ההתבססות על רכב פרטי כאמצעי תחבורה לניידות יומיומית נדונה מראש לכישלון. היא יוצרת תופעות שליליות כמו עומסי תנועה כבדים, תאונות-דרכים, אובדן שעות עבודה רבות וזיהום אוויר ניכר. בעולם הבינו זאת מזמן ובמדינות רבות ישנה מדיניות מוצהרת של עידוד עובדים להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית, הן בהתערבות ממשלתית ישירה והן ביוזמת המעסיקים ביצירת הסדרי נסיעה עבור עובדיהם, בסיוע ממשלתי.
בבלגיה, למשל, מקבלים העובדים פטור ממס על הכנסתם בסכום של 15 אירו-סנט לכל קילומטר נסיעה מהבית לעבודה ובחזרה, ובלבד שיעשו זאת בתחבורה ציבורית או באופניים. בהולנד ובאירלנד אף הגדילו לעשות, ובנוסף להטבה זו, מקומות עבודה רבים מספקים לעובדיהם את האופניים, הפטורים ממס, גם למעביד וגם לעובד. גם בארצות-הברית ניתנת לעובד אפשרות, על-פי חוק, לבחור בין חניה לבין קבלת שוויה הכספי במשכורת, וסיוע משמעותי במימון אופניים.
לשם השוואה, ההוצאות השנתיות של עיריית תל-אביב-יפו לבדה על החזר הוצאות רכב הן 110 מיליון שקל המשולמים ל-4,500 עובדים הזכאים להטבה זו; והמספרים נמצאים במגמת עלייה (עלייה של 11% בארבע השנים האחרונות). נוסף על כך, העירייה מממנת את שכירתם של שטחי חניה בעלות של 7 מיליון שקל בשנה. בעיריית ירושלים הגיעה ההוצאה על הטבת השכר בדמות החזר הוצאות רכב ל-67 מיליון שקל בשנה.
משרד התחבורה מצהיר שוב ושוב על שינוי במדיניות ועל מתן העדפה לתחבורה ציבורית, אך בה בעת משרד האוצר מתחזק מציאות היוצרת תמריץ שלילי המעודד החזקה של רכב פרטי, גם אם לא נעשה בו שימוש. כל שנדרש מהעובד על מנת לקבל תשלום, הוא להוכיח בעלות על רכב, אפילו אם יהיה מונח על ארבעה בלוקים. הגששים קראו לזה "ישראבלוף", אני קוראת לזה "עבודה בעיניים", כאשר מצד אחד מדברים על עידוד הנסיעה בתחבורה ציבורית ובאופניים; ומצד שני, מתגמלים עבור בעלות על רכב. עובד שיבחר להגיע למשרד באוטובוס, יקבל רק את החזר הנסיעה כמתחייב בחוק, ואם ירחיק לכת וירכוב לעבודה על אופניים, ייתכן שיצא קרח מכאן ומכאן.
ומי ישלם?
כדי לשנות מציאות זו, יש לשלב בתלוש המשכורת את הגזר לפני המקל: תמריץ באותו הסכום של החזקת רכב עבור הגעה ירוקה לעבודה - באופניים, ברגל, בתחבורה ציבורית, בשאטלים או ב-car pool. אין סיבה שאדם שאינו זקוק לרכב כדי להגיע למשרד ולמפעל, יקבל "פרס" בדמות הוצאות החזקת רכב העומד ללא שימוש, במקום לעודד אותו להגיע לעבודה בתחבורה ירוקה.
ישראל נמצאת בפיגור ניכר אחרי מדינות אירופה בכל הנוגע לתחבורה ציבורית ולתשתיות הולמות לרכיבה על אופניים, ולכן שינוי השורה בתלוש המשכורת לבדו אינו יספיק. גם הקמת תשתיות או "הענשת" משתמשי הרכב הפרטי, יהיו בבחינת חצי עבודה. על מנת שלא נגיע בעוד מספר שנים למצב של כשל סביבתי ותחבורתי, הדבר צריך להיעשות במהלך משולב הכולל יצירת חלופה שתקבל עדיפות הן בכבישים וברמזורים והן גם בתלוש המשכורת, לצד שדרוג התשתיות והתקנת עזרים שיסייעו לכך, כמו מתקני חניה נוספים, מקלחות במקומות העבודה, הפניית עוד תקציבים לתחבורה ציבורית, יצירת מסלולי הליכה ורכיבה בטוחים ונעימים, ומערך חינוך והסברה.
זו הצעה פשוטה הניתנת ליישום תוך זמן קצר, אשר מייצרת אלטרנטיבה ותמריץ אמיתיים למי שבוחר לוותר על הרכב הפרטי; הצעה שלא פוגעת בזכויות העובד ונתונה לבחירתו, לא עולה למעסיקים בהוצאה נוספת על מה שהם מוציאים כיום, ומחזקת את הקשר בין החברה לסביבה. זה לא רק עניין סביבתי כי אם גם חברתי, היות שמי שזכאי להחזקת רכב ייהנה מההטבה גם אם אין בבעלותו רכב פרטי.
זו יכולה וצריכה להיות אבן-הפינה בשינוי דפוסי היוממות של העובדים: צמצום התלות ברכב הפרטי; וחשוב מכול - ניתוק הקשר בינו לבין הטבות שכר בתלוש המשכורת.
הכותבת היא סגנית רה"ע תל-אביב-יפו וממונה על תיק התחבורה