מה מגלה מצלמת המהירות?

מצלמות המעקב הציבוריות הפכו לחלק מהנוף בישראל. הציבור למד להתייחס באדישות ובסלחנות לעובדה שהוא מצולם בכניסה לבנייני ציבור, במוסדות, בחנויות, בתנועה בכבישים וכשהוא הולך ברחוב.

רוב המצולמים לא מודעים ליכולות של טכנולוגיות הצילום ושל מאגרי המידע, שאליהם מוזרמים הצילומים. הטכנולוגיה הדיגיטלית שמאפשרת למזל"ט לזהות מטרות מגובה של קילומטרים, ולהעביר את המידע בזמן אמת לפיענוח במרחק מאות קילומטרים, משרתת גם את מצלמות המעקב "האזרחיות".

את היכולות הללו מנצלת הממשלה למגוון שימושים "יצירתיים" וכמעט נטולי פיקוח, תוך התעלמות מ"חופש הפרט". לדוגמה, מערכת מצלמות המהירות והרמזור "א-3", שהוצבה בכבישים.

לכאורה, אלמנט בטיחותי: במקום שוטר שאורב לנהגים בכבישים ובצמתים מוצבות עשרות מצלמות, שמצלמות את הרכב העבריין, מעבירות את התמונה למרכז בקרה שבו מפוענח מספר הרכב ומזוהים פרטי בעליו. התוצאה: דוח קנס, שמופק בשיטת "הסרט-הנע". מעל 150 אלף דוחות אוטומטיים כאלה כבר הונפקו לאזרחים בשנה וחצי, עוד בטרם הסתיימה פריסת המערכת במלואה.

האדישות הציבורית ביחס למערכת וההצלחה בגיוס הכנסות מקנסות הגדילו את תיאבון הממשלה. הכנסת נתנה "גב", תקציבי-עתק שוחררו, וכיום נערכים לשלב השני של הצבת המערכת, שבו תוגדל פי שלושה כמות המצלמות (300 בינתיים), וישוכללו יכולותיה הטכנולוגיות.

בתפריט הטכנולוגי שנבחן כיום ישנם פיצ'רים סופר-מתוחכמים: צילום וידיאו בזמן אמת, מעקב אוטומטי אחרי מסלול תנועת הרכב, זיהוי פני הנהג, חיבור למאגרי מידע נוספים ועוד. בקיצור, לא "מצלמות תנועה" אלא מערכות מעקב עם יכולות אסורות של חדירה לפרטיות.

גם הרשויות המקומיות קיבלו רשות להפעיל מערכת מצלמות "תנועה" אלחוטיות ועצמאיות משלהן, שבעזרתן יוכלו לאכוף ולקנוס אוטומטית נהגים על שלל עבירות; וההכנסות ייכנסו לקופתן. ההרשאה הזו "מפקידה את החתול לשמור על השמנת" ונותנת למפעילי מערכות המעקב מוטיבציה להפעילן לאכיפה אגרסיבית מסביב לשעון כדי לייצר הכנסות מקנסות.

הדבר המקומם הוא - ההתעלמות הבוטה של יוזמי המערכות ומקימיהן מהנחיות משרד המשפטים ביחס להפעלת מערכות מעקב ומאגרי מידע מצולמים בהתאם לחוק הגנת הפרטיות.

משרד המשפטים פרסם אשתקד חוזר הנחיות למשרדי הממשלה ולגופי הציבור, שבו חידד את הבעייתיות הכרוכה ביכולות הטכנולוגיות של מערכות המעקב: "התוצאה אינה רק תיעוד רציף של אירועים, אלא גם קיום יכולת חיפוש ואחזור חזקה ביחס למידע, באופן שהתיעוד יחד עם החיפוש הופך להיות בעל פוטנציאל ניטור ואיתור משמעותי. זאת, ביחס לפעילויות שהן במרחב הפעילות הלגיטימי של הפרט".

ההנחיות החוקיות לגבי הצבת מערכות מעקב בשטח ציבורי ברורות וחד-משמעיות. הן מתייחסות גם ל"מערכות צילום המפעילות טכנולוגיות זיהוי רכב לפי לוחית רישוי, שכבר כיום מספקות זיהוי אוטומטי בדיוק גבוה".

אבל מקימי מערכת א-3 ומפעיליה מתייחסים להנחיות כהמלצות בלבד. לדוגמה, ההחלטה הבסיסית על פריסת המצלמות ומיקומן. החוזר קובע כי "קבלת הכרעה נכונה בדבר הקמת מצלמת מעקב במרחב הציבורי בידי רשות שלטונית מצדיקה בדרך-כלל גם קיום שימוע ציבורי פומבי שיאפשר לציבור המושפע מהניטור להביע את עמדתו".

שימוע ציבורי? הצחקתם אותם. ההחלטה על פריסת מערכת א-3 ומיקומה מנותקת מכל שיח ציבורי ומתבצעת בשיטת "גנבים בלילה": קמת בבוקר, והנה עוד עמוד-מצלמה צץ בדרכך לעבודה. למעשה נדרש לחץ ניכר על הרשויות, כדי שייאותו לעדכן את מיקומי המצלמות, בדיעבד.

הנחיה נוספת בחוזר משרד המשפטים נוגעת ליידוע הציבור על הצבת מצלמת מעקב, בהתאם לסעיף השקיפות בחוק: "אמצעי היידוע המינימלי הוא הצגת שלטים בסמוך למקום המצלמה המותקנת וכן בכניסה לאזור הכיסוי של המצלמה". במקרה של מצלמות מהירות מסתפקת המשטרה בשלטים מעורפלים כמו "קטע אכיפה מוגברת" ובתמרור עם ציור של מצלמה, שמוצבים לעיתים במרחק קילומטרים מהמיקום בפועל. במצלמות צומת אפילו זה לא קיים.

"אז מה אנחנו יכולים לעשות?" תשאלו. לא הרבה. רק לדרוש את קיום החוק הכתוב כלשונו. צנעת הפרט היא עניין שאסור לזלזל בו, והפרתה יכולה לגרום אפילו לממשל יציב להתנדנד. תשאלו את הנשיא ברק אובמה.