הונדה, המנוע שמאחורי השם

בשנה שעברה חגגה הונדה 50 שנות פעילות של החברה באירופה והצלחת האירוע שנערך בגרמניה, גררה לשמחתנו החלטה להפוך את העניין למסורת. כאחת מיצרניות המנועים הגדולות בעולם, יש להונדה הרבה מה להראות, לחדש ולהתגאות בו. וככה מצאנו את עצמנו בבוקר סתווי אחד, עולים על המטוס לפרנקפורט אל האירוע המסתורי של הונדה.

מדוע מסתורי? כי המארחים היפניים לא ממש רצו לספר לנו מה בדיוק מצפה לעיתונאים שהוזמנו. "קצת מזה וקצת מזה..." נכתב במייל כך שגובה הציפיות לא הרקיע שחקים. "יהיה את ליין הקטנועים, תראו ותוכלו לרכב על ה-NC ואולי עוד איזה אופנוע, יסבירו לכם על מגוון מנועים, כולל אלה של המים ואפילו תראו את ה- MIIMO 300". סליחה, את מי?!

בניסיון לשדר התלהבות, מיהרתי לספר לכולם שאני הולך לראות ואולי אפילו לרכב על ה"מימו" המסתורי. ספגתי את מבטי הקנאה וקללות הפרגון ("תהנה, מניאק"), ארזתי, טסתי ונחתתי בפרנקפורט הגשומה, נרגש לקראת המפגש הצפוי עם ה-MIIMO שלפי המייל הוא אחד הכוכבים של האירוע. למרות שהקדמנו בכמעט יום שלם, המארחים שמחו לראות אותנו ואמרו שמבחינתם אין שום בעיה והרווח כולו שלנו. "איזה יופי" חשבתי לעצמי, עוד זמן איכות עם "300MIIMO" כשעל דגם ה-500 בכלל לא העזתי אפילו לפנטז.

עלינו לחדר, התארגנות קצרה על "בגדי עבודה" וכבר אנחנו במתחם של האירוע, עומדים פנים אל פנים מול מימו ולא יודעים אם לצחוק או לבכות. על רחבת דשא סינטטי התרוצץ לו אותו MIIMO, מכסח דשא רובוטי קטן שנע ללא לאות על פני המשטח הירוק תוך שהוא מצליח לא לצאת מהקווים ואפילו להיכנס עצמאית לעמדת הטעינה שלו, להתמלא מלוא המצבר באנרגיה מחודשת, ושוב לתקוף בחמת זעם את קצוות העשב שחורגים מהגובה המותר.

אבל הונדה זה לא רק מכסח דשא רובוטי. זה גם לא רק אסימו, אותו רובוט חביב ומשוכלל שמפתחת החברה מאז 1986. הונדה זה עולם ומלואו של מנועים בכל גודל, סוג והספק, החל ממשאבות, דרך כלי גינה וחקלאות, עבור במנועים לכלי שיט, יחידות כוח לכלי רכב על שניים, שלושה וארבעה גלגלים שכולנו מכירים, וכלה באוויר... כן, בשנה הבאה, אם ירצה השם, נוכל לטוס כולנו בהונדה ג'ט - מטוס מנהלים סילוני מתוצרת החברה, שאותו באמת אפשר יהיה לכנות "גולד-ווינג", אבל בל נקדים את המאוחר.

הונדה היא יצרנית המנועים הגדולה בעולם, יצרנית האופנועים הגדולה מכולן, אחת מיצרניות הרכב החשובות בעולם ואחת ממאה החברות הגדולות בתבל, בכלל. עם למעלה מ-180,000 עובדים ב-70 מפעלים ומרכזי פיתוח הפרושים ב-27 מדינות, הונדה היא ענק יפני מתוחכם שלא שוקט על שמריו וממשיך לעשות, להמציא ולפתח טכנולוגיות בתחום מנועי הבעירה שמסביבם הוא בונה מעטפות, שלדות ומרכבים בכל תחום אפשרי.

סויצ'ירו הונדה נולד בתחילת המאה הקודמת והתאהב במכאניקה כבר משחר ילדותו. החל מסדנת תיקון האופנים הקטנה בצריף הרעוע של אביו, ועד לאחת החברות הגדולות כיום בעולם, דבר אחד עיקרי אפיין את האיש, הדרך והמותג - השאיפה למצוינות. הונדה ענה פעם לעיתונאי שהוא מתכוון לייצר את המכוניות הטובות ביותר ביפן, וכדי לעשות זאת הוא חייב לייצר את המכוניות הטובות ביותר בעולם. אז אולי הונדה לא הגשים את משנתו עד תום, אבל בהחלט הוא לא רחוק מכך, ומתברר שגם אחריו מהווה הונדה שם נרדף לאיכות ובעיקר אמינות. מאז שהיה ילד נמשך סויצ'ירו לתחום המוטורי ומעזרה בתיקון אופניים לאביו, הוא החל לייצר בעצמו מכוניות מרוץ בהזמנה ואף התחרה בהן בעצמו, עד שפרש בעקבות תאונה שבה היה מעורב באחד המרוצים אשר כמעט עלתה לו בחייו.

טבעות הבוכנה ("רינגים") שייצר סויצ'ירו בתחילה, לא עמדו בלחצים והאיש פנה ללמוד את תורת המתכות כדי להבין מדוע זה קורה ואיך לייצר אותן טוב יותר. לימודי המטלורגיה (תורת המתכות) הוכיחו את עצמם ומר הונדה החל לייצר חלקי מנועים לצבא היפני ולחברת טויוטה שאף רכשה כמעט מחצית ממפעלו. "הצורך הוא אבי ההמצאה" אומרת הקלישאה, והמצב הקשה בו הייתה שרויה יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, יצר הדרישה לאמצעי תחבורה זולים. הדבר הוביל את הונדה לפתח מנוע בנזין דו-פעימתי בנפח של 50 סמ"ק אשר הותאם לאופניים. ההצלחה הייתה אדירה, וב-1948 ייסד סויצ'ירו את חברת המכוניות והאופנועים הנושאת את שמו.

אחרי שהוקמה "הונדה" ב-1948, השתכללו האופניים עם מנוע העזר שייצר, והפכו לאופנועים לכל דבר. כבר בשנת 1962 הגיעה החברה לייצור של מיליון אופנועים בשנה, כאשר במקביל נכנסה לתחום ייצור המכוניות עם צמד מכוניות רודסטר זעירות בשם 360S ו-500S שפעלו עדין בהשראת האופנועים של החברה עם הנעת שרשרת לציר האחורי. בעוד ה-500S החלה להימכר אחרי תערוכת טוקיו 62', ה-360S לא הגיעה מעולם לייצור סדרתי. ב-1968 סימנה הונדה שיא מכירות נוסף כשירד האופנוע העשרה מיליון מפס היצור.

האקזוטיות של מכוניות הרודסטר של החברה לא תורגמו למכירות היסטריות והיפנים הבינו ש"הלחם והחמאה" לא נמצאים על מסלולי המרוצים אלא בכביש הציבורי ופנו לייצור מכוניות עממיות. גם ההתחלה בתחום זה עם גרסאות ה-N של ה-360 וה-600 לא הייתה מזהירה, עד שבשנת 1973 הציגה הונדה את ה"סיוויק" שהפכה ללהיט בין לילה - לא מעט הודות למשבר הנפט העולמי.

ארה"ב, שסבלה רבות מחרם הנפט הערבי, התאהבה ביפנית המשפחתית החסכונית ושלוש שנים אחר לידת הסיוויק, הגיעה תורה של האקורד הגדולה והמפוארת להכות את תעשיית הרכב האמריקנית במגרשה הביתי. מאז נמכרו קרוב ל-20 מיליון יחידות של הסיוויק כשבמקביל המשיכה הונדה לייצר אופנועים שזכו באינספור תארים עולמים במסלולי המרוצים והיוו מנוף למכירות של דגמי החברה העממיים. קלאסיקות כמו ה-CB750 או הגולדווינג, הרוויחו ביושר את מקומם בספרי ההיסטוריה הדו-גלגלית, ושימשו אבני יסוד לכל הכלים מולם ניצבנו באותו בוקר סגרירי, על גדות הריין, מוכנים לצאת לדרך. פעם ועוד פעם ועוד פעם.

"האופנועים נמצאים מאחור" אמרה לנו הנציגה החביבה של הונדה ואנחנו מיהרו לשם כדי למצוא עצמנו עומדים משתאים מול חניון מאולתר של עשרות אופנועים מכל המינים, הסוגים והגדלים שמכנה אחד משותף לכולם - סמל הכנף של הונדה. "הכל זמין לרכיבה" אמר לנו האחראי ואת ההרגשה שלי אפשר היה להשוות ליום הולדת של היפוכונדר בבית מרקחת. מקטנועי 110 סמ"ק ועד לגולדווינג 1800 החדש, הכל זמין, הכל צפוי והרשות נתונה.

עם כל הכבוד לSH125 ולVISION-110, בתור חימום אני בוחר לפתוח את היום על האינטגרה, קטנוע התיור-מנהלים הבומבסטי של החברה שחולק את השם עם מכונית הספורט האגדית של החברה. הכלי מגיע עם הדור השני של הגיר האוטומטי של הונדה, ה-DCT (Dual Clutch Technology) ואחרי הסבר תפעול קצר, אומר לנו פיטר הנחמד "תרכבו לאורך הנהר ופשוט מאוד תעקבו אחרי המפה".

האינטגרה יוצא לדרך כשאני על אוכפו, הישיבה נוחה, מרווח רגלים טוב, תנוחת רכיבה מצוינת, הציוד נבלע בארגז האינטגרלי של האינטגרציה המוטורית ומה שנשאר זה לעקוב אחרי המפה. אנחנו יוצאים לדרך שלושה כלים ומרוב שהמפה פשוטה, מהר מאוד אנחנו נשארים רק שניים כשהשלישי מפספס את הפניה (או שזה דווקא אנחנו אלה שפספסו?!) וחיש קל מוצאים עצמנו על הכביש המהיר, מחפשים רמז לנהר שלאורכו היינו אמורים לנסוע.

לאינטגרה אמנם אין בעיה להשתלב באופן לגיטימי בתנועה המהירה עם המנוע החזק אבל עוד טעות בניווט ועוד אחת, מובילים אותנו חזרה לתוך העיר (איפה הנהר לכל הרוחות) שם מתגלה האינטגרה ככלי שלא מתקשה לתמרן בזריזות בין המכוניות, למרות שהגרמנים המנומסים לא מתים על זה. אחרי חצי שעה של התבחבשות ברחובות אנחנו מגלים שחזרנו בעצם לנקודת ההתחלה. מזל שהעולם הוא עגול.

מזדכים על האינטגרה היפיפייה, מדווחים שאחד החברים חסר, למקרה שמתקשרים ממדור האבדות והמציאות המקומי, ובוחרים לצאת לסיבוב הבא עם אותו מנוע אבל הפעם כשהוא מושתל בקרביו של ה-NC700 האופנתי. "לא נורא שטעיתם, עובדה שהגעתם. פשוט אל תפנו במזלג הראשון ימינה ותגיעו לנהר" אומר פיטר. עוד פעם אחת הוא אומר, "פשוט" ואני יורה בו, כי כמובן שבמקום נהר, אנחנו נשאבים לטעות נוספת בניווט ומוצאים עצמנו משוטטים בין דונמים אינסופיים של כרמים. רק חסר שיעבור רכב עם סטיקר "טוסקנה זה כאן" כדי לבלבל אותנו סופית.

ה-NC700 מגיע בשתי תצורות; דו"ש ונייקד עם שתי אפשרויות לגיר, רגיל ואוטומטי (DCT) ועם תא אחסון יעיל לקסדה במקום בו נמצא בדרך כלל מיכל הדלק. שני הכלים נהנים כמובן מאותם מכלולי שלדה ומנוע ונועדו לכסות טווחים בינוניים. העיצוב של ה-X מרשים ויש לו פוזה של הרבה יותר ממה שהוא באמת. מנתק ההצתה שמגיח בשלב מוקדם מדי לטעמה של היד הסוחטת, מתגלה כמשבית שמחות ומזכיר שאם באנו לתת בראש, אז כדאי לחכות לכלים הגדולים יותר. סך הכל הרכיבה נוחה, תנוחה טובה והתנהלות מבחינת המהירות והזריזות סבירים ללא הרבה יומרות. הגיר האוטומטי לא מלהיב יתר על המידה, פעולתו לא חלקה ולא אלגנטית ובכלל, מי צריך אופנוע עם גיר אוטומטי?! נכון שהרעיון טוב ביסודו ונועד להקל על קהל מבוגר שרוצה לעבור מקטנוע לאופנוע, אבל טבלאות המכירות בעולם מוכיחות כי לא תמיד רעיון טוב גם מתורגם להצלחה בקופות.

אחרי ארבעה (...) ניסיונות כושלים למצוא את הדרך הנכונה, אנחנו מצליחים להתביית על המסלול הנכון - 90 קילומטרים שתחילתם באמת לאורך הנהר בדרך בינעירונית פסטורלית, עובר לאזור כפרי פסטורלי לא פחות, משוטט בעיירות ציוריות מרובות סמטאות צרות עוד יותר פסטורליות ומסתיים באוטובהן הפוסט-פסיכו-טראומתי. סוף סוף אנחנו עושים את המסלול הנכון ולמרבה המזל, זה קורה גם בשלב שבו אנחנו עוברים לאופנועים היותר חווייתיים שמזומנים לנו, הקרוסים (טורר וראנר), ה-VFR וכמובן ההוא בעלי כנפי הזהב.

צמד הטוררים מחליף בינינו ידיים מספר פעמים במהלך הרכיבה. נראים דומים אבל שונים בתכלית. הראנר הקטן יותר הוא תולדה של ה-800VFR שנועד לספק את הטוב משני העולמות - קרוס וראנר. לגבי קרוס זה תופס רק אם אתם לא חושבים בטעות על חצייה דרך השטח ולגבי הראנר, המנוע בהחלט מספק את הסחורה ומאפשר רצועת כוח נאה עד למהירות סופית "רעה". תנוחת הישיבה נוחה אבל לא ספורטיבית אלא זקופה, חלק מרעיון התיור של הקומבינה הממונעת, אבל האופנוע גם יודע לספק ריגושים של אופנוע ערום המסתער על פניות וכבישים מתולתלים לא תמימים בכלל.

מעבר אל גבו של הקרוס השני כבר מעלה את החיוך האמיתי הראשון על פני. נכון שהקרוס טורר נבנה, הומצא ותוכנן במיוחד כדי להדחק לקטגוריית "מתחרי ה-GS" העמוסה לעייפה, אבל כנראה שהוא גם אחד המוצלחים שבה. מנוע 1,200 מה-VFR עבר עידון (יותר נכון סירוס) מ-170 כ"ס ל-130 "בלבד", אבל לא צריך לחשוש מכך. הטורר הוא כמעט אינסופי בתגובות וביכולות שלו ולמרות מידותיו כדו"ש ענק הוא מרגיש ומתנהג קל בהרבה, נוח לשליטה, מרוסן, צפוי ומאוד ידידותי למשתמש.

תנוחת הרכיבה מושלמת והכלי המאולף אוהב לעשות הכל על הצד הטוב של המשוואה, יורד בפניות כאילו אין מחר ועולה לגבהים של הספידומטר כאילו אין הגבלת מהירות (וטוב שאין באוטובהן). הוא מזנק בקלילות מסל"ד שיוט נמוך ורגוע, לעקיפה עצבנית של למך מקומי ותקיפה אכזרית של עקומה גרמנית ויורד שוב להתנהלות נינוחה והשתלבות קלילה בתנועה הצפופה. שני "לאגים" נאלץ הפנתר לסבול אותי על גבו עד שהבנתי שהיפאנים-הגרמנים לא מבינים רמזים (למען האמת, גם חוש ההומור שלהם לא משהו) והחזרתי אותו בצער רב.

הזמן הולך ומתקצר ואני מבין שאם לא עכשיו - אימתי, ואולי לעולם לא, והופ אני על גבו (כורסתו) של הגולדווינג הלבן צחור שנח לו בפינה בשקט בשקט, מצניע את ממדיו ומנועו האדירים. הסיפור הוא כזה: באוקטובר 1974, הציגה הונדה בתערוכת קלן את ה-GL1000, שעתיד להפוך לאחד המלהיבים והמדוברים ביותר בתולדות כלי הרכב על שני גלגלים. מאז עברו הרבה מים על הריין וממנוע 1,000 סמ"ק "צנוע" וארבעה צילינדרים, הלך ותפח המלך ל-1,100, 1,500 ועד ל 1,800 הסמ"ק ושש בוכנות המניעים כיום את 400 הקילוגרמים הכי מלהיבים שיש על שני גלגלים.

הגולדווינג - שליט בלעדי וכל יכול של קטגוריית אופנועי התיור הוא ספינת הדגל ומקור לגאוות היחידה של כל אחד מכמעט 200,000 עובדי החברה. אין די סופרלטיבים שיתארו את המפלץ המוטורי ועכשיו אני והוא בדואט קצר של כמה עשרות קילומטרים, מנסים להתרשם אחד מהשני (מי יותר ומי פחות). למרות גודלו העצום, העובדה המפתיעה ביותר בגולדווינג היא הקלות בה הוא מתנהג והחברותיות שהוא מציג ליושבים על גבו. "תחשוב שזה אופנוע רגיל" אני מקבל את כל תורת הגולדווינג על רגלית אחת וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות. אבל הוא לא אופנוע רגיל. הוא יוצא מהמקום בנהמה חרישית ולפעמים בשיוט קליל בכלל נדמה שמדובר במנוע חשמלי, כל כך שקט ונעים הוא כשלא סוחטים את המצערת.

הישיבה עליו היא כמו בכורסת הטלוויזיה בסלון, רק שכאן מתחלפת תצוגת המסך בנוף שנפרש מעבר למשקף הענק. כמה שהוא גדול, הגולדווינג לא מקשה או מתקשה גם בפניות איטיות וחדות שאנו נקלעים לתוכן בעיירות המעצבנות ורגע לפני העלייה לכביש המהיר, בכניסה לעקומה חדה שלא נגמרת, הוא מוכיח כמה נמוך הוא יודע לרדת וכמה סבלני וסלחני הוא. פיל מאולף, לוויתן ממושמע, קרנף חביב, היפופוטם חינני. באוטובהן אני מקפיד לוודא שכולם ידעו שאני כאן, המערכת הסטריאופונית משדרת בפול ווליום צלילים מתחנת פופ מקומית, המנוע נוהם והכלי האדיר טורף באלגנטיות את האספלט. הגולדווינג מהיר מאוד, יציב מאוד, כיף מאוד. מצדי עכשיו להקיף אתו את העולם ורק לעצור לתדלק מדי פעם. מלך.

מתקרבים לסיום האורגיה המוטורית. הזמן הולך ואוזל ואני מחליט לוותר על סיבוב בשתי המכוניות שהגיעו לאירוע, ה-CRV שנבחנה על ידנו בנפרד וזוכה כאן באתר למבחן משל עצמה, ועל הג'אז SI הגרסה ה"כאילו" ספורטיבית של הדגם. נסתפק בהגדרה "כאילו" כי עם 98 כוחות סוס על מנוע 1400 סמ"ק היא לא הולכת לנצח שום תחרות, גם לא מיאוץ רמזורים מקומי בלבנט. את הלאג האחרון אני מקדיש ל-VFR1200. אחרי הגולדווינג קשה להאמין שאפשר להגיע לשיאים חדשים של הנאה אבל אם יש סיכוי למישהו מכל הקאדר שחונה לפנינו, זה לו. המראה שלו מרשים וההמשך אחרי העלייה על גבו מתגלה כמרשימה לא פחות.

למרות התנועה העצבנית (תנועה עמוסה, אני עצבני) הספורט-תיור (או בקיצור ספורטיור) מתנהל בקלילות כאילו היה קטנוע עירוני קל גלגלים ודווקא עכשיו אני מצטער על היעדרה של מערכת ההילוכים האוטומטית, אבל אחרי כמה קילומטרים בהם אנחנו נשרכים בתוך השיירה (בגרמניה האופנועים לא עוקפים על השוליים או בין המכוניות) משתחרר הפקק ואתו גם אחד הברגים שלי בראש ובמעט הקילומטרים שנשארו אני מוציא לחופשי את כל 170 כוחות הסוס של החיה. רוכן לפנים אני מפקיד עצמי ליציבות הנפלאה של הכלי במהירות של עגנון וחצי ביאליק, רואה את הנופים מתחלפים לצדי בחטף ונאלץ להרפות אחרי קילומטרים ספורים עם חיוך רחב על הפנים ותחושה של עוד בלב. בפעם האחרונה היום אנחנו נכנסים חזרה אל העיר שבה נמצא המלון, שבחניה שלו ממתינה לי המונית שתחזיר אותנו לארץ.

עוד על הונדה בוואלה! רכב

ממשיכים לדבר על ההיסטוריה של העולם המוטורי בפורום הרכב של וואלה!

"לייק" אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל