לא עובדות על אוטומט

ענף הרכב נחשב לאחד הענפים הגבריים ביותר, אך בשנים האחרונות חלה תפנית מפתיעה - יותר ויותר נשים מתחילות ללמוד ולעבוד במקצועות הרכב. ועדיין, זה לא מספיק. פגשנו שלוש נשים מרשימות שהגיעו מתחומים ורקע שונה, כולן החליטו לעשות שינוי והלכו אחרי הלב והתשוקה שלהן ובחרו לעסוק בתחום שהן אוהבות - רכבים.

חגית אליאס, מנכ"לית מומנטום, מנוע הצמיחה של מקצועות הרכב בישראל, תומכת ומקדמת שילובן של נשים בענף, חושפת לראשונה פיילוט חדשני שמתקיים בימים אלה המכוון להסרת חסמי כניסה הן למסלולי הלימוד וההכשרה והן לעולם התעסוקה בקרב נשים, וזאת באמצעות התאמות שנדרשות כדי לעודד נשים להשתלב במערך ההשכלה והכשרה. רחל גרינברג, שרית בלמס ומרי לוי, מספרות איך החליטו לעזוב את הכל, לשבור סטיגמות ולהתחיל לעבוד באחד התחומים היותר מצ'ואיסטים שקיימים.

רחל גרינברג מיבנאל, החליטה לעשות שינוי בחיים וללכת ללמוד את מה שהיא באמת אוהבת - הנדסת מכונות במגמת רכב.

"מאז שהייתי נערה התעניינתי במכוניות, שאלתי שאלות. בתור אישה ואימא, תמיד לקחתי את הרכבים למוסך, עשיתי טיפולים, דאגתי למלא אויר, דאגתי לקחת את הרכב למוסך לשיפוץ המדחס, ואפילו הגעתי למוסך כדי שיחליפו מנוע ברכב שלי. ידעתי איפה לקנות חלפים, איפה יש משומש ואיפה חדש. בשמן חיפשתי תמיד את הכי טוב. העולם היה מוכר לי. הייתה רק שאלה מתי אגיע לשם בעצמי, עם דיפלומה וניסיון".

רחל, שהיא גם טכנאית מחשבים, אהבה תמיד כלי רכב, אבל לא היו לה את הזמן והיכולת ללכת וללמוד את התחום. כשהילדים גדלו, החליטה שהגיע הזמן להגשים את החלום. "הגעתי ללימודים, כאישה יחידה בתוך כיתה של גברים - ופשוט ביליתי לי את ימי הלימודים לבד. אני זוכרת שהייתה משימה ראשונה, כל הגברים התחלקו לזוגות. לידי, כאמור, לא ישב אף אחד, ואז ביצעתי את המשימות האלה לבד. אחרי זמן מה, הגיע סטודנט חדש לכיתה. בדיעבד, אני יודעת שהוא הגיע לשבת לידי, זה לא מקרה. הוא הלך למרצים ושאל מי האדם הטוב ביותר ללמוד ממנו, והם הצביעו עלי", היא צוחקת.

בהתחלה ילדיה של רחל התקשו לקבל את השינוי שרחל החליטה לעשות, אבל מהר מאוד התרגלו לסיטואציה "כשהם שמעו הלסת שלהם נשמטה ממקומה. אבל הילדים שלי, כמו ילדים, מסתגלים לכל סיטואציה. הם רואים אותי חוזרת הביתה בסוף יום שמחה, וזה מספיק להם".

רחל היא היום סטודנטית מצטיינת במסלול להנדסאי מכונות במגמת רכב, במכללת עתיד בחיפה. במסגרת הלימודים לקחה חלק בפיילוט ראשוני של התמחות בתעשייה תוך כדי הלימודים המתקיים בימים אלה, התחילה התמחות במרכז שירות לרכב של טויוטה בחיפה, ואף נקלטה לעבוד שם באופן קבוע בסיום הלימודים. מדובר בפיילוט שמטרתו לייצר מעורבות מעסיקים בהכשרת כוח עבודה עתידי , שלב ההתלמדות וההתמחויות מוסדרות כשלב הכרחי לקבלת דיפלומה של הנדסאות רכב. חגית אליאס, מנכ"לית מומנטום מנוע הצמיחה של מקצועות הרכב בישראל.

"מדובר בשינוי מהותי המאפשר למעסיקים להיות מעורבים בהכשרת דור העתיד ולהצמיח את בוגרי ההכשרה לקריירה בענף הרכב", אומרת אליאס, "יצרנו תשתית לפעילות משותפת, בין חברות יבוא הרכב לבין המכללות הטכנולוגיות, להכשרת הנדסאים וטכנאים מוסמכים במגמות הרכב, בפיקוח מה"ט. וזאת על רקע השינויים המתרחשים בשוק התעסוקה ובענף הרכב, ולאור המלצות החלטת הממשלה מס' 3419 לקדם רפורמה לשיפור מערכת ההשכלה הטכנולוגית למען פיתוח ההון האנושי, שיפור רמת הפריון וחיזוק המשק הישראלי. תכנית הלימודים להכשרת הנדסאי מכונות רכב התבססה בעבר בעיקר על הקניית ידע תיאורטי, ובעקבות הרפורמה הוחלט לשלב בתהליך ההכשרה 300 שעות מעשיות בתעשייה במטרה לגשר בין התיאוריה לפרקטיקה, לאפשר להנדסאים להביא את הידע האקדמי למקום התמחותם, ולהשתלב במהירות וביעילות במרכזי השירות. בין המעסיקים שכבר השתלבו בתכנית - דלק מוטורס, טלקאר, מאיר, יוניון מוטורס , צמפיון מוטורס, קבוצת כלמוביל, קבוצת לובינסקי, סמל"ת, יוניברסל משאיות (UTI) וקרסו מוטורס".

רחל מספרת על האופן בו ההתמחות תרמה לה רבות מבחינה מקצועית בעודה סטודנטית: "בזמן קצר הרגשתי שמקבלים אותי טוב בטויוטה, נותנים לי כלים מאפשרים לי ללמוד ולהתנסות. זה נותן תחושה של ביטחון שנמצאים במקום טוב, לשם רציתי להגיע. יהיה פער משמעותי ביני לבין סטודנט שלא עבר את ההתמחות. אני עובדת במחלקת החשמל והדיאגנוסטיקה. זה סוג של טכנאות כי צריך לעשות עדכונים לכל הרכבים ההיברידיים בעיקר. בכל יום העבודה קצת משתנה, כל יום לומדים דברים חדשים. העולם משתנה וכך גם אנחנו".

"מאז ומתמיד אהבתי מכוניות, ביליתי שעות במוסכים וצללתי לתוך מנועים. בגיל 16 כבר החזקתי ברכב הראשון שלי, ובגיל 18 התחלתי לשפץ אופנועים/ אבל במקום לקחת את האהבה הזו ולהתקדם איתה, למדתי הנדסאות והתחלתי להתברג בתעשיית ההיי טק", אומרת שרית בלמס, המתגוררת באריאל ובימים אלה מסיימת לימודי הנדסאות רכב. בכל השנים הללו שיחקה שרית את המשחק ועבדה לפי הכללים, אבל את התשוקה ל'לכלכך את הידיים' לא שכחה לעולם.

"בשלב מסוים הבנתי שזהו, סופית - אני והייטק זה לא. השעמום והעבודה השגרתית פשוט לא בשבילי. עזבתי את החברה, את התנאים, האנשים המעולים, האופק הוורוד והבטוח, וניצלתי חלון הזדמנויות נדיר: נרשמתי ללימודי הנדסת מכונות רכב במכללת אריאל, אחרי שנים רבות בהן נרשמתי למכללה, וביטלתי. הפעם, ידעתי - זה זה, ואני הולכת על זה עד הסוף".

כשאבא של שרית שמע על ההרשמה ללימודים, הוא ניתק איתה קשר. אבא שלי התאכזב מאד, ולא דיבר איתי תקופה. זה כאב. בנוסף לזה, קיבלתי ביקורות וזלזול וחוסר אמון מוחלט בדרך בה בחרתי. לא נתתי לזה להשפיע עלי או לשנות את ההחלטה".

שרית, שנמצאת בשנה האחרונה ללימודים, עשתה התמחות במרכז שירות לרכב של BMW, ומספרת על החוויה: "ההתמחות העצימה אותי בתור אישה וגם הידע שלי גדל המון. למדתי ונהיה לי ביטחון, לפני זה פחדתי לעבוד על רכבים לבד אם מישהו לא היה לידי לא סמכתי על עצמי. הם זורקים אותך למים, והמנהל אמר לי 'שרית מה שתעשי אני הגב שלך'. נתן לי ביטחון".

מאז, אגב, שרית ואביה התפייסו, והיום אבא שלה גאה בה ובמקצועה שבחרה: "הגעתי לפנצ'ריה בנתיבות עם פנצ'ר בגלגל, כולי לבושה יפה ומאורגנת, וביקשתי להחליף את הצמיג בעצמי. למזלי, הסכימו. ניגשתי למכונות, ושלפתי בזריזות את הצמיג התקול. כל אותו הזמן מסתבר, צילמו אותי. כנראה בחורה בפנצ'ריה זו אטרקציה. הסרטון הזה עף ברשתות החברתיות והגיע דרך אחת מקבוצות הוואטסאפ לאח שלי, ששלח מיד את הסרטון לאבא שלי, שלא היסס והתקשר מיד. הוא אמר לי שהוא גאה בי, ושישמח אם אהיה זו שתטפל גם בצמיגים של הרכב שלו. אין לתאר את השמחה שלי, הרגשתי שעשיתי את זה. למרות הכול".

"אני חושבת שנקודת הפתיחה שלי די דומה לזו של אחרים שהגיעו לענף. אני פשוט אוהבת מכוניות", מספרת מרי לוי, בת 28 ממקווה ישראל, עברה מעולם עיצוב אופנה לעבודה במחלקת דיאגנוסטיקה (אבחון תקלות) במרכז שירות בטויוטה. "כל החיים נמשכתי למכוניות, כנראה ירשתי את זה מאבא שלי שתמיד אהב טיולי ג'יפים ודגמים מיוחדים. המכונית הראשונה שלי הייתה חיפושית מודל 74, ומשם זה רק התדרדר. תמיד היו לי מכוניות מוזרות ומיוחדות, אבל אף פעם לא חשבתי שאעבוד בתחום. בכלל חשבתי שאלמד עיצוב אופנה.

"נרשמתי ללימודים במכללה לעיצוב אופנה, ובאיזשהו שלב קיבלתי פיק ברכיים. אבל נקודת המפנה הגיעה בצורה של תאונת דרכים אותה עברתי. מישהי נכנסה ברכב שלי, ושלחה אותי לסדרה של בדיקות במוסך. שם נחשפתי לעבודה של שמאי רכב, ונדלקתי ישר על המקום. הגעתי הביתה ואבא שלי אמר לי 'האמת, אפשר להרוויח בכבוד גם בתחום הזה'. התחלתי לחקור איך מגיעים לשמאות רכב, וגיליתי שצריך ללמוד הנדסת מכונות עם התמחות ברכב. וזה מה שעשיתי - נרשמתי לימודי בוקר במכללת עתיד."

לראשונה כשהגיעה מרי לכיתה, הרגישה חריגה: "גיליתי שאני די שונה בנוף. וזה הפתיע אותי, כי בגדול, אף פעם לא חשבתי שאני חריגה בכל דבר, רק בגלל שאני בחורה. מכללת עתיד נמצאת ליד מכללת איל מקיאג' - בית הספר למקצועות האיפור. ביום הראשון הגעתי לכיתה קצת באיחור.
המרצה אמר לי שהגעתי בטעות לבניין הלא נכון, והסביר לי איך לצאת. לקח לי קצת זמן להסביר לו שאני יודעת בדיוק איפה אני ומה אני עושה כאן".

לימודי הנדסת מכונות לא הספיקו למרי, והיא הרגישה שהיא רוצה יותר מזה: "באיזשהו שלב במהלך הלימודים, הבנתי שאני בעצם נמשכת לעולמות הטכניים. הבנתי שאני רוצה להיות מכונאית רכב או מאבחנת. לגעת במנוע, לסובב את הברגים, להבין את המערכות החשמליות. להיות במקצוע הטכני הכי עמוק ורחוק שאפשר. אז עזבתי בלב כבד, אבל עם הרבה אמון בדרך החדשה. נרשמתי לקורס 'דיאגנוסיטיקה'".

בהמשך הוצעה למרי עבודה במוסך, גם אם בהתחלה קיבלו אותה בהרמת גבה: "סללתי את הדרך שלי יום אחרי יום, עם המון צניעות והכרה בניסיון והידע המועט שלי מצד אחד, אבל מצד שני עם רעב עצום ללמידה. והנה אני כאן, כעבור שנתיים, עדיין לומדת המון בכל יום, עדיין מרגישה את הפער ובעיקר את הרצון העצום להכיר כל חלק ברכב, לפתור בעיות ולהבין מקרוב את כל הטכנולוגיות החדשות. המטרה שלי היא לפתוח מוסך משלי. אמנם לקח לי זמן להגיד את זה בקול רם, אבל היום אני מרגישה ויודעת - יש לי את היכולות, יש לי ניסיון וכל מה שצריך כדי להצליח".

מישהי סללה לנו את הדרך. אי שם בשנות ה-70 וה-80 נשים חזקות, ייחודיות ובעיקר אמיצות, פרצו לנו חומות, הגביהו תקרות זכוכית וסללו לנו את הדרך להיות מה שאנחנו רוצות.

הילדות של אז כבר גדלו עם תחביבים אחרים - רכבו על אופניים וסקייטבורד בשכונה עם החברים מהבניין, נרשמו למגוון חוגים מענפי ספורט הנחשבים גבריים והיו גם בנות, ילדות ממש, שדבק בהן חיידק הרכב ומוטוריקה בכלל, בשל זיקה של האבא או האחים לתחום.

הביטחון בעיסוק הגברי שבחרנו, שבחרתי, הגיע עם השנים. מהבית הגעתי עם המחשבה והידיעה שאני יכולה להיות מי שארצה, ואין דבר שאני לא יכולה לו. זה יפה, אבל המבחן האמיתי הוא כשאמא ואבא עוזבים לך את היד.

כשנכנסתי לתחום הרכב וצעדתי את צעדיי הראשונים כעיתונאית רכב, לפני כעשור, עוד הורמו גבות. הלוואי וזה היה מסתכם בהבעות פנים "עקומות" ופליאה. העדינים שבמופתעים התעלמו מקיומי, ההמומים ממש, סיננו הערות עוקצניות, והמחמירים שבעדת השוביניסטים "איך זה שאישה דורכת בתחום שהוא שלנו" חשפו שיניים וכושר התמדה והתשה. הכול כדי להבהיר לי שאין לי מקום בתחום הרכב ושעלי לחזור למקום הטבעי לי, כאישה. 2011, כן?

כמה שנים אחרי, האישור החברתי לנשים העוסקות במקצועות הרכב בא לידי ביטוי בשתיקה. אף אחד לא משתיק אותך, או מבטל אותך, אז כנראה שאת "בסדר", מותר לך.

כמה אני שמחה להגיד שהיום אנחנו כבר לא שם. היום נשים בתחומים גבריים הן ייחודיות ומיוחדות, הן עוסקות במכונאות רכב, לומדות הנדסת מכונות, נוהגות במוניות, אוטובוסים, מלמדות נהיגה, שורפות צמיגים ומסלולים, וקוטפות מדליות וגביעים (ומרימות אותם בגאווה על הפודיום), מנהלות חברות רכב גדולות, מנהלות מחלקות שיווק, שירות לקוחות ומכירה בתחום הרכב, ועוד. ומה שהכי יפה בזה, מה שהכי יפה בנשים האלה, שהן פועלות מאהבה טהורה לתחום עיסוקן. אהבה לדבר, כמיהה למקצוע, לעשייה, וגם לקשיים שבדרך. ולא בשל שום אג'נדה פמיניסטית או מלחמת אגו וכוח.

נשות "הרכב" של היום, סוללות את הדרך לנשות הרכב של העתיד, להיכנס למקצועות הרכב הגבריים, בטבעיות. סוללות ומרחיבות את האפשרויות, ממכונאות, לייצור, ובניית כלי רכב, לנהיגה תחרותית, לעיצוב מכוניות, ועיתונאות רכב, שיווק, מכירה, תפעול כל כלי רכב ועוד . היום, בימים בהן מכוניות אוטונומיות נוסעות לבד, מערכות מולטימדיה מנהלות איתנו שיחה, ולומדות את הפרופיל ההתנהגותי שלנו ורובוטים ומטעינים בחשמל מכוניות, שוו בנפשכם איפה נהיה ומה נעשה עוד עשור.

ענת דניאל היא עיתונאית רכב ועורכת האתר "מלכת הכביש"