במשך שנים, התפיסה של שילוב נשים כעניין שגרתי במסלולי מירוצים היה באחד משני אופנים - נערות מטריה שתרמו המון בד לפליטים ונותרו לעמוד ליד המכוניות בבגדי ים זעירים, או בנות הזוג של הנהגים. התפיסה של הספורט הזה כגברי התקבעה בכמעט כל ענף שלו: ראלי, פורמולה 1, נאסקאר, דראג, מירוצי סיבולת - בכולם נראה שכמויות הטסטוסטרון מתחרות רק בגובה אוקטן דלק המירוצים.
ועדיין, לאורך יותר מ-100 שנות ספורט מוטורי היו נהגות שלא רק הצליחו להבקיע את דרכן לעולם הזה אלא גם להצליח ולרשום הישגים משמעותיים, כאלו שמוכיחים עד כמה בספורט הזה כוח פיזי הוא חשוב, אבל לא פחות ממנו הריכוז, כושר הניתוח, התגובה, הנחישות והחוסן המנטלי. שמות כמו מריה תרזה פיליפיס, דיווינה גליצה, ג'ובאנה אמאטי, ג'נט גת'רי, מריה דה ויולטה הם חלק קטן מגלריה של נהגות מירוצים ודמויות מרתקות עם סיפורי חיים לא רגילים.
לרגל יום האישה ולחיי אחד מענפי הספורט היחידים שבו שוויון מגדרי הוא לא סיסמה חלולה, אלא מציאות קיימת - הנה 5 מהנשים שלמרות ההערות, המבטים המלגלגים, ההלצות והניסיונות להוריד אותן מהרעיון - הצליחו להותיר חותם על הספורט המוטורי.
הלה ניס: לחיות על המסלול, למות מבושה
היא נולדה בשם מרייט הלנה ד'לנגל ב-1900, בתו של דוור בעיירה קטנה במרחק של 75 ק"מ מפריז. והתגלתה כילדה חריפה וכשרונית בכמעט כל תחום בו בחרה להתעניין. אבל חיי הכפר הקטן לא תאמו את האופי שלה והיא עוברת לפריז כאשר היא בת כ-17, שם צייר מוצא בה השראה והיא משמשת דוגמנית עירום לגלויות שהוא מצייר, הוא מעודד אותה ללכת ללמוד בלט ותוך שנים ספורות היא הופכת לרקדנית מפורסמת בעיר האורות ואפילו קונה את המכונית הראשונה שלה - סיטרואן. ההתרועעות עם עילית החברה הפריזאית הביאה אותה לחבור לנהג מירוצים שחשף אותה לעולם הגרנד פרי שהחל לצבור תאוצה.
בשנת 1921 היא מגישה טופס השתתפות במירוץ במסלול ברוקלנדס באנגליה, הטופס מוחזר אליה עם חותמת דחייה. הסיבה - את לא יכולה להשתתף במירוץ בשל היותך אישה. העלבון על הדחייה בער בהלה הזועמת, היא התחרתה בכל הזדמנות במירוצים שוליים, אבל בלי הזדמנות להתמודד באירועים מרכזיים. היא ניתבה את הצורך שלה בריגוש ממהירות לתחביב אחר שלה - סקי. תחביב שהיה אחראי לאחת התפניות הגדולות ביותר בחייה. במהלך גלישה בשנת 1929 היא נקלעת למפולת שלגים, בניסיון להימלט ממסלול המפולת היא מזנקת מעל נקיק וכאשר היא נוחתת היא נפצעת באופן חמור בברכה - מה שמחסל את קריירת הריקוד שלה.
בלי הריקוד ובלי הסקי, ניס הופכת נהיגת מירוצים למוקד החיים שלה, היא מתייצבת פעמיים ביום במסלול מונטלהרי לשני סבבי אימון של 10 הקפות סביב העיקולים המשופעים שלו. למרות לילה רווי שמפניה, מורפיום וסקס לפני יום המירוץ ב-2 ליוני 1929 היא מנצחת במירוץ הקצר בן ה-50 ק"מ שהיה הראשון באירוע ובמקום ה-15 במירוץ הארוך יותר בן 150 הק"מ. אבל המירוצים האלו שנערכו תחת פעילות לנשים בלבד לא סיפקה את הלה.
בין אם היה זה בזכות הכישרון שלה או בין אם קשרי הידידות והרומנטיקה עם פיליפ דה רוטשילד (כן, כן, מהמשפחה ההיא) - שמה מגיע לאוזנו של לא אחר מאוטורה בוגאטי (כן, כן, מהמכוניות ההן) והוא מציע לה לבוא לנהוג עבורו. במכוניות של בוגאטי היא מתחרה בשלל אירועים, רושמת שיאי מהירות וזוכה לתואר Bugatti Queen. היא גם מבקרת בארצות הברית ומתחרה במסלולי עפר עם המכוניות של חברת "מילר" מיצרניות מכוניות המירוץ החדשניות והמתקדמות בזמנה. במירוצים האלו היא הייתה משתתפת ללא קסדה "הקהל אוהב לראות את השיער שלי כשאני נוהגת".
ההצלחה שלה והפרופיל הגבוה בו היא חייה מביא גם מפרסמים גדולים כמו חברת הדלק אקסון מובייל ויצרנית הסיגריות לאקי סטרייק להעניק לה חסויות. היא מתקדמת בעולם המירוצים ובמהרה פורצת את תקרת הזכוכית ומשתתפת באירועי גרנד פרי רשמיים, מתחרה מול כמה מהנהגים הגדולים של שנות ה-30 כמו רנה דרייפוס ולואיס שירון (שעל שמו קרויה הבוגאטי שירון). למעשה, היא מגיעה למקום הרביעי כבר במירוץ הגרנד פרי הראשון שלה.
ב-1933 היא עוברת לנהוג עבור אלפא רומיאו וממשיכה לרשום הישגים אבל השנים הטובות האלו לא המשיכו הרבה זמן ומי שסימן את תחילת הסוף היה הגרנד פרי של סאו פאולו בברזיל בשנת 1936. זו הייתה ההקפה האחרונה, הלה ניס במקום השלישי, מתקרבת לעקיפה, כאשר המכונית שלה סוטה בחדות ומתרסקת - לתוך הקהל העצום לצד המסלול. 30 פצועים ו-6 הרוגים נרשמים באותה תאונה והלה ניס שנזרקת מהמכונית כמעט מוכרזת מתה בשל פציעת ראש חמורה אבל לבסוף מתעוררת אחרי תרדמת של שלושה ימים.
הפגיעה בתדמית הנוצצת בשל מקרי המוות וההימנעות של יצרניות מלהעסיק נהגים אחרי פציעות קשות, בוודאי פגיעות ראש - מרחיקות יצרניות וספונסרים מניס. היא מנסה להמשיך להוכיח את עצמה באירועים מוטוריים קטנים המיועדים לנשים, כמו בתחילת הדרך שלה. אבל היצרניות עדיין לא הסכימו לתת לה להתחרות עבורן.
מלחמת העולם השנייה הביאה את כל הספורט המוטורי לעצירה מוחלטת, ממנה הוא החל לצאת באופן רשמי בשנת 1948. בשנה לאחר מכן, הלה מתכוננת לקאמבק שלה, הפעם בראלי מונטה קרלו. בערב המירוץ במסיבה מאשים אותה נהג המירוצים לואיס שירון כי היא שמשה מרגלת של הגסטאפו במהלך המלחמה ושיתפה פעולה עם הנאצים. האשמות כאלו בצרפת של אחרי מלחמת העולם השנייה היו מכת המוות לקריירה שלה, יותר מההרוגים ופגיעת הראש בתאונה בברזיל.
הלה ניס מעולם לא חזרה להתחרות באופן רשמי, היא הלכה ושקעה בחיי עוני ודלות, מתגלגלת מדירות שורצות עכברושים לעליות גג בשכונות המוזנחות של העיר ניס. מתקיימת מתרומות וכפי שהעידו שכנים "נראתה לא פעם לוקחת חלב שהושאר בקעריות לחתולים כי לא היה לה מה לאכול ולשתות". היא מתה ערירית בשנת 1984, סידורי המוות נעשו על ידי ארגון צדקה ואפרה נשלח למשפחתה שהתכחשה אליה גם אחרי מותה.
רק 20 שנים אחרי מותה ב-2004, עם פרסום הביוגרפיה שלה, נוקתה הלה מכל אשמה וההאשמות של שירון התבררו כחסרות כל בסיס. בשנת 2008 הוצבה לוחית זיכרון ממתכת שמספרת את הסיפור שלה במקום בו היה קברה הלא מסומן, תיקון קטן לעוול גדול שנעשה לה.
פט מוס: לא רק אחות של
יש משפחות שעצם העובדה שנולדת אליהן עשויה להכתיב את מה שתעשה בחיים שלך, ואני לא מדבר על הילדים לבית תבורי - פט מוס הייתה בתו של אלפרד, נהג מירוצים ואחותו הקטנה של סטרלינג מוס, עכשיו אם השם אלפרד מוס לא אומר לכם הרבה זה בסדר, אבל מי שלא יודע מי זה סר סטרלינג מוס בבקשה שיקום ויצא החוצה מיד!
אבל סוג המירוצים הראשון בו השתתפה פט לא כלל ארבעה גלגלים אלא ארבע פרסות, כאשר היא מטפחת קריירת רכיבת סוסים מקצועית. ולמרות שנהיגת מירוצים בעיקר באירועי ראלי מקומיים הייתה סוג של תחביב - שנתיים לאחר שהחלה היא קונה מכונית ספורט משל עצמה בכספי הזכיות - טריומף TR2. היא גם ניגשת לטריומף בבקשה לנהוג עבורם, אבל הם דחו אותה ולא בשל יכולות לא מוכחות או לא מספיק גבוהות...
על אף שלא ניצחה בו, הביצועים שלה בראלי בריטניה של 1955 צדים את עינם של מי שכן לוקחים אותה תחת חסותם - MG. את ההישג המרכזי הגדול שלה היא רושמת ב-1958 עם מקום רביעי בראלי לייז'-סופיה-לייז' עם מכונית אוסטין וב-1960 גם את המקום הראשון בראלי לייז'-רומא-לייז'. כל העשור של שנות ה-60 סימן עבור פט רצף של זכיות לא משנה אם זה במכוניות אוסטין היילי או סאאב, בראלי הצבעונים בהולנד או ראלי ספארי באפריקה.
אגב, המעבר של מוס לסאאב ראוי להרחבה קצרה. ב-1963 היא כבר נהגה עבור פורד ב"לוטוס קורטינה" - אחת ממכוניות המירוץ הטובות ביותר באותן שנים. זו גם השנה בה היא נישאת לנהג ראלי שוודי בשם אריק קרלסון אותו לא רצתה פורד להחתים, אז היא עוברת לנהוג במכוניות של סאאב רק כדי להיות יחד. עד סוף אותו עשור פט מוס מוסיפה לנהוג, ועוד אצל יצרנית מעניינת ומאתגרת מאוד - לנצ'יה והמכונית בה רצו שתנהג - הפולביה (אותה פט לא חיבבה בגלל תת ההיגוי שלה). סוף שנות ה-60 גם היו אלו שבהן הפעילות שלה ירדה ולמעט הבלחה מאחורי ההגה של אלפין היא תולה את ככפות הנהיגה שלה סופית.
פט מוס הלכה לעולמה בשנת 2008 כאשר היא בת 73 לאחר מאבק במחלת הסרטן. מסופר שהפעילות האחרונה בה עסקה בתחום הנהיגה הייתה לקבל קנס מהירות בזמן שגררה קרון סוסים.
ללה לומברדי: שיא של חצי נקודה
לפעמים התחלות של אגדות הן סיפור יומיומי רגיל מאוד. הילדה שנולדה בשם מריה גרציה לומברדי ונודעה יותר בכינוי "ללה" הייתה בתו של קצב מקומי בעיירה איטלקית מנומנמת, אבל מהר מאוד האנשים בסביבה למדו לזהות את הוואן של בית העסק מתרוצץ במהירות ממקום למקום כאשר מאחורי ההגה יושבת ללה הצעירה ואביה מעודד אותה כאשר הוא מודד את זמני ההגעה שלה ממקום למקום. מקורות ביוגרפיים אחרים מספרים שללה התאהבה בנהיגה המהירה אחרי שהובהלה לבית החולים באמבולס כאשר שברה את ידה במשחק כדוריד.
אחרי שורת התנסויות בקארטינג ופורמולה 3 ללה מוצאת את דרכה לפורמולה 1, בהופעת בכורה בעונת 1974 תחת קבוצה פרטית איטלקית שהריצה מכונית של ברבהאם. היא אמנם הייתה הראשונה לעשות זאת מאז מריה תרזה פיליפס ב-1958, אבל גם הכניסה הראשונה של אישה לעולם של עילית מירוצי המכוניות לא הייתה חלקה כאשר ללה לא הצליחה לצלוח את מוקדמות המירוץ. בעונה שלאחר מכן, היא נהגה עבור מארץ' לצד ויטוריו ברמבלה והאנס יואכים שטוק, היא הציגה ביצועים יפים במירוץ הבכורה שלה עד שנאלצה לפרוש בשל תקלה טכנית. באותה עונה היא רשמה את אחד המירוצים הטובים מתוך 17 סבבי הפורמולה 1 בהם השתתפה. זה היה הגרנד פרי הספרדי שהופסק באמצע לאחר תאונה שהביאה למותם של חמישה צופים. לומברדי שהייתה במקום השישי זכתה לחצי נקודה בלבד בשל הפסקת המירוץ. חצי נקודה שהפכה אותה לאישה היחידה שהשיגה ניקוד בפורמולה 1 עד היום. העונה הבאה לא האירה לה פנים כאשר הקבוצה העדיפה את רוני פיטרסון על פניה.
אחרי הקריירה בפורמולה 1 היא המשיכה להתחרות בקטגוריות אחרות, כאשר ההישג המשמעותי ביותר שלה היה ניצחון ב-1979 במירוץ הסיבולת בן 6 השעות בפרגוסה ובווללונגה בהם הגיעה למקום הראשון. היא התחרתה גם ב-24 השעות של לה מאן בו סיימה במקום ה-9 מאחורי ההגה של פורשה קאררה. הניסיון שלה להיכנס לסבב הנאסקאר האמריקני ב-1977 הסתיים במקום ה-31. היא המשיכה להתחרות בסבבי מירוצים שונים בהצלחה לא מבוטלת עד שנת 1988, כאשר בשנה לאחר מכן היא מקימה קבוצת מרוצים משלה - לומברדי אוטוספורט.
ללה לומברדי נפטרה בגיל 50 במילאנו איטליה בשנת 1993 לאחר מאבק במחלת הסרטן.
מישל מוטון: הקונץ של אודי
כאשר ניקי לאודה מכנה מישהי "סופרוומן", אתם יודעים שיש פה סיפור ששווה הצצה למה שיש מאחוריו. אבל ההתחלה של מישל מוטון הייתה הכי רחוקה שאפשר מריח הבלמים, השמן והדלק של מירוצי הראלי מהם בנתה קריירה. היא נולדה בשנת 1951, בת למגדלי פרחים לתעשיית הבשמים בריביירה הצרפתית. כמו הלה ניס הצרפתייה גם כן, מוטון הייתה רקדנית וחובבת סקי אדוקה. היא מצאה פורקן לצורך שלה בריגוש כאשר הייתה "סוחבת" את הסיטרואן דה שבו המשפחתית שלהם לנהיגות בשבילים.
לעולם הראלי היא הגיעה במקרה בשנת 1972, כאשר תוך כדי לימודי משפטים נענתה לבקשתו של חבר לשמש לו נווטת במירוץ ראלי. אחרי שכנועים רבים אפשר לה לנהוג במכונית ולראלי מונטה קרלו של 1973 היא כבר מגיעה מוכנה ומכירה היטב את החומר, ולמרות שאת המירוץ עצמו היא לא סיימה בשל תקלה טכנית.
התחביב החדש והמשונה של מישל לא מצא חן בעיני ההורים שלה, בטח לא העובדה שהיא התעניינה בו יותר מאשר בלימודים שלה. אבל ההבנה שניסיונות להניא אותה מזה לא יניבו פרי, אביה הגיע איתה לסידור - היא תקבל שנה להוכיח את עצמה ואם זה לא יילך היא תפרוש מהתחום ותחזור לחיים "נורמליים". מתוך הנחה שהיא תהייה בטוחה יותר כנהגת ששולטת בעניינים מאשר נווטת שתלויה ביכולות של מישהו אחר - בשנת 1973 הוא קונה לה אלפין A110 שעמה היא מתחילה להשתתף במירוצים מקומיים ואירועי ראלי קטנים, בחלוף השנה היא כבר השלימה השתתפות בראלי בין לאומי שם היא מסיימת במקום ה-12. ב-1975 היא מתנסה בסוג אחר לגמרי של מירוצים - הפעם זה מירוץ 24 השעות של לה מאן. יחד איתה בקבוצה עוד שתי נהגות, מריאן הויפפנר וקריסטין דקרמונט השלוש האלו זוכות לכינוי "המלאכיות של הלה מאן" ומנצחות עם ה- Moynet LM75 בקטגוריה שלה. סיפור המירוץ הזה שווה כתבה בפני עצמה, אבל בואו נגיד כך, המצב היה אבוד עבור שלוש הנהגות, אבל אז התחיל הגשם ובעוד הנהגים האחרים האטו כדי שצמיגי הסליקס יקבלו קצת אחיזה, נחשו מי עשתה להם בית ספר? מסתבר שלהגיע מרקע של ראלי בו מתחרים על שבילי עפר מעניק סט יכולות שגם נהגי מירוצים וותיקים לא מכירים.
בשנים 1977-1979 היא נוהגת עבור פיאט ב-131 אבארת' שאותה הגדירה כ"נוראית לנהיגה" ובמקביל מתחרה גם בפורשה 911 קאררה RS ולנצ'יה סטראטוס. ואז מגיע טלפון מחברת אודי. היצרנית הגרמנית עמדה להיכנס לעולם הראלי עם ה"קוואטרו" וידעה שהחתמת נהגת מירוצים תשרת אותם היטב מבחינת הבאזז התקשורתי ומכיוון שהיו בטוחים כל כך ביכולת של המכונית שלהם, מה היה אכפת להם גם להשפיל נהגים אחרים כאשר אישה תנצח אותם... והיא אכן ניצחה. את ארי ואטאנן ("לעולם לא אפסיד לאישה"), את וולטר רוהל ("עם המכונית שלה, גם קוף היה יכול לנצח") ורבים אחרים. 5 שנים עם אודי שבמהלכן היא נוהגת במכוניות גרופ B המפלצתיות, בין לבין היא קפצה להראות לאמריקנים מאיפה משתין הרכב וניצחה ב"פייקס פיק" תוך שהיא קובעת שיא חדש למירוץ הטיפוס הקשה והמפורסם בעולם, לצידה במושב הנווטת פבריציה פונס שהייתה הנווטת הקבועה שלה (תזכרו את השם הזה) במשך חלק ניכר משנות הקריירה שלה. ב-1986 היא עוברת לנהוג עבור פיג'ו ושנה מאוחר יותר, מורידה את חליפת המירוצים ומפסיקה להתחרות באופן מקצועי ומתפנה לאימהות.
היא המשיכה להסתובב סביב מכוניות ומירוצי ראלי וספורט מוטורי בכלל, כאשר ייסדה את "מירוץ האלופים" ב-1988, הגיעה להופעות אורח באירועי ראלי, ומילאה תפקידים ב-FIA, פדרציית הספורט המוטורי העולמית.
יוטה קליינשמידט: על שניים ועל ארבעה
ברגע הראשון קשה להאמין שיש קשר בין הבחורה שנולדה בקלן, גרמניה בשנת 1962, בעלת תואר בפיזיקה וחובבת תכנות מחשבים שעבדה כמהנדסת פיתוח בב.מ.וו לבין האישה שהפכה לאחד מסמלי מירוץ השטח הארוך והקשה ביותר בעולם - ראלי דקאר, עוד בימים בהם נקרא פאריס דקאר. למי שלא מכיר, רק כמה נתונים לסבר את האוזן היום הראלי הזה מקיף כ-8,000 ק"מ, בשנותיו הגדולות הוא הגיע גם ל-12 ו-15 אלף ק"מ ונמשך על פני שבועיים ויותר בהם המתחרים נוהגים בכמעט כל תנאי שטח המוכר לאדם - עפר, דיונות, סלעים, בוץ, חול ים. 76 אנשים קיפחו את חייהם מאז 1979 אז נוסד הראלי (כולל אגב המייסד שלו), 31 מהם היו מתחרים, בהם שניים שנהרגו כתוצאה מהיקלעות לעימות מקומי בין קבוצות מורדים, 45 האחרים היו צופים, מלווים, אנשי סיוע, עיתונאים ו-4 ילדים. לשם יוצאת קליינשמידט בשנת 1988 עם אופנוע של ב.מ.וו ולא מסיימת את הראלי, היא חוזרת שוב ב-1992 עם ב.מ.וו והפעם מגיעה למקום ה-23.
שנה לאחר מכן, היא עוזבת את ב.מ.וו ומתמסרת לקריירה כנהגת מירוצים ומשמשת למעשה מאז כיועצת מיוחדת ליצרניות רכב שונות. ב-1994 היא עוברת לרכוב על KTM, מגיעה למקום ה-22 ומשם ואילך באופן רציף היא משתתפת בראלי הזה עם ארבעה גלגלים. לפעמים זה עם מיצובישי פאג'רו, עם באגי ייעודית למירוצים של לואי שלסר שהפך בהמשך ליריב מר שלה, ושוב במיצובישי פאג'רו איוולושן שעל סיפונו היא משיגה את הניצחונות המתוקים ביותר שלה, מקום שלישי ב-99, ראשון ב-2001 (שבו זכתה בעיקר בשל הקרב בין שלסר ובין מאסואוקו - צפיית חובה) ומקום שני ב-2002.
מאוחר יותר מגייסת אותה פולקסווגן כדי לנהוג את ה"טוארג" בשנת 2004 בדקאר, כאשר לצידה במושב הנווטת לא אחרת מפבריציה פונס (זוכרים?). מעבר ליכולות שלה כנהגת, פולקסווגן חיפשו עוד משהו, הידע שלה כמהנדסת פיתוח שלקחה חלק בפיתוח של מכונית הדקאר המצליחה ביותר אי פעם - אותו מיצובישי פאג'רו איוולושן, שנה אחר כך יוטה ופבריציה מסיימות על הפודיום במקום השלישי. זה היה ההישג המשמעותי האחרון שלה בתחום מירוצי המדבר.
ולמרות שאת ההישגים הגדולים שלה מתוך 17 מירוצי דקאר רשמה קליינשמידט על ארבעה גלגלים, ב-2013 ה-FIM הפדרציה העולמית למירוצי אופנועים מכניסים אותה להיכל התהילה על ההישגים שלה בתחום הספורט הדו גלגלי.