מותו של נהג המירוצים דן וולדון ביום ראשון האחרון העלה שוב את הדיון על הסיכון שמעמידים ענפי הספורט המוטורי השונים על העוסקים בהם. אלא שבעידן המודרני אירועים טרגיים שכאלה הפכו לנדירים מאוד וזאת לאור תקני הבטיחות המחמירים עליהם פוקדות התאחדויות המירוצים בכל העולם. להתפתחות הטכנולוגית גם כן תפקיד חשוב ולא מעט נהגים חייבים את חייהם לחומרים מהם עשויות שלדות המכוניות, הקסדות, חליפות המירוץ ועוד.
אפשר לומר שסבב אינדיקאר (IRL), בו התחרה וולדון, הוא בין המסוכנים ביותר כיום. מרבית המירוצים נערכים על מסלולים אובאליים במהירויות של מעל ל-300 קמ"ש, המחייבים ריכוז ודיוק מרביים. כך יוצא שטעות קטנה עלולה להביא את הנהג לכדי התנגשות בלתי נמנעת עם קיר המגן ההיקפי של המסלול העשוי בטון.
אלא שכאמור, לרוב מסתיימות התאונות בפציעות קלות אם בכלל, גם הודות לחוצץ מגן מיוחד הסופג את מרבית אנרגיית הפגיעה. לראייה, וולדון הוא ההרוג הראשון בסבב מאז 2006, והרביעי בסך הכל מאז 1996. בשנה הבאה תכנסנה לשימוש מכוניות IRL חדשות ובטוחות יותר, שבאופן אירוני וולדון תרם רבות לפיתוחן, כך שההסתברות לתאונה קטלנית תצטמצם אף יותר.
במקביל ל-IRL, הסבב הפופלרי ביותר בארה"ב הוא נאסקאר ספרינט קאפ. גם במקרה זה מתקיימים המירוצים על מסלולים אובאליים במהירויות גבוהות מאוד, כאשר 43 נהגים נאבקים בינם ובין עצמם בכל סוף שבוע. תאונות הן עניין שכיח, ולמעשה חלק מהשואו, אולם מבנה המכוניות הסגור וההגנה ההיקפית של הנהג לא מעמידים אותו בסכנות כמו אלו שהרגו את וולדון.
בזכות ה-FIA ופורמולה 1
מי שמובילה כיום את תחום הבטיחות היא התאחדות ה-FIA העולמית, כאשר סבב פורמולה 1 שתחת חסותה נחשב למתקדם ביותר מבחינה בטיחותית. מאז שנת 1950 אז החלו מירוצי פורמולה 1 באופן רשמי נהרגו 27 נהגים, האחרון שבינהם הוא איירטון סנה שנהרג במאי 1994.
ב-17 וחצי השנים שחלפו אירעו לא מעט תאונות קשות, אחת מהן היא של רוברט קוביצה בגרנד פרי הקנדי של 2007, אולם זה נחבל באופן קל למרות שמכוניתו התרסקה כליל. בתחילת 2011 קוביצה נפצע קשה בתאונת מירוץ, אולם זו אירעה באירוע ראלי רשמי שנערך על כבישים ציבוריים.
מירוצי מכוניות מתקיימים מעט יותר מ-100 שנים. בתקופה זו נהרגו מאות נהגים, מרביתם בעשורים הראשונים שכונו The Killer Years, אז אמצעי הבטיחות היחיד היה היגיון בריא, דבר שלא בדיוק עמד בראש סדרי העדיפויות של חולי ההגה בדרכם לדגל השחמט. ההרוג הראשון המתועד הוא אטילו קאפרטי, שמצא את מותו במירוץ האיטלקי שבין הערים ברשיה, מאנטובה, ורונה וחזרה. בשנת 1903 נהרג מרסל רנו, מייסד החברה על שמו, במירוץ מפריס למדריד. הרוג מירוצי הגרנד פרי הראשון הוא הנרי סיסאק שנהרג ב-1908 במירוץ שנערך בצרפת.
השנים הקטלניות
עם התפתחות תעשיית הרכב והולדתן של עוד ועוד יצרניות, גבר גם העניין במירוצים וכפועל יוצא מכך גם מספר ההרוגים הלך וגדל מבלי שמישהו ייחס לו חשיבות רבה מידי. בשנת 1912 נהרג על מסלול המירוצים של מילווקי דיוויד לוניי ברוס-בראון במהלך אימון למירוץ הפרס הגדול האמריקני. בשנת 1913 נהרג פרסי אדגר לאמברט בעת שניסה לשבור שיא מהירות במסלול ברוקלנדס הבריטי לאחר שגלגל אחורי שניתק ממכוניתו גרם לאיבוד שליטה במהירות של כמעט 200 קמ"ש.
שנות העשרים רשמו אף הן לא מעט הרוגים בעידן שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בין המפורסמים שבהם הוא גסטון שברולט, אחיו הצעיר של לואי, מייסד החברה שממש כעת חוגגת 100 שנים להיווסדה. שברולט הצעיר נהרג ב-1920 במהלך מירוץ צ'אמפקאר שנערך בברלי הילס. כמו וולדון, גם הוא היה אלוף אינדי 500 מכהן בעת שנהרג.
באירופה, האיטלקי אנטוניו אסקארי נהרג בגרנד פרי הצרפתי של 1925 זאת כשהוביל את המירוץ. בדיוק 30 שנה מאוחר יותר נהרג בנו אלברטו, במהלך נהיגת מבחן במכונית פרארי במסלול מונזה איטליה. אלה הן רק דוגמאות אחדות מתועדות והמספרים האמיתיים גדולים בהרבה.
עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בסוף שנות השלושים היה קרב דמים על המסלול כשכל יצרנית רכב או סדנה רואה לנגד עיניה את המקום הראשון וכל האמצעים להשגתו כשרים. ג'וזפה קמפארי וקאונט קזיקובסקי נהרגו בגרנד פרי האיטלקי במונזה ב-1933, נינו קרספי נהרג בגרנד פרי הברזילאי שנה מאוחר יותר ומירוצי גרנד פרי נוספים המשיכו לגבות חיים. הרוגים נרשמו גם במירוצים אחרים ואחת האבדות הגדולות באותה תקופה נרשמה ב-1938 עם מותו של נהג הגרנד פרי המוכשר ברנד רוזמאייר בעת שניסה לשבור שיא מהירות בכביש המחבר בין פרנקפורט לדארמסטאדט.
העשורים הבאים המשיכו לרשום הרוגים עם העליה במספר סבבי המירוצים והאירועים ברחבי העולם. גם רצון המהנדסים למתוח ככל הניתן את ההתמודדות מול חוקי הפיזיקה לא תרמה לצמצום הטרגדיות על המסלול. והנהגים? הם המשיכו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב מבלי לחשוב יותר מידי על התוצאות. כך מצאו את מותם כשרונות גדולים כמו ג'ים קלארק (1968), ברוס מקלארן (1970) ז'יל וילינייב (1982) ואחרים. אלא שאט אט מספרי ההרוגים ירדו תודות לדרישה שהלכה וגברה לשיפור הבטיחות.
רוצח ושמו אינדי 500
אינדי 500, אחד המירוצים הוותיקים והחשובים ביותר בארה"ב הנערך באינדיאנפוליס, רשם לאורך השנים את המספר הרב ביותר של הרוגים לאירוע בודד המתקיים פעם בשנה. המירוץ שהתקיים לראשונה ב-1911 הוזנק לא אחת כשלצד רשימת הנהגים כתובות האותיות RIP, לאחר שאלה נהרגו בתאונות שאירעו עוד בשלב האימונים המוקדמים למירוץ עצמו. בסך הכל גבה המירוץ 28 הרוגים ב-100 שנות קיומו, האחרון בהם הוא סקוט ברייטון שנהרג ב-1996.
גם כמסלול, אינדיאנפוליס רושם את המספר הרב ביותר של הרוגים - 56 נהגים ורוכבים מצאו בו את מותם. שני ברשימה השחורה הוא מסלול נורבורגרינג המפורסם של גרמניה שגבה 48 קורבנות. על מסלול מונזה שבאיטליה שכבר הוזכר מספר פעמים לעיל, נהרגו 30 נהגים ורוכבים. עוד בהמשך הרשימה מסלול דייטונה האמריקני ומירוץ 24 השעות של לה מאן שגבו כל אחד 28 קורבנות.
השנים הבטוחות
כאמור, בעשורים האחרונים חלה ירידה תלולה במספר ההרוגים על מסלולי המירוצים ואפילו פציעות קשות הן כמעט נחלת העבר. אמצעי ריסון שהוכנסו לשימוש כמו HANS (סימול ל-Head And Neck Support) הצליחו למנוע פציעות קשות וספורט מוטורי הפך לבטוח מאוד, בטח יחסית למהירויות הגבוהות שנרשמות על המסלול. גם תחום מירוצי הדו גלגלי הפך לבטוח מבעבר, אולם לאור העובדה כי חליפת מגן וקסדה הם החוצץ היחיד השומר על גוף הרוכבים, אנו עדיין שומעים על תאונות קשות ומצערות אלא שגם במקרה זה רובן מסתיימות בפציעות בלבד.
אלא שכנראה ולעולם יזכרו לספורט המוטורי את השנים השחורות, אלה שגם תרמו להפיכתו לאחד הפופולריים ביותר בעולם. דן וולדון לבטח אינו הנהג האחרון שמצא את מותו על המסלול, אולם בניגוד לעבר הרחוק, סביר שעל ההרוג הבא אם בכלל נשמע רק בעוד מספר שנים. אולי זאת הסיבה מדוע נהגי מירוצים הם שמקדמים כיום בכל העולם תוכניות בטיחות להכשרת נהגים, תוכניות שמצליחות לצמצם גם את הקטל בדרכים.
השמות הגדולים שנהרגו בדרך לנצחון
ג'וזפה קמפארי, גרנד פרי, 1933
ברנד רוזמאייר, שיא מהירות, 1938
אקילה וארצי, גרנד פרי, 1948
אלברטו אסקארי, ספורטס קאר, 1955
לורנצו בנדיני, פורמולה 1, 1967
ג'ים קלארק, פורמולה 2, 1968
ברוס מקלארן, קאן-אם, 1970
יוכן רינדט, פורמולה 1, 1970
רוני פטרסון, פורמולה 1, 1978
ז'יל וילינייב, פורמולה 1, 1982
הנרי טויבונן, ראלי, 1986
איירטון סנה, פורמולה 1, 1994
רולנד ראטסנברג, פורמולה 1, 1994
גונזלו רודריגז, צ'אמפקאר, 1999
גרג מור, צ'אמפקאר, 1999
דייל ארנהארדט, נאסקאר, 2001
מיקלה אלבורטו, ספורטס קאר, 2001
דאיג'ירו קאטו, מוטו GP, 2003
מייקל פארק (נווט), ראלי WRC, 2005
אובה אנדרסון, ראלי, 2008
הנרי סורטיס, פורמולה 2, 2009
שויה טומיזאווה, מוטו 2, 2010
דן וולדון, אינדי קאר, 2011
ספורט מוטורי בוואלה! רכב
כנסו לפורום הרכב של וואלה!
וואלה! רכב אצלכם גם בפייסבוק