הבנטלי פליינג ספור גלשה מעדנות לחצר המפעל, עשתה סיבוב פרסה איטי ונעצרה ברחבה המרכזית. כאילו הייתה כוכב לכת בעל כוח כבידה עצמאי, החלו לזרום לכיוונה האנשים. הם יצאו מאולמות היצור, המחסנים, המרלו"ג, המשרדים ובניין ההנהלה וחגו סביבה. מנסים להכיל את הגודל, מבקשים רשות לשבת בפנים, שואלים כמה היא עולה ומתרגמים את שער החליפין של הסכום בדירות בבית שאן (בין שתיים לשלוש). אבל קבוצה אחת של אנשים לא התעניינה בעור והעץ של תא הנוסעים, אלא ביקשה לפתוח את מכסה המנוע. אלו היו קומץ העובדים של חברת פומוטיב, ומה שהם רצו לראות זה איפה נמצאים החלקים שהם עצמם תיכננו כאן וסיפקו ליצרנית הרכב הבריטית האריסטוקרטית.
והפליינג ספור, אחת המכוניות היקרות ביותר בכל שוק שהוא היא מוצעת, היא רק אחת מכ-60 דגמים שהקיבוצניקים מעין הנציב יכולים לעבור לידן ולחייך בסיפוק, בידיעה שאי שם בפנים יש חלק שהם יצרו. אחד שעבר אצלם משלב הבקשה של היצרנית, כשהם אפילו לא תמיד יודעים לאיזו מכונית הוא מיועד, לשלב אבות הטיפוס, הניסויים, האישור והייצור בהיקף מלא. ביקור במשרדי החברה חושף מדפים על מדפים של יותר משלוש מאות חלקים כאלו, כל אחד הוא סיפור.
הסיפור של פומוטיב מתחיל בחברת האם "פלציב", שאת השם שלה אולי לא מכירים, אבל במוצרי הפוליאתילן שלה אתם נתקלים כל הזמן. השרשראות עם הקוביות הצבעוניות בבריכה שתוחמות את המסלולים? זה זה. וגם המזרנים המגולגלים שמחוברים לתרמילי המטיילים וליוגה, אלו הספוגים שמניחים מתחת לבריכות חצר על מנת למנוע החלקה ולפזר לחץ, בידוד אקוסטי ותרמי בתעשיית הבנייה ועוד.
"בסוף שנות ה-90 הבנו שיש לנו במפעל יכולות עיבוד חומר גבוהות מאוד, כאלו שיכולות להתאים לתעשיית הרכב", מספר רפאל חלמיש, חבר הקיבוץ ששימש כמנהלה הראשון של פומוטיב. בסביבות שנת 2000, מתחילה החברה לחשוב ברצינות על כניסה לתעשיית הרכב בעקבות בקשה של לקוח שלה שהיה בעצמו ספק של יצרנית רכב, "עוד באותה שנה גם הצלחנו להגיע למפגש הראשון עם פולקסווגן עצמה".
אבל רגע, איך מפעל מקיבוץ קטן בין הגלבוע לבית שאן מצליח להכניס רגל בדלת של אחת מהתעשיות הגדולות והנחשבות בעולם? עם הרבה יוזמה, חוצפה ישראלית וביטחון עצמי, ובסיוע של מי שכבר עשה את זה לפניהם, כמו יאיר לוי ז"ל מחברת Raval בקיבוץ רביבים שהייתה ספקית של פולקסווגן ושימש נציג רכש של היצרנית בישראל ובהמשך לאחר פטירתו היה זה עמוס נבו מקיבוץ עין השופט שם פעילה חברת אלתם, שגם היא סיפקה חלקים לתעשיית הרכב. ב-2003 הם השתמשו במכונה לייצור רפידות נעליים כדי לספק אטמים למראות בכמה ממוצרי פולקסווגן, מתרגלים תוך כדי כך עבודה ברמה חדשה של בקרת איכות ותקנים. היום כבר יש בפסי הייצור שלהם שלל מכונות פריסת יריעות, מכבשים, תנורים וחותכים ייעודיים שעובדים עם תבניות מיוחדות לכל אחד מעשרות החלקים שהיא מייצרת.
פומוטיב נוגעת באחד העצבים הכי רגישים של תעשיית הרכב כיום: הצורך להפחית את הרעשים והרעידות. היכולת לבנות מכונית שקטה ומבודדת ככל האפשר מהסביבה הפכה תנאי בסיסי בתחום היוקרה, וזלגה גם לדגמים הרבה יותר עממיים. כל היצרנים משקיעים במה שהפך כבר לסמל לאיכות, ולאחד התחומים שבהם מורגש תמיד השיפור הגדול ביותר בין דגם אחד למחליפו.
וככה מצליחים הקיבוצניקים מעמק המעיינות להשיג חיבור אינטימי ליצרניות הרכב. 215 איש מעסיק Foamotive, שנקרא על שם קצף הבידוד שהוא מייצר, מהם 15 בעין הנציב שם מרוכזים המחקר והפיתוח, 125 איש במפעל ברומניה ו-75 במקסיקו. ב-2022 הגיעו מכירות המפעל, שמוחזק כולו בידי הקיבוץ, ל-11.5 מיליון יורו.
כמה אינטימי? המנכ"ל רונן ריבלין, בן הקיבוץ, נזכר בפעם שבה יצאו מהמפעל ברומניה במסוק חלקים לפורשה, כדי לעמוד בלוח הזמנים שקבעו הגרמנים. ריבלין החל לנהל את המפעל בשנה שעברה, אחרי שכבר בגיל 15 עבד בו בחופשים כעבודת המשק שלו. דוד צור, מנהל ההנדסה, החל לעבוד במפעל לפני 19 שנים כמהנדס. איגור ברכה, סמנכ"ל הפיתוח העסקי, נמצא בקבוצה כבר עשר שנים, מהן שבע רק בפומוטיב. שלושתם, וצריך לראות את זה בעיניים, מזהים חומרים, מרקמים ואיכות במישוש בלבד, אבל מדגימים גם את היציבות בכוח האדם, עם עובדי ייצור שנמצאים 14 ו-17 שנים בחברה, יוצרים זיכרון ארגוני חזק.
מה שבולט עוד יותר הוא הדיבור הישיר, החותך והתכליתי של הקיבוצניקים, רחוק כל כך מהסיסמאות שאנחנו בדרך כלל שומעים מבכירים בתעשיית הרכב העולמית. הם גם מתנהלים כמשק סגור, פלציב ש-75% ממנה בבעלות הקיבוץ מספקת את חומר הגלם, ופומוטיב שבבעלות מלאה של פלציב ופוצלה ממנה ב-2005, מתמקדת רק בעבודה עם תעשיית הרכב, מה שמאפשר לה להיות זריזה וגמישה.
כך קרה ב-2007 כשפולקסווגן נערכה להשיק את הדור השישי של הגולף. "ייצרנו חלק מצוין לתא המנוע" מספר נבו, "אבל כאשר פיאך (פרדיננד פיאך היו"ר המיתולוגי של פולקסווגן דאז, ונכדו של פרדיננד פורשה - ק.כ) פתח את מכסה המנוע לקראת ההשקה הוא ראה את החלק ואמר 'איכס, זה מכוער!'. אז כדי שהבוס יהיה מרוצה הם הכניסו את החלק לתכנון מחדש. זה עלה להם עוד 50 אלף יורו בלבצע את ההתאמות הנדרשות לתבנית על מנת לשנות את המראה של החלק, אבל פולקסווגן ידעה להעריך את היכולת שלנו לעשות שינוי מהר וטוב". זה סייע לפומוטיב להתחיל לקבל הזמנות מפורשה, למבורגיני ואודי, וגם מיצרניות מוערכות שאינן חלק מקבוצת פולקסווגן, וולוו וב.מ.וו.
וכמובן יש גם את החומר עצמו, בלי להיכנס למאורת הארנב העמוקה של ההסברים הכימיים מאחורי פוליאתילן מוקצף מצולב, יש לו כמה תכונות קריטיות עבור יצרניות רכב. הראשון והמשמעותי ביותר שבהם הוא משקל. אחד הרכיבים שמספקת החברה לפולקסווגן טוארג הוא בידוד לבתי הגלגלים, מקור רעש קבוע במכוניות. בעוד שגוש הספוג שבו התכוונה להשתמש החברה שקל 343.4 גרם, הפוליאתילן מעין הנציב שקל רק 53.1 גרם, ובנוסף הציע עמידות טובה יותר מכיוון שאינו סופג מים. וככל שמכוניות ויצרניות הולכות ומתמקדות ביעילות אנרגטית, בין אם בצריכת דלק או חשמל, חסכון במשקל הופך להיות רכיב מרכזי בסיפור. יתרון נוסף של החומר הוא יכולות הבידוד האקוסטי שלו, והיכולת שלו "לבלוע" תדרי רעש שהופכים לוויברציות ממש ובמכונית נוסעת מגיעים מהגלגלים, מהמנוע ומהאוויר.
"במהלך העבודה המשותפת עם פורשה לייצור חלקים לפנאמרה, ככל שהתקדם הפרויקט, פומוטיב קיבלה עוד ועוד הזמנות לייצור חלקים עבורה", מספר מנהל ההנדסה דוד צור. "התברר שפורשה החליטו שהיא תעשה שימוש בכמה שיותר אלומיניום שקל יותר ממתכת רגילה, אבל גם מוליך יותר ויברציות ורעשים. השימוש בקצף של פומוטיב איפשר להם להשתמש בו בלי לשלם מחיר בבידוד הרעשים והרעידות".
"אנחנו מאוד גאים בכך שפורשה בחרה לעשות איתנו עסקים" אומר עמוס נבו, "היה קשה מאוד להיכנס אליהם, אבל ברגע שעשינו את זה, עם עסקה ב-800 אלף יורו בשנה בסך הכל, זה פתח לנו דלתות אצל יצרניות שמהן הגיעו עסקאות הרבה יותר גדולות".
רפאל חלמיש, שניהל את החברה ב-17 השנים הראשונות שלה: "הדרך שעשינו בשנים האלו היא מדהימה, מלספק חלק בודד בעלות של דולר או יורו, אנחנו מגיעים למצב שבו בדגמים מסוימים יש לנו חלקים ב-20 יורו בכל מכונית שיורדת מפס הייצור".
אבל עד כמה העולם הזה נסמך על קשרים אישיים וכמה ממנו הוא שיח מקצועי נטו? "קשר טוב מול האנשים הוא בעל ערך דווקא בעולם ההנדסה" אומר עמוס נבו, "הוא איפשר לנו וליצרנית להגיע למוצר האופטימלי מהר, הוא מאפשר ליצרנית להבין שיש מולה חברה שמעבר למחיר שנסגר ואיכות המוצר עצמו תציע לה אמינות, שהיא חברה שאפשר לסמוך עליה". מה קורה כאשר אי אפשר לסמוך עליה? זה הניסיון שהיה לחלק מהיצרניות עם ספקים סיניים למשל כאשר גילו שבמקרים רבים איכות המוצר שמתקבל לא תמיד תואמת את זו שעליה סוכם בראשית התהליך.
תהליך העבודה מול היצרניות הוא אתגר אליו מגיעים הספקים בכל פרויקט מחדש. "יצרניות הרכב מפעילות רוטציה של הקניינים שעובדים מול הספקים, לעיתים במרווחי זמן של חודשים ומתוך עיקרון, על מנת למנוע יצירת קשרים אישיים שיתערבו באלו המקצועיים. "אם אני מביא לקניין של יצרן בקבוק יין, הם יזרקו אותי מכל המדרגות" אומר איגור ברכה. "בכל רבעון היינו מקבלים דו"ח מפורט של מחלקת בקרת האיכות מהיצרנית שמדרג אותנו לפי עשרות פרמטרים, עם ציון", מספר חלמיש על האתגר המתמיד להישאר ברשימת הספקים המאושרים של היצרניות.
כיום מפעילה החברה שני אתרי ייצור. הוותיק מהם ברומניה שפעיל מ-2004, והשני שנפתח ב-2016 במקסיקו, כדי לתמוך בפסי ייצור בצפון אמריקה שצורכים חלקים שלה, כמו בצ'טנוגה שבטנסי, ארה"ב, שבה מייצרת פולקסווגן את האטלס והפאסאט, או מקסיקו עצמה שבה מיוצרת ב.מ.וו סדרה 1.
יש הבדל בעבודה מול היצרנים השונים?
"עם הגרמנים לא קל, אבל הם מקצועיים מאוד, אפשר להגיע איתם לשיתוף פעולה ברמת ההנדסה, כלומר מעבר ליחסי השיווק", מסביר אחד הבכירים. "אצל הספרדים, למשל, זה משתנה מספק לספק. הצרפתים מאוד עקשנים", למרות שגם שם יש התפתחויות, הרנו אוסטרל החדש, נושא בדלת תא המטען שלו חלק שבפומוטיב גאים מאוד בהנדסה מאחוריו.
ואי אפשר בלי לגעת בטלטלה שעשתה הקורונה בעולם ייצור הרכב על כל שרשרת הייצור, עולם שבו פחות מכוניות יוצאות את פסי הייצור בשל אספקת שבבים או צמות חשמל שנקטעת. "הצמצום בהיקפי הייצור פגע מאוד" אומר עמוס נבו, "קצת מכעיס לראות את היצרניות מייצרות פחות, מרוויחות יותר אבל לא משתפות את הספקים, או באות לקראתם בהבנה שגם הם עוברים קשיים במצב הזה".
בזמן שרבים בתעשייה מודאגים מהשפעות המעבר לייצור רכבים חשמליים, דווקא בפומוטיב מרוצים. בגלל שברכב חשמלי אין מנוע שריפה פנימית רועש, רעשי רוח ודרך הופכים משמעותיים יותר, והיצרנים זקוקים ליכולות של פומוטיב כדי להשתיקם. סנונית ראשונה כבר מופיעה באודי e-tron שם מסיטי האוויר ב"גריל" הרכב הוא מתוצרת החברה.
מה עם פערי מנטליות? אני שואל את רפאל חלמיש, "היו מקרים שבהם למדנו על בשרנו שהעולם העסקי לא תמיד מתנהל בהוגנות ומקצועיות. פעמים שבהם הגשנו הצעה, לא זכינו בעסקה ואז מצאנו את הפתרונות שלנו ברשימת הדרישות של היצרנית ליצרנית אחרת". ואיך מקבלים אנשים מבחוץ את הרעיון של מפעל בפורמט הבעלות של קיבוץ? "זה בעיקר נשמע להם מופלא, שאין לחברה בעלים, אלא 120 חברי קיבוץ שכולם שותפים בה".