בעולם על אופנוע: ארה"ב ואל מקסיקו

רציתי מאוד להדרים לאורך חוף האוקינוס השקט, לאורכן של וושינגטון, אורגון וקליפורניה, כך עד סן דייגו ומשם לעבור למכסיקו. היכרתי את החוף של אורגון ושל קליפורניה ממסעות קודמים ובכל זאת היו לי שם כמה "פינות לא סגורות", אחת מהן כדוגמה ה Red Wood Forest ואחרות. כך תיכננתי וכך התחלתי אלא שלאלוהים ולמזג האויר היו תוכניות אחרות.

די מהר עברתי את הגוש העירוני של סיאטל כולל ביקור ללא תוצאות בחנות טוראטק הגדולה שם. אני מוצא עצמי יותר ויותר מסתייג מגושים עירוניים, לא רק בארה"ב, שרק הולכים וגדלים בכל העולם, מתעבים ומוקפים בכבישים מהירים רבי נתיבים ועמוסי תנועה שאני מכנה אותם No Man's Land ובלי ג'י. פי. אס קשה להסתדר בהן אם אתה רק אורח לכמה שעות.

ביקרתי במוסך BMW של העיר Five בסמוך לטקומה, נמל ימי גדול על שפת האוקינוס השקט. במוסך קיבלו אותי מאוד יפה – "הגיע אלינו World Traveler, נא לעזור לו במה שיצטרך" – ממש כך. בכל מה שהיו רק יכולים עזרו לי, דברים קטנים אומנם, אבל היחס אלי, הוא שהערכתי יותר מכל.

התמקמתי ללינת לילה כדי להתחיל מחרת את המסע דרומה לאורך החוף. המעבר במדינת וושינגטון לאורך החוף היה יפה, פסטורלי, מאוד ירוק בזכות נוף הצומח בו. כבישים מעולים, עקלקלים, לא יותר מדי אך מספיק כדי להפיק הנאה גדולה מהרכיבה עליהם לאורך החוף הימי העשיר מאוד בציפורים. היגעתי לגשר נעל לנהר הקולומביה המחבר לעיר אסטוריה באורגון ואז החלה עננות חופית שלא הרפתה. בהתחלה היה מעורפל חלקית ולאט לאט נסגר הנוף לחלוטין וכך רכבתי לאורך חוף יפה נוף מבלי לראות כמעט דבר הרחוק יותר מ 500 מ' ממני.

לאחר שיחה על העניין הערפילי הזה עם חברת ילדות, מרים החיה היום בלוס אנג'לס ומכירה כל פינה כמעט בקליפורניה החלטתי, בעצתה הנבונה, לעבור לציר המדבר, הציר שעובר את קליפורניה מצפון לדרום ממזרח לרכס הסיירה נבדה. כנראה שמישהו קרא את מחשבותי ובדרך החופית הקצרה שעוד עשיתי בבוקר שלמחרת נגלו אלי כמה נופים ימיים נהדרים. המעבר מזרחה לציר המדבר "הקפיץ" אותי תרתי משמע בגובה הטופוגרפי וגם במזג האויר. בדרך קילפתי מעלי את אחרונת השכבות מאלסקה ומצאתי עצמי רוכב בחום של 36 מעלות ויונק מים משקית השתיה בגב המעיל. דרכים מפותלות, שקטות דרך עיירות קטנות שבכולן יש את אותו רחוב הנמצא בכל עיר בארה"ב – Main Street.

את היום שהתחלתי בתוך ענן על חוף האוקינוס סיימתי משקיף על Crater Lake המדהים ביופיו תחת שמיים כחולים לחלוטין ובגובה של מעל 2,000 מ', לקראת שקיעה. המשכתי לאורך ציר המדבר בכביש 395 דרומה ואיתו היגעתי ל Lake Taho יפה הנוף על יד העיר Reno, על גבול קליפורניה עם נבדה. יחד עם עוד אלפי רוכבי אופניים רכבתי לאורך חלקו הדרומי של האגם בשעת בוקר מוקדמת והנופים היו יפים ביותר. היה מאוד יפה לראות את רוכבי האופניים, אלפים רכבו באותו בוקר והקיפו את האגם על אופניים משוכללות עם לבוש הולם ומעודכן למדי. מה ששבה את ליבי הוא השקט, עשרות חולפים על פניך במהירות גבוהה מאוד במדרונות או מזיעים בעליות וכל שאפשר לשמוע הוא את אוושת האופניים החולפים על פניך בירידות או את ההתנשפות של הרוכבים בעליות ואולי גם דיבורים ביניהם. אין כל רעשים אחרים – של מנועים או צופרים. שקט מוחלט, כמה יפה וכמה מתאים לסביבה המדהימה בתוכה הם רוכבים.

לעומתם בכביש 395 חולפים על פני 'להקות' של אופנועי הרלי עם הצליל הבריא של מנועיהם. גם רוכביהם לבושים במיטב אופנת הארלי דוידסון, רוכבים בזוגות, במשולשים, בטורים מקבילים, בדרוג, במעוינים – תמיד במבנה כל שהוא כאילו היו מבנה טיסה. יפה לראות ואי אפשר שלא לשמוע. מנופפים לשלום, כולם עם כפפות שחורות, לעוף המוזר שרוכב מולם על אופנוע מטונף עמוס בחבילות בצבעים שונים. חמודים החבר'ה האלה ובאמת אחרים לגמרי מתדמיתם הלא תמיד טובה. רק כאן בארה"ב כאשר רואים אותם כך, בעיקר בסופי שבוע, אפשר להתחיל להבין את גודל התופעה הזו שנקראת "הארלי".

היגעתי כך תוך כדי רכיבה לעיירה על יד אגם Mono ומשם טיפסתי בדרך מלאת הוד לעבר הכניסה המזרחית של פארק היוסמיטי. קיר גרניט ענקי שעל דפנותיו חצובה ומטפסת הדרך עד לגובה של מעל 3,000 מ'. נוף של יופי והוד, נוף המעורר בך יראה וכבוד לטבע העצום סביבך. היגעתי לשער הפארק וגלשתי חזרה לעבר אגם מונו, אגם מקסים, מלוח מים ללא מוצא לים שאיבד הרבה ממימיו לטובת תושבי לוס אנג'לס בעקבות עיסקה שעשה בתחילת המאה הקודמת ראש העיר לוס אנג'לס עם האינדיאנים תושבי המקום. בסוף שנות ה 70 בעקבות מחקרים, מחאה ציבורית ובתי משפט החלו להגביל את שאיבת המים מהנהרות הזורמים אליו וגובה המים של שנות ה 60 שוחזר. היום הוא מהווה מקור משיכה בזכות הנופים לחופו ובמיוחד משקעים האלקליים המתרוממים מקרקעיתו בצורות יפות ושונות.

מכאן התחלתי רכיבה כמעט ללא הפסקות, למעט המתחייבות לטובת נוזלים פנימה והחוצה, עד ללוס אנג'לס כדי להגיע לביתם של מרים (יוניש) ויוסי טנא. בדרך עוד עברתי באור שקיעה את ה"הקניון האדום" של קליפורניה, לא רחוק מבסיס אדוארדס של חה"א האמריקאי, בין השאר שדה חלופי לנחיתת מעבורות החלל ומשם לתוך המונסטר האורבני שנקרא לוס אנג'לס – מערכת של בטון, אספלט, גשרים ומחלפים. עולם שתמיד קראתי לו "No Man's Land" ואף פעם לא אהבתי אותו בלשון עדינה. ה GPS לקח אותי במדויק עד לפתח ביתם, בהחטאה של בית אחד בלבד, השלמתי דרך של 805 ק"מ ביום אחד מאוד ארוך, הארוך ביותר עד כה. ארוחת ערב לרוכב הרעב והרגשה נפלאה של בית הפילו אותי לשינה עריבה.

לאחר יומיים של התארגנות בלוס אנג'לס בביתם של מרים (יוניש - מהילדות המשותפת בבי"ס כצנלסון בגיבעתיים) ויוסי טנא יצאתי לעבר המדבר של נבדה ולכיוון מכסיקו.

כאשר יצאתי מביתם לשל מרים ויוסי חלפו בראשי שני הרהורים:
האחד, כמה טוב לחזור לרכיבה עם החליפה והקסדה והמגפיים עם כל הציוד. כנראה שהתרגלתי כל כך ל"סט השלם" שלי ושל האופנוע שהתחלתי להרגיש בתוכו ואיתו מאוד נוח. יום קודם רכבתי ברחובות לוס אנג'לס ב'מוד' קל מאוד, הן מבחינת הלבוש והן מבחינת הזיווד של האופנוע. מוזרה היתה התחושה לגלות כמה נוח היה לי בתוך הלבוש המלא ועם כל המשקל.

שמחתי, כאמור, לצאת ממרחב הבטון והאספלט הלא אנושי של לוס אנג'לס מזרחה, לכיוון המדבר שוב וזאת במקום להדרים לסן דייגו ומשם לבאחה, כפי שהיתה התוכנית המקורית שלי. הסיבה – הפגישה המתוכננת שלי עם ויויאן בעוד שבוע והרצון להגיע לערב החג במכסיקו סיטי עם משפחתו של קותי כהנא, בן גיבעתיים החי במכסיקו, מצפה לבואי ונמצא בקשר הדוק איתי מאז תחילת המסע.

העדפתי, בעצתו של קותי לרכב מרחק גדול יותר, לסן אנטוניו ומשם להיכנס בדרך הקצרה למכסיקו דרך לארדו. כך יכולתי לרכב גם בלילה על כביש מספר 10 דרך פניקס וטוסון, המדבר של אריזונה, ניו מכסיקו וטכסס. רכיבה לילית במכסיקו מאוד לא מומלצת בשל תנאי הכביש הגרועים בהרבה מאוד מקומות, בעלי חיים העלולים להסתובב על הכביש באין מפריע וגם בשל סיבות של בטחון אישי שהוא גורם מאוד משמעותי בתכנון התנועה היומי במכסיקו. ההעדפה זו התגלתה כנכונה מאוד. רכבתי על כבישים אמריקאיים עם מאות משאיות, הרבה יותר לאט – הן על 120 או 130 קמ"ש ואני על ה"100" הקבוע שלי.

התקדמתי מתחנת דלק אחת לשניה ומ Rest Area לבא אחריו. כך לאורך של מעל 2500 ק"מ במשך יומיים וחצי. ביציאה מלוס אנג'לס עמדו כבאים ומכוניות כיבוי על גשרים מעל לכביש, עשו תנועות מוזרות בידיים ונופפו בדגלי ה"כוכבים והפסים". לקח לי זמן להבין במה העניין. האזנתי לכמה תחנות רדיו דרך מכשיר הסקאלה המורכב בקסדה ו"נפל לי האסימון" – היום הוא 11/9 – וזו דרכם של הכבאים להנציח זכר חבריהם שנפלו באותו יום מר ונמהר בניו יורק כאשר קרסו מגדלי התאומים.

הנוף מדברי ברובו, בחלקים היותר גבוהים טופוגרפית מתחילים להופיע קקטוסים ומעוררים את תשומת ליבי, לא ידעתי עדיין כמה הם יהיו נפוצים יותר, גדולים יותר וצפופים יותר במכסיקו שמעבר לגבול. מדי פעם יורד גשם שאינו מטריד במיוחד כי מזג האויר חמים למדי. הגשם בעיקר מפריע כאשר בלילה עם הגשם הראות יורדת מאוד ועוד יותר מכך הנראות שלך ושל האופנוע. עם כמות המשאיות מסביב זה מתחיל להיות מעט מסוכן וזהירות כפולה מתחייבת עד כדי עצירה ועד יעבור זעם וענן.

באחת מהעצירות לדלק, עדיין בתחום קליפורניה, הבחנתי בטנקי פטון בזוית עיני בצד בניין עם דגלים. מה לעשות? ה'עין הישראלית' מזהה מהר מאוד "עצמים" אלו. מסתבר כי זהו מוזיאון לזכרו של גנרל פטון, 4 כוכבים, גיבור מלחמת העולם ה 2. רגע של התרגשות קטנה כמי שראה את הסרט ולמד מעט על מעלליו של הגנרל שהיה איש צבא מוכשר מאוד ומנהיג צבאי בולט בתקופה הרת גורל לעולם. הקאובוי עם האקדח בעל קת השנהב וכלבו יחד איתו מביטים על המדבר ועל השטח שהיה בימי אותה מלחמה שטח האימון ללוחמת מדבר של צבא ארה"ב. 'נגיעה' מרגשת קטנה במהלך רכיבה מידברית ארוכה, ארוכה מאוד.

ההמשך הלטיני יבוא בקרוב... להתראות.

לכל הדיווחים של דורון
עוד חדשות דו-גלגלי בוואלה! רכב