ה"פוטו אופ" של ישראל כץ

9,000 אופניים חשמליים יובאו לישראל ב-2012. לפי נתוני עמותת "אור ירוק" המתבססים על נתונים מהמכס, המספר עלה ל-30 אלף זוגות ב-2013. מבט על הרחוב הישראלי יכול לבסס הנחה שהמספר יעלה עוד בשנה הנוכחית.

מספר האופניים הרגילים המיובאים מדי שנה גדול בהרבה והגיע לפחות ל-150 אלף ב-2013, בלי למנות אופניים שנכנסו לישראל בייבוא פרטי. חלק ניכר הם אופניים "עירוניים", כלומר מיועדים להתניידות יומיומית בין יעדים שגורים, ולא לפעילות ספורטיבית.

ומה עושה מדינת ישראל לנגד המציאות הזו? פושטת על חנויות ומחרימה עשרות אופניים חשמליים שעברו הסבה מכנית שהפכה אותם למהירים יותר, אך לא לפי התקן המותר. כל זאת במהלך מיוחצן היטב, לתפארת משרד התחבורה בירושלים, והשר.

המכונית מתקשה לספק את הצורך לשמו נולדה, על כך מעידים זמני הנסיעה המתארכים בכל העולם. בישראל, למשל, הם התארכו ב-10% בממוצע לפי מדד גלובס-waze, המודד בכל חודש את משכי הנסיעה בין יעדי נסיעה שכיחים ברחבי הארץ. המכונית היא גם הגורם העיקרי לזיהום אוויר בכדור הארץ, לרעש ברחובות הערים ולמוות ילדים בארצות המפותחות.

שימוש רב במכונית מעודד מבוגרים לאורח חיים יושבני ומרגיל את הדור הצעיר ל"הסעות". ההתמכרות למכונית כאמצעי תחבורה תורמת למגמת השמנת-היתר, תופעה שבארה"ב שוקלים להכריז עליה "מגפה".

אם גדל מספר הצרכנים של כלי הרכב המזהמים פחות, השקטים, הבריאים והזולים יותר, ואם מי שעובר אליהם מסכן את חייו, כפי שמעידות תאונות אופניים בשנים האחרונות, המסקנה היא שצריך להזדרז בהקמת תשתיות שיאפשרו שימוש בטוח בהם.

בואו נוסיף לכך את הפער האדיר בין עלויות הסלילה והתחזוקה של שבילי אופניים לעומת כבישים (המסתכם במאות אחוזים); את הנדל"ן שנחסך (במקום שחונה מכונית, יכולים לחנות לפחות 10 זוגות אופניים), ואת ההבדלים בעלויות למשתמשים (למשל ההוצאה על בנזין לעומת מחירה של אנרגיה חשמלית ושרירית).

עכשיו נשאלת השאלה איך צריך לפרסם את עצמו שר התחבורה: האם כדאי לו לעשות זאת כשהוא יוזם החרמה של אופניים "לא חוקיים", ואולי עדיף לו להצטלם כשהוא גוזר סרטים על שבילים לאופניים, כשברקע מכוניות צופרות בפקקים.

בעיני, לפחות, התשובה לשאלה הזו ברורה.