צילום סטילס: קובי ליאני, תום זיו
צילום וידאו: קובי ליאני, תום זיו, גבי הקר
עריכה: רן צימט
ביום החמישי למסע סובארו דרייב בנמיביה כבר התחלתי להתלונן. לא על התחום הקולינרי - זה היה שופע וטעים במיוחד. לא על הפורסטרים שליוו אותנו - אלה מילאו את חלקם באופן מושלם. לא על הלינה - מחנות הקמפינג והלודג'ים הפתיעו כל פעם מחדש. אפילו לא על ההדרכה - רמת העניין שיצר מדריך המסע יוסי ביידץ, שברה כל חוויה מאורגנת מוקדמת. התלונה העיקרית מצדי הייתה... עודף חוויות. עודף שגרם לנו לא פעם להרגיש כשיכורים שכבר לא מצליחים לעכל עוד את הסביבה, את הנופים עוצרי הנשימה, את חיות הבר, את השקיעות והזריחות היפות שראיתי בחיי ואת השקט. השקט והאוויר הנקי של אפריקה. פתאום במבט לאחור, 14 ימים במדינה האפריקנית הזו הזו נראים קצרים מדי.
אבל איך מקפלים שבועיים רצופים וגדושי חוויות לתוך קובץ WORD לבן? איך מצליחים לברור חופן תמונות להעברת החוויה מתוך למעלה מאלפיים צילומים שלפחות שליש מהם ראויים להגדלה ותליה בסלון? בהחלט משימה קשה להחריד, אך קושי זה מצליח במידת מה לתאר את רצף החוויות אותן חווינו בכל חמשת החושים במדינה הדרומית של אפריקה עם סובארו וחברת הטיולים האקזוטיים, 'מגמה'.
ובכל זאת, הכל התחיל כשזרקנו את הצ'ימידן אל בטן מטוס אלעל וטסנו 9 שעות דרומה לאורך היבשת האקזוטית. להזמנה החריגה הזו, להצטרף למסע סובארו דרייב השני בסדרה אל נמיביה, כמובן שלא הצלחנו לסרב. מסע אתגרי שכולל נהיגה בכ-3,500 קילומטרים של שבילים בסוואנה, לינת קמפינג באוהלים וחיים רצופים בתנאי שטח, על כל המשתמע מכך. כן, גם על צרכים אנושיים בסיסיים ופוטנציאל להעדר מקלחת חמה או מקלחת בכלל בחלק מהימים.
מי את נמיביה?
ארץ מדברית רחבת ידיים זו הוכרזה כעצמאית ממש לאחרונה בלוח הזמן העולמי - באופן חלקי בשנת 1990 ובאופן מלא בשנת 1994 ובעברה התקיימה תחת שליטת דרום אפריקה במנדט בריטי וקודם לכך תחת שלטון גרמני עד מלחמת העולם הראשונה. מלבד היותה צעירה מאוד, נמיביה נפרשת על שטח עצום של 825,418 ק"מר, אך מנגד, זו המדינה השניה בעולם מבחינת דלילות האוכלוסייה ביחס לשטח. רק 2.1 מיליון תושבים חיים בה ואלה מחולקים לכ-2.5 בני אדם לקילומטר רבוע.
שטחה המדברי אוצר ברובו טבע פראי עוצר נשימה. חיות בר רבות חיות לצד נופים מדהימים ובניהם מתקיימים גם שבטים מסורתיים שנותרו נאמנים לדרכם במשך אלפי שנים עם זאת, כמחצית מתושבי המדינה חיים מתחת לקו העוני העולמי ומגפת האיידס פגעה בכ-15 אחוזים מאוכלוסייתה.
אין טיסות ישירות מישראל אל ווינדהוק, עיר הבירה של נמיביה וכדי להגיע אל זו, יש לנחות קודם ביוהאנסבורג דרום אפריקה ומשם לטוס בטיסה מקומית. קודם לביקור בנמיביה יש לבקר במרפאת מטיילים ולהתחסן במגוון חיסונים נדרשים ואף להצטייד בכדורים נגד מלריה הנפוצה בעיקר בחלקה הצפוני של המדינה.
לטובת המסע, פשטנו על חנות ציוד המטיילים ביג פק המשווקת את מוצרי 'אפוד' ו'-Top Camp Out' ויצאנו משם עם צ'ימידן (נמרוד 1295N) בנפח 95 ליטר (349 שקל), תיק גב יומיומי (אדוונצ'ר 595) בנפח 35 ליטר (279 שקל), שק שינה (North Star 3150R) המיועד לטמפרטורות של עד 5 מעלות מתחת לאפס (399 שקל), גופיה טרמית (Thermo pro 2) שמחירה 189 שקל, מגבת מטיילים לספיגה ויבוש מהירים (Soft & Comfy) שמחירה 149 שקלים וכן כילה להגנה מפני יתושים שמחירה 89 שקלים. כמו כן, הצטיידנו בבית המרקחת בתכשיר לדחיית יתושים, בתכשיר הרגעה לעקיצות, בכדורי מלרון להגנה בפני מלריה (בהמלצת רופא המטיילים של קופת החולים), בכדורי כלור לטיהור מי שתיה, פלסטרים, חומר חיטוי (פולידין) וכו'.
כור היתוך
בסופן של כ-12 שעות באוויר, נחתנו לעת ערב בקרבת ווינדהוק, בירת נמיביה ולאחר לינה בלודג' מקומי, פגשנו לראשונה בכלי הרכב שילוו אותנו במשך המסע. אלה נבחרו להיות מדגם סובארו פורטסר (מנוע 2.5 ליטר, ידני או אוטומטי) ואת מרביתם (שבעה במסע זה) מלאו ארבעה יושבים על ציודם. למרות כל כושר חברתי שנשאר לנו מימי הטירונות, איחוד מחייב שכזה, של ארבעה זרים ברכב אחד למשך שבועיים, עשוי מהר מאוד להפוך לכישלון קולוסאלי שיכשיל כל מסע או חוויה, במיוחד כאשר ברכב אנו צפויים לבלות כ-12 שעות מדי יום. אולם, למרות החשש והשוני, המסע הפך עד מהרה לכור היתוך אנושי נפלא. בטח שבצוות אליו השתייכתי, צוות 4, הצוות הצעיר של המסע.
לאחר שהעמסנו את כלי הרכב לעייפה בציוד וקיבלנו תדריך קצר, יצאנו אל המרחבים, בתחילה על אספלט איכותי ומעט אחר כך, על גבי השבילים שתוויים לאורכה ורוחבה של המדינה הענקית. בדרכנו אל שמורת 'נמיב נאוקלופט' ניצלנו כל הזדמנות להתרגל לנהיגה בצדו הימני של הרכב והשמאלי של הכביש. זו שמורת טבע ענקית (55 אלף קמ"ר) ובה פגשנו לראשונה בעולם החי המקומי. עדרי דלגנים, ג'ירפות, זברות ויענים מילאו בה כל פיסת קרקע באופק. הלילה השני בנמיביה הפגיש אותנו בפעם הראשונה עם חיי הקמפינג והטמפרטורות הנמוכות ששררו במקום, העלו בקרב רבים ממשתתפי המסע חששות רבות ותהיות אודות כשירותם למסע קמפינג אתגרי שכזה.
היום השלישי היה לאחד משיאי המסע בנמיביה עם דיונות הענק של סוסוספלי. אלו דיונות חול אדומות, קרירות ומרהיבות שגובהן נישא לכדי מאות מטרים מהקרקע. מעין מגרש משחקים ענק שהטבע יצר עבורנו, ובעצם אפשר לנו להשתובב בטיפוס על אחת מהן. שם גם מבוגרי המסע נהנו לחזור רגע אל הילדות ובעצם לחייך ולהיפתח זה לזה בפעם הראשונה.
ים, יבשה והיסטוריה
משיא אחד, לשיא אחר ולאחר לילה נינוח בלודג' איכותי יצאנו אל העיר וולויס-ביי השוכנת לחופו של האוקיאנוס האטלנטי, כי שם המתינה לנו יאכטת קטמראן. זו לקחה אותנו להפלגה במימי המפרץ השוקק בכלבי ים, דולפינים ומיני עופות ים. כולם מודעים לנוכחות התיירותית ממהרים לזנק אל הסיפון כדי לזכות בדגים חינם. אפילו דוב ים אמיץ וידידותי אחד החליט לזנק אל תוך היאכטה כדי למלא את הבטן. לאחר ההפלגה, ירדנו אל החוף ובעזרת הפורסטרים שעטנו על גבי קילומטרים של חולות ים לעבר אחת ממושבות הענק של דובי הים על החוף.
ביום החמישי למסע החלנו בתנועה אל פנים המדינה לעבר ארץ הדמרה, מקום מושבו של שבט הדמרה, הפילים המדבריים ואתר המורשת של הבושמנים מהעתיקים באפריקה. באתר זה שהתגלה רק בעשורים האחרונים, נמצאו כמה מציורי האבן העתיקים ביבשת שבהם, באמצעות חריטה על סלעי החול, השאירו השבטים הקדומים שחיו במקום לפני כששת אלפים שנים, ציורים של כל חיות הסוואנה, עקבותיהן ובורות המים בסביבתם.
בשלב זה, שישה ימים אל תוך המסע, שיערנו כי כעסים רדומים ואו ויכוחים מוחרשים אמורים להתפתח ולצאת החוצה. אולם למרות החשש מאווירה נפיצה, כמעט כל חברי המסע למדו למצוא קרבה אישית אל שותפיהם ובמקום תככנות סטייל הישרדות, ניצנים של אחדות וגיבוש הנצו מכל רכב. גם הטמפרטורות שעלו ומזג האוויר שהשתפר מאוד בלילות הוסיפו להתחממות וקירוב הלבבות.
מקבלים את המוות, חוששים מהחיים
במחציתו של המסע בנמיביה הגענו אל ארצם של שבט ההימבה. שבט מקומי עתיק המונה כ-20 אלף נפשות בלבד, אך חשוב מאוד בנוף המקומי בזכות העובדה כי זה שמר על אורח חייו המקורי למרות השפעות המערב בכל עבר. בתחילה פגשנו בצדי הדרכים בנשות השבט העסוקות ברוב שעות היום במלאכת ההישרדות הכוללת חטיבת עצים, הבאת מים, רעיית הבקר ועוד. מאוחר יותר, המדריכים המקומיים שלנו אפשרו לנו גם להיכנס אל תוך כפר אותנטי ופעיל של שבט ההימבה.
הביקור שלנו במקום נערך יום לאחר טקס חגיגה משפחתי שבמהלכו שוברים את ארבע שיניהם הקדמיות התחתונות של בני ה-12 בשבט, כסמל ליופי. טקס זה מוגדר כשלב בגרות חשוב ולטובתו נשחט בקר ואף מכובדי השבטים הסובבים הגיעו לבקר. צ'יף השבט פתח בפנינו צוהר נדיר לחיי הקהילה וקיבל אותנו בכבוד. לנו לא נותר אלא להשתומם לנוכח אורך החיים הסתגלני שלהם, שיודע לנצל כל דבר מהטבע ומקדיש את חיי כל חברי השבט לטובת שמירה וטיפוח הבקר. זה מהווה את מרכז חייהם ואפילו אמירת ה"שלום" המקובלת שם הנה שאלה לשלום ובריאות הבקר. אורח החיים של ההימבה קשה אבל כל פעם מחדש נדהמנו לגלות את שמחת החיים של אנשים אלה. לפי תפישתם ובניגוד גמור לתרבות המערבית, הם אינם חוששים מהמוות. זה יכול להגיע בכל רגע וממגוון סיבות, אך דווקא מהחיים הם חוששים - דאגות כמו האם מחר יהיו מים לשתייה והאם הבקר יחלה, מעסיקות ומטרידות אותם הרבה יותר.
נשות השבט (כל גבר יכול לשאת מספר רב של נשים, בהתאם ליכולתו הכלכלית ומספר ראשי הבקר שבבעלותו) נוהגות למשוח את גופן בסלע טחון הנקרא אוקרה בתוספת שומן כבשים. המרקחת האדומה הזו לא רק מהווה סמל ליופי בתרבות המקומית, אלא גם מגנה על עורן מקרני השמש החדות, מפני עקיצות חרקים ואף מכילה מינרלים רבים המטפחים את העור. מקלחת, זו לא פעולה שנשות ההימבה נוהגות לעשות, אף לא פעם במשך חייהן.
על מי מנוחות ינהלני
לאחר ביקור בכפר ההימבה, ביקרנו גם באחד מבתי הספר המקומיים אליו נשלחים ילדים לשלוש שנות לימודים על חשבון המדינה (בתחילה במימון זוג קנדים פילנטרופים). בכיתה הצבעונית ישובים עשרות ילדים בגילאים שונים, מגיל 4 ועד גיל 16 כשבתוכנית לימודי שפה (אנגלית) וחשבון בסיסיים ואלה עדיין מקנים לתלמידים יתרון עצום על פני אלה הנשארים במסגרת השבט. לאחר שיעור זיהוי קולות של חיות הבר שערך המדריך יוסי ביידץ לילדי הכיתה, יצאנו עמם גם למשחק כדורגל בדמות ישראל נגד נמיביה וכן, גם קיבלנו בראש 1-0 לאחר שגול ישראלי נפסל על ידי ביידץ בעקבות מחאותיה הקולניות של המורה היחידה בבית הספר הנמיבי.
המפגש עם שבט ההימבה וילדי בית הספר יכול היה בקלות למלא אצלנו את ארגז החוויות היומי, אבל מחנה הקמפינג שהמתין לנו בלילה, הצטרף גם הוא אל רשימת השיאים. זה נעשה על גדות נהר הקוננה המהווה גבול טבעי עם אנגולה שמצפון. במרחק של כמאה מטרים מהמאהל שלנו נמצאים גם מפלי אפופה האדירים וכשאלה שוכנים מאחורי גבנו בתוך תפאורה הלקוחה מגן העדן, לקידוש שערכתי עבור הקבוצה שם בליל שישי הייתה משמעות מיוחדת. פתאום גם פרק כג' בתהילים מקבל המחשה ציורית: "ה' רועי לא אחסר, בנאות דשא ירבצני, על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע..."
ביום התשיעי למסע, השיירה החלה לנוע דרומה לכיוון העיר אופואו ושם מלבד הפתעה בדמות מלון מפואר ביותר שהכין עבורנו הצוות המארגן במקום קמפינג, בעצת המדריך המקומי החלטנו לצאת גם אל "חיי הלילה" של התושבים בעיירה ובמועדון שגודלו כגודל חדר ממוצע בדירה, זכינו למפגש בלתי אמצעי עם הצעירים מלאי החיים של נמיביה במסיבת ריקודים עד מחצית הלילה.
"מקום המים היבשים"
הימים ה-11 וה-12 הוקדשו במלואם לפארק הלאומי אטושה (מקום המים היבשים, בשפת המקומיים), שמורת טבע מהגדולות והמפורסמות בנמיביה. שטחה גדול במעט משטחה של כל מדינת ישראל והיא נחשבת לאחד ממוקדי החי העשירים במדינה. בזכות קשריו של המדריך המקומי (פנדה) הורשנו לבקר גם בחלקה המערבי של השמורה הסגור בפני תיירים וזה גדוש בעדרי זברות, דלגנים, פילים וג'ירפות לרוב. במרכזה של השמורה נמצא גם מתחם קמפינג משוכלל שבצדו נמצא בור מים מלאכותי שמאפשר למבקרי המחנה לחזות בשיירות ארוכות של חיות הבאות להרוות את צימאונן.
בלילה השני בשמורה, הוקפצנו באישון לילה לנוכח שאגות להקת אריות שהגיעה אל מקווה המים ואלה סיפקו לנו מחזה נדיר מאין כמוהו. בבוקר יום המחרת, לאחר סיור ממושך ברחבי השמורה, התחלנו למעשה את המסע חזרה אל העיר ווינדהוק ממנה יצאנו 12 ימים קודם. פתאום, שקט מילא את כלי הרכב ונראה שככל שנוקפות השעות והקילומטרים נספרים לאחור, ההבנה שהסיור בגן העדן הזה קרובה לסיום, נראתה על פני כולם.
בליל ה-13 של המסע, מצב הרוח היה קרוב לשבירה, אולם מסיבת הסיום והמערכונים היצירתיים שהכינו הצוותים כחלק ממאורע הפרידה מנמיביה החזירו את החיוך על פני כולם. למחרת, בבוקר היום ה-14 נענו חזרה אל שדה התעופה ושבנו הביתה.
זיכרונות מאפריקה
באופן אישי, המסע לנמיביה שבאפריקה היה לאחת מפסגות חיי. מעולם לא ביקרתי קודם לכן באפריקה ויש האומרים שבניגוד למדינות המתויירות והפופולריות שביבשת, נמיביה הדרום אפריקנית היא זו שמעניקה את החוויה האותנטית ביותר. אולם גם בהעדר ניסיון קודם, אני מסכים עם אימרה זו בפה מלא. הביקור בנמיביה לא רק חשף בפני עולם חדש-ישן שעוד לא הספקנו לגמרי לקלקל, אלא גם תרבויות נדירות, נופים מרהיבים ובעלי חיים חופשיים במלוא הדרם.
אולם יותר מכל, המסע הזה היווה עבורי חוויה בראשיתית מאין כמוה. לא רק של גילוי עצמי לנוכח הקשיים והחוויות, אלא גם בליווי של געגועים עזים למשפחה שנשארה מאחור ולצד שלושה חברים חדשים שנכנסו אל חיי. שלושת חברי הצוות אליהם חברתי במסע זה. אודליה, גבי ותום שבלעדיהם המסע הזה לבטח היה מהנה פחות עבורי. גם אל סובארו שבחרו לחזק את מותגי השטח שלהם בעזרת מסע שאפתני זה יש לנו מילים חמות ובעיקר אל חברת 'מגמה' שהוציאה את מסע זה לפועל במקצוענות ובמקצועיות ראויות לציון.
את שורת הסיכום של סיפור מסע זה אני מקדיש לאדם האחד והיחיד שעשה את כל ההבדל. האדם שארז, צבע, תיבל וביאר את שרואות עינינו במקצועיות, באנושיות, בהומור ובידע בלתי נדלה - יוסי ביידץ, מדריך המסע. רפואה שלמה.
