוי למאכל אדם, אם כי לא לקשישים עם כאבי גב. איכות ועידון הנסיעה טובים יחסית, ותא המטען זערורי - שני נוסעים יוכלו לקפל את המושב האחורי, ולצאת לטיול סוף שבוע יפה. לג'ימני שני סרנים חיים והילוך 'כוח' אך במצבו הסטנדרטי הוא פחות עביר מכפי שנהוג לחשוב, עקב משקל זבוב, צמיגים קטנים ומהלך מתלה מצומצם.

מסתובבים בשוק ג'ימנים רבים ששודרגו במידה מוגזמת; אין לי בעיה עם צמיגי שטח ונעילות רוחביות, אבל חלק מהגבהות המרכב מוגזמות לחלוטין, ברמה של פגיעה באמינות וסיכון ממשי להתהפכות. מכיוון שהג'ימני אינו יציב במיוחד, הוא אינו מומלץ לנהגים פזיזים וחדשים. ייבוא הג'ימני הופסק ב-2012 וחודש ב-2014 עם בקרת יציבות אלקטרונית, תוספת חשובה מאוד. ב-2019 הוצג ג'ימני חדש לחלוטין, משוכלל ויקר אבל משופר משמעותית בכל התחומים.


יתרונות: עמיד וחסון,עביר, זול, בסיס טוב לשיפורים, חסכוני בדלק
חסרונות: צפוף וחלש, לא יציב. דורש שיפורים לצרכי עבירות רצינית
טווח מחירים: מ-15,000 למודל 1999, עד 70,000 למודל 2018 במצב מצוין (כמחצית ממחירו של ג'ימני חדש מהניילונים).

מקוצר היריעה, לא יכולנו להתייחס לאגדות מוטוריות שזכו לתפוצה זעומה; לנד קרוזר 80 הוא אחד האייקונים הנצחיים ביותר, פלטפורמה משובחת לטיולי מדבר - אם כי השנים נתנו בו את אותותיהם. מרצדס G חדשים הפכו לשבריריים ויקרים בטירוף אבל תוכלו למצואG320 קשיש ב-150,000, זו גם סביבת המחירים של טויוטה FJ המצויין. לטיולי שטח לא הייתי פוסל אפילו האמר 3H - אם עיצובו המוגזם לא מרתיע אתכם. ואם כבר מצאתם קשיש משומר היטב, שמרו עליו כמו על אוצר קטן - הם כבר לא מייצרים אותם ככה.