הנהג הישראלי עושה הכול ברכב, חוץ מלנהוג

אז אתה בעד דיבור בטלפון בזמן נהיגה, או נגד? נשאלתי בעקבות הטור שפרסמתי כאן בשבוע שעבר. כשהגיעו שליחים עם זרי פרחים מחברות הסלולר, נפל לי האסימון והבנתי שאולי השתמע מדברי שאין בעיה עם התופעה הרווחת של פטפטת טלפונית, תוך כדי תמרונים וירטואוזיים בסבך התנועה התקועה. אז אני בעד, או נגד?

מאחר שאני עצמי נוהג לדבר בטלפון ולנהוג באותו זמן, אם כי מעט ובקיצור ככל האפשר, אני מנוע מלטעון שצריך להטיל על כך איסור מוחלט. אם להיות כנים, גם שיחה שלא באמצעות דיבורית, תוך החזקת הטלפון ביד שאמורה להיות על ההגה, אינה חייבת להסתיים בטרגדיה. בכל מקרה, שיחת טלפון היא רק דוגמה לבעיה הגדולה שנקראת "הסחת דעת". אני מכיר אנשים שיכולים להתפוצץ מזעם אם הם ישמעו עוד פעם אחת מישהו אומר ברדיו שרודפים את אייל גולן כי הוא ממוצא מזרחי, ואז לעשות תאונה. האם במקרה כזה המסקנה שלנו תהיה לאסור הקשבה לרדיו בזמן נהיגה? כנראה שלא.

הבה נודה על האמת – אם יש משהו שהעולם המודרני מציע לנו בשפע, הרי זה הסחות דעת. גם אנשים טובים שנוהגים עם שתי ידיים על ההגה ומבט אל הכביש, חשופים לשלטי חוצות שערורייתיים, לסימוני כביש לא ברורים, לנוסע פטפטן שדורש תשומת לב, לילד בוכה במושב האחורי, לוויכוחים מתלהמים בתכניות הבוקר של תחנות הרדיו, לשיגעונותיו של מכשיר הג'י.פי.אס, לצריבה בעיניים מעשן של סיגריה בוערת ולמחשבות טורדניות על איך לעזאזל גומרים את החודש. הסחות הדעת הללו, ובוודאי כשהן באות יחד, עלולות להביא כל נהג למצב מסוכן של אבדן שליטה רגעי ולהגדלת הסיכוי להיקלע לתאונה.

החיים לא מתקיימים בשטח סטרילי, הבלתי צפוי הוא בגדר וודאות וברמה הפילוסופית הנושקת תדיר למישור המעשי – אנחנו לא שולטים בגורלנו. במקרה הטוב, אנחנו מחזיקים את ההגה בשתי ידיים, לא מורידים עיניים מהדרך ומקווים להגיע בשלום. בתנאים כאלה, נהג צריך לדעת שעדיף להיות מוכן לכל צרה שלא תבוא. כלומר, לצמצם למינימום הכרחי את כמות הסחות הדעת תוך כדי נהיגה. אפשר היה להרחיב ולומר שבכלל כדאי לצמצם לאותו מינימום הכרחי את כמות הסחות הדעת תוך כדי חשיבה וקבלת החלטות, אבל זוהי הרחבה שמתאימה לכל דיון, ולכן אין להתעכב עליה דווקא עכשיו.

המפתחות להתמודדות עם כל צרה שלא תבוא הם המודעות והניסיון. מי שחווה על בשרו את האימה המשתקת של מצב חירום בזמן נהיגה, נוהג אחרת, בחזקת מי שנכווה ברותחים נזהר בצוננים. זה לא אומר שכל נהג צריך לעבור תאונה כדי להבין את חשיבותה של נהיגה מודעת. זה אומר שכל נהג חייב, אבל ממש חייב, לתרגל מצבי חירום בתנאים מבוקרים, כולל התחמקות ממכשול עם מכשיר טלפון ביד, כדי שמוחו וגופו ילמדו עד כמה יכולת תגובתו מוגבלת. כשנהג ידרוס פעם אחר פעם קונוסים שמדמים אדם, הוא יבין באמת כמה קשה עד בלתי אפשרי להגיב למצב חירום תוך כדי שיחת טלפון.

כמו קאטו הזקן, שאמר שוב ושוב שמוכרחים להרוס את קרתגו, עד שזאת נחרבה, אני חוזר ואומר שבישראל לא מלמדים נהיגה, ושכולנו משלמים את המחיר הכבד שנובע מרמתו הירודה של הנהג הישראלי, וכמו פוליטיקאי מתחיל, אני טוען שסוגיית השימוש בטלפון בזמן נהיגה אינה השאלה הנכונה. השאלה היא האם נהגים מבינים את מהות הנהיגה ואת תפקידם על הכביש, וכאן אין ברירה אלא להרהר בשאלות דומות שקשורות למנטאליות הישראלית – האם מורים מבינים את תפקידם בבית הספר? האם רופאים מבינים את תפקידם בבית החולים? האם עיתונאים מבינים את תפקידם בתקשורת? האם מנופאים מבינים את תפקידם בנמל? האם שרים מבינים את תפקידם בממשלה?

בחברה שבה כשאומרים "טובת הכלל" מומלץ לברר קודם על איזה "כלל" מדובר, ברור שהדרך הקלה היא להציב מצלמות בכל מקום ולהטיל קנסות על כל דבר. בינתיים, עד שיבוא המשיח הגואל של הרבנים מצגר, אברג'יל ואיפרגן – כל אחד יחליט בעצמו אם לדבר בטלפון בזמן נהיגה, מתי וכמה, וישאל את עצמו האם זהו המעשה הנבון לעשותו, כשיש מסביב המון נהגים חסרי מודעות, שעסוקים בעניינים משלהם ורק נדמה שהם נוהגים. שיהיה לכולנו בהצלחה.