פוליסת ביטוח חובה לרכב אינה בתוקף כל עוד לא שולמה בפועל, והיא איננה מכסה תאונת דרכים אם שולמה לאחר התאונה, אף אם הונפקה קודם לתאונה - כך פסק היום (ה') בית המשפט העליון בהלכה עקרונית בתחום דיני הביטוח, בעקבות פסקי דין סותרים בעניין זה שניתנו בערכאות השונות של בתי המשפט.
פסיקתם של שופטי העליון אליקים רובינשטיין, יורם דנציגר ונעם סולברג סותרת את המגמה הכללית של פסיקת בתי המשפט בתחום הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ודיני הביטוח, שהתאפיינה עד עתה בגישה סוציאלית המבקשת להרחיב ככל הניתן את המעטפת הביטוחית, כדי לא להותיר נפגעים ומעורבים בתאונות כשהם אינם מכוסים.
במקרה הנוכחי, נוכח העובדה שלאור פסיקת בית המשפט נותר נהג האופנוע, דוד מור, כשהוא אינו מכוסה, הסתפקו שופטי העליון ב"קריאה" למערערים - המאגר הישראלי לביטוחי רכב ואיגוד ביטוח נפגעי הרכב אבנר - לשלם לנהג את הפיצוי על-פי הפוליסה, וזאת "לפנים משורת הדין".
תאונה בדרך לתשלום
התאונה המדוברת התרחשה בספטמבר 1999. בבוקרו של אותו יום רכש מור אופנוע. הוא שילם את תמורתו למוכר, והשניים ניגשו אל סוכנות הביטוח כדי להנפיק פוליסת ביטוח על שמו. הסוכן הבהיר לשניים כי לא ניתן להנפיק פוליסה עד שלא תבוצע העברת בעלות על שם הקונה. השניים ניגשו לסניף דואר כדי לבצע העברת בעלות, וחזרו אל הסוכן, שהנפיק למור פוליסת ביטוח.
מור ביקש לשלם עבור הפוליסה בסניף הדואר הסמוך, אך מאחר שזה היה עמוס, העדיף לנסוע לסניף דואר אחר, הקרוב לביתו בקריית טבעון. בדרך לשם, בשעת צהריים, היה מעורב בתאונת דרכים שבה נפצע קשה.
בית המשפט המחוזי בתל-אביב פסק כי הפוליסה הייתה בתוקף בשעת התאונה. ואולם, בפוליסה נכתב כי "מועד תחילת הביטוח: המועד בו הוחתמה תעודה זו בחותמת הבנק, אך לא לפני 8.9.99" - היום שבו אירעה התאונה.
אלא ששופטת המחוזי, רות לבהר-שרון, פסקה כי סייג זה לא הודגש ולא הובלט, בניגוד לחובתה של חברת הביטוח בהתאם לחוק חוזה ביטוח. עוד קבע המחוזי כי סוכן הביטוח הטעה את הנהג, כשהצהיר כי אין אפשרות להנפיק פוליסת ביטוח בטרם העברת בעלות.
בהמשך פסקה שופטת המחוזי מרכז, מיכל נד"ב, פיצוי לטובת הנהג בסך כ-1.8 מיליון שקל, ועל כך הוגש הערעור.
החוזה לא נכרת
השופט סולברג ניתח את הוראות חוק חוזה ביטוח, וקבע כי ההוראה - שלפיה "דמי הביטוח ישולמו עם כריתת החוזה או תוך זמן סביר לאחר מכן, ואם נקבעו לתקופות קצובות - בראשית כל תקופה" - אינה מחייבת, וניתן להתנות עליה בפוליסה או בחוזה הביטוח.
לדברי סולברג, ההוראה שלפיה תוקף הפוליסה מותנה בהטבעת חותמת הבנק היא "מחויבת המציאות, אחרת היו מבוטחים חסרי ניקיון-כפיים רוכשים ביטוח חובה לתקופות קצרות, מעכבים את התשלום עד לאחר תום תקופת הביטוח, נהנים מביטוח חינם אין כסף; והמבוטחים תמי-הלב היו נושאים בנטל".
כך גם במקרה הנוכחי. "תוקף תעודת הביטוח שהונפקה למו?ר הותנה בתשלום הפרמיה. מדובר בהצעה בלבד, שלא התגבשה לכדי חוזה ביטוח מחייב", כתב סולברג. "קבלת הצעה שכזו נעשית באמצעות תשלום דמי הפוליסה. משלא שילם מו?ר את דמי הפוליסה, החוזה לא התבטל - אלא לא נכרת".
באשר לקביעת המחוזי כי חברת הביטוח לא הדגישה על גבי הפוליסה את הסייג באמור, קבע העליון כי הסעיף המחייב זאת אננו חל על תעודת ביטוח שלא שולמה, ולכן "ממילא לא היה צורך להבליט את מועד תחילתה".
סולברג הוסיף כי הסייג לא צוין בהיחבא, אלא שהוא "מצוין על פני הפוליסה, בחזיתה?, לא בהיחבא, לא במסגרת התנאים שהודפסו באותיות קטנות בגב הפוליסה, הוראתו פשוטה וברורה. לא רק עין הנץ יכולה להבחין בו, הוא מזדקר לנגד עיני כל מבוטח סביר".
עם זאת, כאמור, קראו שופטי העליון לחברת הביטוח לשלם פיצוי חלקי למור לפנים משורת הדין.
"בחלוף השנים, בדיעבד", כתב סולברג, "בהתחשב במצבו של מו?ר, בשים לב לגלגוליה של תביעתו, מן הראוי לשקול לנהוג בו לפנים משורת הדין, ולפצותו ולו? בשיעור חלקי (נמליץ על שיעור של 35% מן הסכום שנפסק, שכבר שולם, להבדיל מן היתרה שלגביה הוחלט בשעתו על עיכוב ביצוע התשלום)".
השופט רובינשטיין התייחס למגמה האנטי-סוציאלית העולה מפסק הדין החדש. "נטייה טבעית מובנית היא לבית המשפט, משעסקינן בחקיקה סוציאלית, לבחון כיצד לאשש את תחולת החוק למקרה הקונקרטי. אף אנו שאלנו עצמנו ושקלנו אם הדבר בגדר האפשרי, אך כמות שהראה חברי בבירור, הדבר לא הסתייע". (ע"א 4504/11).