תלמדו לנהוג, אז יהיו פחות פקקים

תקציר הטור הקודם: פגשתי את נ', נהג משאית בוגר מלחמת יום-כיפור, לשיחה על אוקטובר 73', בקפה-פאול'ס היפואי שמגיש קפה נדיר ומעולה. נ' הסביר את המחדל ההוא בכך שגולדה ודיין עפו על עצמם ולא הבינו את המציאות באותם ימים, ואז עבר לדבר על הנושא שקרוב ללבו באמת – נהיגה. לטענתו, צריך ללמד בבתי הספר בישראל שארבעת אביזרי הבטיחות החשובים ביותר בכל כלי רכב הם ההגה, הבלמים, המראות והצמיגים. זהו החלק השני של השיחה עם נ':

נ' הרגיש שכנראה הגזים בקביעתו שאין לי מושג ושעלי להתפטר מתפקידי כעורך טסט-ראשון, ומיהר להרגיעני. אל תיקח את זה אישית, אמר בנועם, אני לא מאשים אותך, אתה בסך הכול עושה כמיטב יכולתך. לא ראיתי בדבריו מחמאה חבויה, אבל לא הזמנתי אותו לפגישה כדי לריב. אז מה החלק השני של הגדרת תכלית הנהיגה, שאלתי בענייניות. רגע, ענה נ', אל תמהר לדלג על החלק הראשון שהצעת. נהיגה היא אכן קודם כל תפעול הרכב בתנאי דרך משתנים במטרה להגיע ליעד בבטחה. ברור שכדי להגיע לאיזשהו מקום צריך לדעת לתפעל את הרכב.

וכאן הבעיה הראשונה: לא מלמדים את זה בארץ. להשתמש בהגה זה אומר לדעת לאחוז בו נכון, אבל זה גם אומר לכוון באמצעותו את הרכב בנתיב הרצוי, כולל הדבר ההוא שנהגי מרוץ עושים – לבחור קווי פנייה, וזה קשור ישירות גם לתפעול הבלמים – מתי לבלום, כמה חזק לבלום, ואיך מבצעים בלימת חירום, וזה בלתי נפרד משימוש במראות כדי לדעת איפה אתה חי, בהנחה שאתה רוצה להמשיך לחיות, וכל זה ביחד לא יציל אותך אם הצמיגים שלך דפוקים. אצלנו בטוחים, כמוך, שאם יש חגורות בטיחות, כריות אוויר, ABS ו-ESP – לא צריך לדעת לנהוג. ספר את זה לכל אלה ששוכבים בבתי קברות ובבתי חולים.

נ' עצר את שטף דיבורו נוכח חיוכה של המלצרית-הביטניקית שלנו, כפי שכינה אותה בחיבה, שקיבלה בשמחה את בקשתו לאספרסו שלישי, הפעם קצר. טוב, הסכמתי איתו, החלק הראשון של ההגדרה מקובל על שנינו, עכשיו תואיל בטובך לשתף אותי בחלק השני. ודאי, בעונג, ענה נ', אבל ייתכן שזו הייתה תגובתו לביטניקית ששאלה אם ירצה עוגיית-חלבה ליד הקפה. החלק השני מר מזרחי, קשור לעובדה המצערת שאנחנו לא לבד בעולם. אינספור נודניקים תובעים את זכותם להשתמש בדרכים, ונהיגה היא לא רק עניין טכני, אלא גם עניין סוציולוגי, כלומר ההתמודדות עם זה שבישראל ישנם כיום כשמונה מיליון תושבים שנוסעים איתך בנתיבי איילון בוקר וערב.

כל אחד מאותם נהגים ונהגות, כולל אתה עצמך, מהווה מטרד שמפריע לזרימת התנועה בכבישים. זאת האמת הסוציולוגית – כולנו ביחד מטרד אחד גדול שמתורגם לפקקים אינסופיים. וכאן אני מגיע לחלק השני של הגדרת מהות הנהיגה ותכליתה: לפנות מקום במהירות האפשרית בהתאם לתנאי הדרך. אתה מתכוון שצריך להעלות את מהירות הנסיעה, שאלתי, משתומם שזוהי המלצתו של נהג משאית שחרד לחיי זולתו.

אני לא עוסק בחוקי מהירות כאלה ואחרים, השיב נ', אלא במהות הנהיגה ובתכליתה. תחשוב שאתה עומד בתור לחדר האוכל במלון, אחריך עומדים המוני אורחים נוספים, צמאים ורעבים, האם יהיה מנומס או נבון מצדך לשקוע בשיחה בטלה או במחשבות בטלות לא פחות בשעה שאלה שלפניך פינו קצת מקום ואתה, במקום להתקדם ולאפשר לאלה שאחריך להתקרב אל מזונם, דורך במקום כמו קטר ברכבת-ישראל. לא ידידי, פסק נ', זה לא יהיה נבון מצדך, אתה חייב להתקדם במהירות האפשרית בהתאם לתנאי הדרך, כדי שהחברה האורבאנית תוכל להתקיים ולשגשג. זאת האמת, והיא מחייבת את כולנו לאחריות אישית. אני ואתה אחראים לכך שלא נעכב את הנוהגים מאחורינו אפילו לרגע. שמע, אמרתי לו בעודי מעכל את משמעות דבריו, הגישה שלך סופר-חתרנית יחסית לאדם לא צעיר במיוחד. הצעירים חמודים, ענה נ', אם כי רובם לא, אבל כמה חתרנים בני עשרים ומשהו אתה מכיר?

ויש לך רעיון איך לשכנע את עמיתינו הנהגים שזהו המתכון לאושר בכבישים, שאלתי. זה לא יקרה, אמר נ'. לא, למה? כי מספיק לראות שגורם משמעותי כמו הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים קבעה לעצמה יעד של "אפס הרוגים", כדי לדעת בוודאות כואבת שאנחנו בידיים של מוקיונים שמדברים בסיסמאות חסרות שחר, שבמקרה הטוב קורעות מצחוק. במקום לדאוג ללימודי נהיגה כמו שצריך, במקום לטפח אחריות אישית, במקום לעודד בגרות נפשית ולהתמודד עם האמת כפי שהיא – החבר'ה ברשות החליטו לנצח את מלאך המוות. מטרה ראויה למדי, אמרתי לנ'. מטרה נעלה אם אתה ילד בן ארבע שעדיין מקריאים לו סיפורי אגדות לפי השינה. אם יש לך מושג כלשהו, אתה אמור לדעת שהבעיה אינה המוות – הבעיה היא החיים.