יום אחד אולי נפרוש כנפיים, ונתרסק

בשנת 1964 פרסם איאן פלמינג, מחבר סדרת ספרי ג'יימס בונד, את ספר הילדים "צ'יטי-צ'יטי בנג-בנג". ב-68' הספר עובד לסרט שהפך לקלאסיקה. גיבורת הסיפור של פלמינג הייתה מכונית, אבל לא סתם מכונית, אלא כזאת שמסוגלת לשוט ולעוף ולחלץ את משפחת פוטס מצרות איומות. כשהסרט יצא לאקרנים לא היה ילד שלא היה משוכנע שצ'יטי מוכרחה להיות המכונית הבאה של אבא. ואוו, מכונית שיכולה לעוף! האפשרויות שנפתחו נפרשו עד קצה האטמוספרה, בדרך למסעות בין גלקטיים מסעירים. ב-69' אפולו 11 נחתה על הירח ולילדי התקופה היה ברור שהמבצע נועד להכשיר אלפי מקומות חנייה ולהקים סניף של מקדונלדס עבור נוסעי המכוניות המעופפות, שיבלו בעתיד הקרוב סופי-שבוע בחלל. לרגע היה נדמה שהגאונות הטכנולוגית מקרבת אותנו לאלוהים בכבודו ובעצמו. הילדים של אז, שלא נהנו מחוכמתם המופלגת של ילדים בני זמננו, לא לקחו בחשבון שאין דרך להתקרב לפאטה מורגנה בכזאת קלות.

חלפו כמעט חמישים שנה, והנה יש כבר שתי מכוניות מעופפות חדשות שרק מחכות לאישורים בירוקראטיים כדי לקיים את ההבטחה ההיא של צ'יטי-צ'יטי בנג-בנג. הראשונה נקראת טראנזישן, מתוצרת חברת טרפוג'יה (Terrafugia) האמריקנית, והשנייה מכונה אירומוביל 2.5, ומיוצרת על-ידי חברת אירומוביל () מסלובקיה. בניגוד למכונית המעופפת של פלמינג, שתי המעופפות המודרניות לא נראות כמו מכוניות, אלא, כמה מפתיע, כמו מטוסים קלים. לטראנזישן יש כנפיים מתקפלות שמתכנסות בניצב לגוף, ואילו הכנפיים של האירומוביל מוסטות לאחור על ציר אופקי. התוצאה בשני המקרים – מטוס זעיר שמתיימר לפתור אחת ולתמיד את בעיית העומס בכבישים.

מה אתה אומר? שאלתי ילד בן עשר. איפה נוחתים עם הדבר הזה? שאל הילד. מן הסתם בשדה תעופה כלשהו. לא על הכביש? בטח שלא, על הכביש נוסעות מכוניות. אז איך מגיעים משדה התעופה, נגיד לבית הספר? מה איך, במכונית. אתה רוצה להגיד לי שהמכונית המעופפת לא תנחת בחצר בית הספר? עד שלא יהיה לבית הספר שלך שדה תעופה צמוד, תשכח מלהגיע לשיעור תנ"ך בטיסה ישירה. ומה איתך, תוכל להגיע לעבודה בטיסה? אם נגור ליד שדה תעופה ואמצא עבודה בשדה פתוח, יכול להיות שכן. מה, נגור ליד שדה תעופה? כנראה שלא, יותר מדי רעש. אוקיי, אז אתה בעצם אומר שנמשיך לנסוע בפיז'ו הלא מעופפת שלך? בדיוק! עד מתי? עד שתגדל ותעוף מהבית ואימא שלך ואני נעבור לגור בכפר הכי רחוק שנמצא.

הילד צודק. מכונית מעופפת שצריכה מסלול המראה ונחיתה לעולם לא תפתור את מצוקת הפקקים האינסופיים. וגם אם נניח שבארץ גדולה משלנו יימצא מקום למסלולים כאלה בצדי הכבישים, איפה יציבו את התמרורים שמסדירים עניינים חשובים כמו למי יש זכות קדימה אווירית? המתכונת לפיה מכונית מעופפת דורשת מסלול נידונה לכישלון חרוץ. ייתכן שבאזורי הספר באוסטרליה, קנדה, או סין, למשל, שבהם האוכלוסייה דלילה והמרחבים עצומים, יימצא הגביר שיוכל להרשות לעצמו צעצוע מעופף שעולה כ-300 אלף דולר, אבל גם הוא יעשה בשכל אם יעדיף מטוס קל שיודע רק לעוף, על-פני יצור כלאיים עם משבר זהות מובנה.

האמת היא שחברת טרפוג'יה עלתה על הבעיה, וכבר הציגה פתרון קונספטואלי בשם TF-X – מכונית מעופפת שממריאה ונוחתת אנכית. אין צורך במסלול, אין צורך בכביש – לכאורה נמצאה המכונית המעופפת המושלמת, שלפי צו האופנה מותקן בה מנוע חשמלי. ובכל זאת, לפני שנמהר להזמין אחת, כדאי להבין שגם היא נידונה לכישלון מסדר גודל של "בטר-פלייס" עוד לפני ההמראה. בכל מקרה של כלי תעופה אישי, הבעיה העיקרית היא הגורם האנושי – הטייס, או הנהג, איך שלא נקרא לו. די לראות איך אנחנו נוהגים במציאות דו-ממדית, כדי לשער את גודל האסון שייפול על ראשינו אם נתבקש לעבור לנהיגה תלת-ממדית.

שיחות הטלפון, קריאת המסמכים, אכילת הסנדוויץ', פתרון התשבצים, האיפור מול המראה, הסטייה מנתיב בלי לאותת, הנסיעה האיטית במסלול המהיר, הבלימה הפתאומית שלא לצורך, הפנייה ימינה מקצה הנתיב השמאלי, אי ההתחשבות בזולת, אי ההכרה בעצם קיומו של הזולת – כל אלה לא יחלפו מהעולם ביום בו ייפתחו השמיים. כל מי שהוא נהג מחורבן על הכביש יהפוך לרוצח-מתאבד באוויר. אמרו פעם "אל תתנו להם רובים", והיה נכון יותר להגיד "קחו להם את ההגה מהידיים".

לדאבוננו, חובבי הנהיגה, הפתרון היחיד לבעיית הפקקים בתנאי צפיפות אוכלוסין כמו שלנו, כרוך בהפקעת מלאכת הנהיגה מידינו והעברתה לאחריותם של מחשבי-על יודעי כל. לפתרון הזה לא קוראים "המכונית המעופפת", אלא "המכונית האוטונומית". מכונית שהיא סוג של קרון פרטי שיודע לדבר עם כל הקרונות שסביבו, עם הכבישים ועם רשת הלוויינים שמקיפים את כדור-הארץ. המכונית האוטונומית תמיד תיסע בנתיב הנכון ובמהירות האופטימאלית לתנאי הדרך, אף פעם לא תחתוך מכוניות אוטונומיות אחרות, ולעולם לא תבלום בפתאומיות. במכונית האוטונומית נוכל לדבר בטלפון בלי סוף, לקרוא מסמכים, לפתור תשבצים, לאכול סנדוויצ'ים ולהתאפר, ולא נצטרך יותר לאותת או להביט במראות כדי לדעת מה קורה מאחורינו.

כשהמכונית האוטונומית תכבוש את הכבישים ותהפוך אותם לסביבה יעילה וחסכונית, לא יהיו יותר פקקים ותאונות, וגם לא תהיה יותר חדוות נהיגה. כמו שבימינו מי שרוצה לרכוב על סוס נוסע לשדות שמחוץ לעיר, כך בעתיד מי שירצה לנהוג במכונית ייסע לכבישים ולמסלולים ייעודיים הרחק ממרכזי האוכלוסייה הצפופים. זהו החזון, נכון לעכשיו, במדינות המערב המפותחות. אבל לנו יש סיבה לאופטימיות, כי כל עוד הממשלה מרוויחה הון ממחירי הדלק וממצלמות המהירות, נמשיך לנהוג בפקקים באותה חדווה ידועה.