פרי המלחמה

למדינת ישראל הקטנה שלנו יש היסטוריה עצומה שממלאת ספרים עבי כרס. ניתצנו אלילים, נכנסנו למצרים, יצאנו ממנה אחרי 400 שנים, המלכנו מלכים, סולקנו לגולה וחזרנו ממנה לאחר 2000 שנים. אפילו בארון הספרים היהודי כבר אין מספיק מדפים, אבל משום מה, למרות אירועים נקודתיים כאלו ואחרים, לא הצלחנו בשום שלב ליצור לעצמנו היסטוריה מוטורית אמיתית. כזו שאפשר להתגאות בה באמת.

אז נכון, בין קום המדינה ב-48 ועד הקמת פס הייצור לג'יפ סופה של היום, עוד הורכבו כאן מכוניות, אבל אף אחת מהן לא באמת היוותה פריצת דרך של ממש, או אפילו הצליחה לעמוד בסטנדרטים עולמיים. זוכרים את 47 היחידות של הריליינט ריג'נט שנשלחו לשיווק בארה"ב? הן היו בנויות על שלדת עץ וה"בודי" שלהן היה עשוי מסיבי זכוכית (פיברגלס). חצי שנה הספיקה להן כדי להתפרק ולחזור ארצה בבושת פנים.

היום, בישראל של האלף השלישי נראה כי ענף ייצור הרכב קיבל תפנית חדה מאוד, וככל הנראה לכיוון החיובי ביותר, אם לשפוט לפי ההצלחה הכלכלית של החברה עליה נספר בהמשך. אולם, נראה כי ההתאהבות הישראלית בסיבים רק העצימה. אז כאמור היו אלה סיבי זכוכית, היום כבר מדובר על סיבים חזקים בהרבה – סיבי פחם וקבלר ובעצם, גם חומרים מרוכבים קרמיים.

לפני מספר ימים, נקרתה בפני הזדמנות נדירה – להיות בין היחידים בעולם שיסעו בכלי רכב ייחודי. לא אין זו מכונית קונספט עתירת סוסים או ביצועים של יצרנית אקזוטיקה איטלקית, אלא דווקא כזו שנבנית כמעט בשלמותה, כאן בישראל, בעיקר עבור העולם. נכון, זה נשמע כמו התחלת סיפורה של הסוסיתה או אפילו הסברה ה'ספורטיבית', אבל לא כך הדבר. מדובר במכונית אחרת, כזו שנולדה מכורח הנסיבות – מלחמה.

בשנת 2003, כאשר נקלעה ארה"ב למלחמה עם עירק, עלה הצורך ועמו הביקוש לכלי רכב ממוגנים, אשר מסוגלים להתמודד עם איומים שונים על חיי האזרחים והקבלנים אשר משתתפים בחוזים השמנים לשיקום עיראק החרבה. כמו שכוחות השוק קובעים, במקום שבו יש ביקוש, מייד גם יגיע ההיצע. אולם, באותו זמן, את יצרניות המיגון לרכב בעולם אפשר היה לספור על יד אחת, וגם מעט חברות אלו התמחו בעיקר בבניית רכבי פאר ברמות מיגון שונות, המכוונות בעיקר כנגד פעולות פשיעה.

אין ספק כי מכוניות אלו לא יכלו 'לספק את הסחורה' בשטח הלחימה העיקרי בשל אופי כלי הנשק שם, סגנון התנועה וכמובן, בשל מחירן האסטרונומי. "ואז אנחנו היינו במקום הנכון, בזמן הנכון" מספר ירון רודד, סמנכ"ל השיווק של פלסן שאשא, החברה שהתמחתה בייצור מיגונים שונים עבור צה"ל ואחרים. הביקוש מהשטח שלח את מהנדסי פלסן אל לוחות השרטוט ותוך זמן קצר הם הצליחו לייצר קיט מיגון שהולבש על טנדר מסוג ניסאן ווינר וכל היחידות שיוצרו, נחטפו כמו לחמניות חמות.

הטנדר הזה זכה לדור חדש זמן לא רב אחר כך. דור שבו שופרו הביצועים בזכות המנוע חדש ועמו גם הבטיחות. אולם, מהשטח החלו להישמע דרישות חדשות להעלאת רמת המיגון וצוות המתכננים שוב נשלח לעבודה ממושכת מתחת לנורות הניאון. חודשים ספורים אחר כך, שבמהלכם נעשו ניסויים מפרכים ומספר לי רכב נבחנו, כבר עמד בחצר האחורית של פלסן רכב שלא היה כדוגמתו בעבר – הקרקל.

בני הברית שלנו מארה"ב מכנים אותו Sand-cat (חתול חולות) ואנחנו קוראים לו קרקל. חתול בר ישראלי. הבעיה היחידה עם המפלץ המשוריין הזה, שאת רוב הפרטים המעניינים, משיקולי ביטחון שדה, לא נוכל למסור, אבל כן נוכל לספר שהקרקל מבוסס על הטנדר פורד F350 או ה-F450 (בהתאם לדרישות), הוא נבנה בפלסן שבקיבוץ שאשא, על ידי כ-600 עובדים ומהנדסים ישראליים.

בניגוד למתחריו הממוגנים המשרתים בצה"ל, ההאמר עם 170 או 190 כ"ס והסופה עם 180 כ"ס, הקרקל מצויד במנוע V8 טורבו דיזל אדיר שמפיק כ-350 כ"ס ואחרי הטיפול של פלסן, אפשר גם לחלוב ממנו מעל ל-400 סוסים. מנוע זה הותקן על שלדה מקוצרת של הטנדר של פורד שבה חוזק המתלה הקדמי והאחורי הוחלף באחר מתקדם מאוד בכל קנה מידה. על השלד המופשט מותקנים לוחות מיגון מחומרים מרוכבים בפיתוח ייחודי ואלו מאפשרים עמידות בפני איומים מדהימים ברמת מיגון החורגת מהסטנדרטים המקובלים והרבה מעל למוכר בתחום המיגון לכלי רכב.

עם מיגון שכזה על הגב, עולה גם הציפייה לפגוש נתון משקל כבד מאוד, אבל לא כך הדבר. הקרקל המזווד בכל טוב, כולל מערכת טיהור ללוחמה כימית וכיבוי אש מצליח לדגדג את ה-4 טונות ויכול לשאת עליו 4 נוסעים וציוד עד לרמה של מעל ל-6 טונות!

כל הדיבורים והמצגות הממוחשבות, הצליחו להדליק בי את אותה שובבות של ילד קטן שראה מכונית מיוחדת עוברת ליד גן המשחקים ומה זה משנה אם היא נועדה לעצור כדורים ולשעוט בשטח במהירויות שמתאימות יותר לכביש המהיר?

ירון הוביל אותי במדרגות, דרך מפעלי הפיתוח, הייצור וההרכבה שעובדים בתפוקה מלאה כבר גם על כלי רכב עתידיים שנזכה לראות רק בעשור הבא. לבסוף הגענו אל ה"חצר" האחורית, כדי להתחיל במשחקים מהסוג האמיתי, אבל, לא לפני שמתכנן הרכב העביר לי עליו קורס מזורז. בחכמה ובצדק, הציע הבחור כי הוא יהיה זה שינהג את הדקות הראשונות של הירידה לשטח, כדי לתת לי זמן להתרגל לגוש הקבלר בתוכו אנו יושבים. הדבר הראשון בו אני מצליח להבחין, כי מלבד כמה מתקונים מיוחדים לכלי נשק ומחשוב, פנים הרכב נראה כמעט רגיל לכל דבר. הדשבורד המקורי נשאר, המושבים לא השתנו ורק הדיפון מסביב נראה יותר רך וידידותי, אבל נועד בעיקר כדי להסתיר מאחוריו את לוחות המיגון.

המלווה שלי משלב להילוך D ומתחיל להתקדם, אך קודם להראות לי עד כמה קטן רדיוס הסיבוב של הקרקל – כמעט כמו של מכונית סופר מיני ממוצעת וזה ממש מרשים, אבל לא מרשים כמו יכולת התאוצה של הכלי קדימה. למרות המשקל, הקרקל ממש מזנק בפראות לא אופיינית לכלי רכב מסוג זה.

הקרקל מובל אל שבילי הכורכר שבין מטעי התפוחים כאשר הבחור שמאחורי ההגה לא עושה סימנים של הרפיה מדוושת הדלק. מצד אחד, בראש עדיין מקנן אותו חשש מהתנהגות הכביש של כלי רכב ממגנים בסדרי משקל שכאלו, ומצד שני, נראה כאילו שום דבר לא יוצא את החתול הזה משלוותו.

אחרי סדרך חינוך קצרה ומאלפת בשטח, הקרקל עוצר בסמוך לארגזי התפוחים הירוקים ומגיע תורי לאחוז בהגה של הקרקל. אחרי כוונון קצר של המושב, אינ מתרגל לחלונות הצד הממוגנים, אך עדיין גדולים יותר מכל חלון של רכב ממוגן אחר. באופן מפתיע, הראות החוצה, ובייחוד זו אחורנית טובות מאוד. אמנם אי אפשר לשרבב את הראש החוצה מהחלון, אבל עדיין ממרום הקבינה, ניתן לראות היטב את הדרך, גם בצמתי T המסוכנים.

בתחילת הנהיגה, אני עוד מלטף מעדנות את דוושת הדלק, אבל כבר אחרי דקות קצרות, אפשר להרגיש עד כמה הקרקל יציב ובטוח גם על גבי תנאי שטח משתנים ובוגדניים. סלעים עוברים תחתינו במהירות, מעלות זוויתיים נבלעים בקלות ושינויי הכיוון המהירים לא גרמו לאף אחד להזיע. להפך, הקרקל נוסך ביטחון כל כך גבוה, שגם נהג לא מיומן יחסית מסוגל לשעוט איתו בשטח לא מוכר. דבר שספק אם גם ההאמר הממוגן, מסוגל לעשות.

הקרקל שהוצג לאחרונה עורר עניין רב בקרב צבאות וגופים אחרים, כולל אנשים פרטיים באזורים החמים של כדור הארץ וההזמנות ממשיכות להיערם. כיום, משפחת הקרקל כוללת 5 דגמים לפי מפרטים שונים והם מסוגלים להציע מגוון יכולות למגוון משימות וייעודים - מערכות כיבוי אש סלקטיביות (כיבוי כל אזור ברכב בנפרד), איטום וטיהור כנגד לוחמה כימית ועוד פרטים שהשתיקה יפה להם. אה, וגם שכחנו לציין שהוא גם נראה מצוין, והוא שלנו להתגאות.