צילום: רונן טופלברג, עדי בראון, עומר מירון
האירוע המוטורי בירושלים, גרם לנו להיזכר באנקדוטה קשישה, מסוף שנות ה-80, כאשר שאלו את ארי ואטנן (נהג המירוצים) מה דעתו על הסטייגים הסגורים בפארקים, שנערכו בתחילת ה-RAC. אלה היו סטייג'ים תחרותיים לכל עניין, אבל לא התנהלו בשבילים טבעיים ביערות, אלא בפארקים מסודרים. ואטנן טבע אז את המושג "אלה סטייג'ים 'מיקי מאוס', בזלזול גדול (וכמובן, הוא טעה, זה היה מעולה לקהל שזכה לראות יותר מהמופע המוטורי וכמובן גם לספונסרים). מעניין מה היה אומר על האירוע של העיר ירושלים? "מירוץ בקטריאלי"?!
אבל לא בקטריות ולא דמויות דיסני. עבורנו, גם מופע מוטורי הצליח לפתוח את התיאבון ולהוכיח, ישראלים אוהבים מוטוריקה. גם גדולי הציניקנים לא יכלו להשתאות לנוכח צרחות המנועים של מכוניות הפורמולה 1 שניסו בכל כוחן לנוע ברחובות החלקלקים של ירושלים, הבקפיירים ממנוע מכונית ה-DTM של אודי והבס העמוק ממנוע מכונית ה'לה-מאן'. כ-100 אלף איש לפי הערכות המשטרה צבאו את 3.2 הקילומטרים של המסלול - גברים, נשים, ילדים, חרדים, קשישים, יהודים, ערבים ונוצרים - כולם יחד באו ליהנות מחוויה של פעם בשישים וחמש שנים.
צפייה ישירה
תכנון נקודות הצפייה והגבלות התנועה המעיקות שכפו על הצופים העיקו על הסובבים, אבל מכל כיוון אפשר היה לשמוע שאגות שמחה וקריאות לנהגים והרוכבים החולפים. אז כן, אם הייתם שואלים אותנו לפני חודש, וגם למען האמת, עד לרגע המעבר של מכונית הספורט הראשונה, אף אחד לא באמת האמין שזה יכול בכלל לקרות, שזה יקרה, כאן, בארץ הקודש. מדינה שבה מקבלי ההחלטות עמלו קשות כדי להפוך מילים כמו "ספורט מוטורי", "חדוות נהיגה" או אפילו חס ושלום "מהירות" למילים גסות שיש להוקיען מהרוח הישראלית. אבל המציאות טפחה לאלה על הפנים ודווקא אירוע שכזה, חשף את עומקן של הרגשות שיש לישראלים למוטוריקה בריאה. רצינו, לא האמנו, אבל קיבלנו הפגנת כוח מרשימה של מכוניות מירוץ ואופנועים מהשורה הראשונה בעולם.
קשה לתפוס את צבר הנתונים כאשר מדברים על מכוניות מירוץ - הספק פי 5 או 7 מאותה מאזדה ממוצעת, מהירות תאוצה שמקמטת את שרירי הצוואר, כוחות ג'י בפניה ובלימה שלא היו מביישים אף מטוס קרב גם מהמתקדמים בעולם ומהירות שנמצאות הרבה מעל (פי 4, אבל מי סופר) מהמהירות המותרת בכבישים העירוניים של ירושלים. כל זה במרחק של מטר מהצופים החינמיים ברחובות או המשלמים בטריבונות.
מה הלך שם?
אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אז דמיינו שהתמונה הזאת מאיצה לעברכם, בולמת בחוזקה לתוך פנייה במרחק נשימה ממכם. זה לא נגמר כאן. הסאונד המשכר של המנועים הלא מוכרים האלה לצופה הישראלי, הריח של דלק המירוצים, האספלט הרותח שלועס את הצמיגים בקול חריקה והבלמים המאדימים מודיעים שכאן, על פני כדור הארץ קיימים חוקי פיסיקה אשר הקדימו את מכונות הברק האלו בכמה מיליוני שנים לפחות.
לא צריך להיות חובב רכב מושבע כדי להתאהב בכלים האלה, זאת תוכלו לראות לפי הקהל העצום אשר בירך את רחובות ירושלים הצפופים גם ככה בנוכחותו. אז פה אנחנו מרגיש צורך לחזק את ידיהם של הנוגעים בדבר הארגון האירוע (הכל כך לא מובן באליו בעיר הקודש של ארץ הקודש הזאת) הזה אשר פתחו את אפשרות הצפייה במופע לקהל הרחב בחינם לחלוטין וקיימו אותו למרות הביקורות מסביב על ההוצאה הכספית.
אז איזה טייסים היו שם?
רשימת הנהגים ארוכה ומרשימה: ז'אן קארלו פיסיקלה, נהג הפורמולה 1 של פרארי, ולנטינו לואיזי מקבוצת לוטוס במירוצי ה'לה-מאן', רודולפו גונזלס מקבוצת מרוסיה F1, וגם שני הישראלים אלון דאי מקבוצת מרצדס AMG ורוי ניסני נהג הפורמולה 3. אלה ואחרים ישבו מאחורי ההגאים של המכוניות המהירות וביצעו הקפות ראווה במסלול. בהחלט יש כבוד.
אבל בל עם כל הכבוד למכוניות ונהגיהן, דווקא רוכבי האופנועים, או אם להיות מדויקים יותר, כריס פייפר רוכב הפעלולים של ב.מ.וו ורדבול, הוא זה שגנב את ההצגה. במקום להסתפק במעבר מהיר על הקהל שבצד הדרך, פייפר הפגין כישורי רכיבה עוצרי נשימה על האופנוע שנבנה במיוחד עבורו. רכיבה על שני גלגלים אינה מעניינת את הגרמני הגבוה הזה ורוב הזמן הוא נע על האחורי או הקדמי, בעמידה, בישיבה על הכידון, במהופך, תוך כדי שריפת הצמיג האחורי או אפילו בלימה מדויקת עד כדי שהצליח אפילו לנשק יפיפייה מזדמנת מהקהל. גם את השוטרים הוא הדליק עם קומבינציית סטופי (עצירה על הגלגל הקדמי) וסיבוב האופנוע במקום עד להנחת הגלגל האחורי על גבי חומת ההפרדה לידם. דוחות הם לא חילקו לו.
אלוף הסופרבייק מקס ביאג'י גם הוא הגיע למאורע ובמקום אופנוע האפריליה אליו הוא רגיל, הוא רכב על גבי דוקאטי פניגאלה 1199 שהותאם עבורו על ידי היבואן המקומי. מקס אמנם לא הרשים ברכיבה העירונית שלו, ככל הנראה בגלל תנאי האספלט החלקים, אבל בראיון עמו הוא רמז על הכוונה להיכנס אל מירוצי המוטו GP אחרי הפרישה מאליפות הסופרבייק. ביאג'י ביצע בשבוע האחרון מבחנים במוג'לו על אופנוע הפרוטוטייפ של דוקאטי, מה שאולי מעיד על העתיד הקרוב.
גם מקום לשיפור יש
ראש עריית ירושלים, ניר ברקת הבין את גודל המעמד לדבריו, ככל שהתקרב המועד לקיום האירוע. זה גרר לא רק סיקור מקומי נרחב, אלא גם עניין רב מצד התקשורת העולמית ולבסוף, 280 אלף צופים הגיעו פיזית לאירוע זה. העלות הכוללת של ההפקה עמדה על 15 מיליון שקלים, מהם רק 2.5 מיליון שקלים הגיעו מקופת העריה, אבל גם לראש העיר נפתח התיאבון. ברקת מספר כי הלקחים מאירוע זה יופקו וגם בניסיון הנצבר יעשה שימוש, כך שניתן להאמין שהמאורע הזה אינו חד פעמי ומי יודע, אולי אף נזכה לראות מירוץ של ממש ברחובות ישראל. ירושלים הצליחה היכן שערים אחרות והמדינה כולה נכשלה פעם אחר פעם.
אך למרות כל הטוב שהלך שם, עלינו לציין כמה נקודות קטנות לשיפור: יציעים נוחים יותר ומוצלים היו מתקבלים בברכה, וגם מחירים עממיים יותר למקומות הישיבה. עמדות מכירת אוכל ושתייה חסרו מאוד במקום (שלוש שעות בשמש ובלי שום מקום לקנות שתייה יוצרים בעיה אמיתית). ניתן להבין את הפיקוח ההדוק על סביבות מסלול הנהיגה, אבל לא ברורה לנו חסימת הקהל העומד בטבעת הפנימית של המסלול. חסימה שלא אפשרה לצופים ואף לעיתונאים לשנות מיקום צפייה או אפילו לסיים את הביקור - הקהל היה כלוא עד כמעט גמר האירוע.
ולשאלת 15 מיליון השקלים - היה שווה? חד משמעית, כן. מתי הפעם הבאה?
עוד ספורט מוטורי בוואלה! רכב
לייק אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל