אבירי מסדר הגריל והדרייבשאפט, מודאגים; אנו מופגזים בפרסומות על רכבי שטח ופנאי, הכבישים גדושים במכוניות רבועות המעניקות תנוחת ישיבה גבוהה ומראה מסוקס, אבל האמת? רכבי ה'קרוסאובר' המודרניים אינם רכבי שטח אמיתיים. הם רכים ועדינים, נטולי מכלולי שטח חשובים, בראש ובראשונה הילוך 'כוח' המפריד בין נערות מקהלה לבין ג'יפאים אמיתיים.
את הסחף בתעשיית ה-4X4 התחיל ב-1994 טויוטה ראב4, שהביא לעולם את הקונספט של 'ללכת בלי, להיראות עם'; ראב4 היה רבוע וקופסתי, גלגל רזרבי תלוי על הדלת האחורית. היו לו מאפייני שטח כמו צמיגים גדולים ומרווח גחון טוב יחסית, אבל הוא לא יכול היה לעשות שטח רציני. טויוטה זיהתה ראשונה מגמה שהפכה עם השנים לצונאמי של ממש רוב רוכשי רכבי השטח לא רצו באמת לטייל במדבריות; הם רצו להיראות הרפתקנים, רצו לשבת גבוה מעל מכוניות הכביש הרגילות, אהבו את תחושת הביטחון (המזויפת, יש להודות על האמת) שהעניקו להם הג'אמוסים הגדולים שיוצרו באותה תקופה.
מה רע בקרוסאובר חינני?
הלקוחות לא ביקשו להסתובב בעיר עם שתי טונות של ברזלים, מתלים נוקשים, ביצועים של חילזון ורמת פינוק של רכב צבאי. ראב4 הגיע לישראל ב-1996, ומאז נמכרו אצלנו קרוב ל-8000 יחידות. בזמנו הוא היה ייחודי אבל היום נמכרים בישראל כעשרים ג'יפונים, 'קרוסאוברים' או איך שתקראו לתופעה. הם דוחקים הצידה את פחיות הכביש המשעממות, יש ביניהם רכבי יוקרה העולים חצי מיליון שקל (איווק, 6X ואחרים), וגם כלים עממיים העולים פחות ממכונית משפחתית (קרוסאובר, קפצ'ר ואחרים), לרובם אין אפילו הנעת 4X4.
האמת היא, שאין בתופעת הקרוסאובר שום דבר רע; היצרנים ממלאים את רצון הלקוחות ומציעים להם מכוניות עתירות אישיות, המעניקות להם את אלמנט הפוזה. אלו כלי רכב נוחים, מהירים ומרווחים, חסכוניים ובטיחותיים, לא מזהמים. מה הבעיה?
הבעיה היא שזה מצמצם פלאות את היצע רכבי השטח האמיתיים. כעכברוש מדבר אני רואה בדאגה את מבחר רכבי השטח ההולך ומצטמצם מדי שנה. יש לנו פחות ופחות אופציות, והן מתוחכמות ויקרות יותר מדי.
זו בעיה רצינית עבור מי שקונה רכב שטח חדש, ומכשלה ענקית עבור מי שמחפש רכב משומש. רכבי השטח הקשישים ידעו להזדקן בכבוד; הם היו מכאניים, מסיביים, נטולי מחשבים ומערכות פניאומטיות מורכבות. היום כבר לא עושים כלים כאלה ואם כן, אז הם לא מגיעים לישראל. החלליות הטכנולוגיות שיורדות מעל פסי הייצור, מזדקנות רע מאוד הטיפולים השוטפים יקרים וכל תיקון של סנסור, מנוע עזר, כרית אוויר או מחשב דרך, דורש מימון בנקאי.
קץ עידן הדינוזאורים
מבט חטוף ברשימת הדגמים הנכחדים, מבהיר את ממדי האסון המוטורי סמוראי, ג'ימני, טרהקאן, מוסו, טרופר, 3H, פטרול ואחרים, אלה נעלמו לחלוטין מאולמות התצוגה בישראל. דגמים אחרים שמרו על השם והפוזה, אבל איבדו את יכולת השטח קוראנדו, ספורטאז', אקספלורר, סורנטו, אלה הפכו מרכבי שטח אמיתיים למכוניות עירוניות, מצוינות לכביש אך לא ראויות לעבודת שטח.
תקני בטיחות וזיהום אוויר, כמו גם דרישת הלקוחות לקבל רכבי שטח מפנקים יותר, הפכו את רכבי השטח האמיתיים למתוחכמים יותר ויותר: ראו את הדיסקאברי ובמידה פחותה גם לנד קרוזר, רנגלר או גרנד צ'רוקי. אלה שומרים על יכולות שטח טובות מאוד, אבל הם ממוחשבים ועדינים בהרבה מאבותיהם. גדושים באלקטרוניקה ומערכות מתוחכמות הם יהפכו לסיוט תחזוקתי, בעוד עשר שנים או אף פחות. נקודת אור היא טנדרי 4X4; למרות תחכום מתגבר והכנסת אלקטרוניקה מורכבת, הטנדרים עדיין שומרים על ארכיטקטורת שטח טובה, אבל באיזה מחיר? איפה הנוחות, איפה המרחב הפנימי?
לשמור על הגחלת
יהיה זה מטופש מצד אוהבי השטח לנסות לעצור את הקדמה. העולם כבר לא משתמש בטלפון עם חוגה, וגם הגרוטאות הקשישות כבר לא מתאימות לעולמנו המודרני. כל שנשאר לחובב השטח הוא למצוא רכב שטח בן 15-10 שנים, להביא אותו למצב נסיעה טוב, ולשמור עליו כעל בבת עינו. שנות התשעים של המאה שעברה היו תור הזהב של 'רכבי השטח העירוניים', כך קראנו אז למכוניות כמו דיסקאברי דור ראשון ושני, טרופר, פג'רו Q או קינג, לנד קרוזר 75, פטרול, סופה ודיפנדר, ג'ימני, טנדרי 4X4, אפילו טראנו ורודיאו.
עם הרבה סבלנות אפשר למצוא קשיש במצב טוב, במחירים בין 25 ל-50 אלף שקלים. על הכביש אלו כלים פרימיטיביים ועלובים למדי, נטולי פינוק, עידון, מהירות ובטיחות. אבל גם עם 350,000 קילומטרים על השעון ולאחר החלפת מנוע או שניים, הם יביאו אותך בנינוחות אל 'שביל פריחת הירגזים' שבתחתית מכתש רמון, ויעניקו לך שנים של עבודת שטח נינוחה ומתגמלת. תחזוקה, דלק, ביטוח? אם הרכב מיועד בעיקר לטיולי שטח, התחזוקה תהיה סבירה מאוד. יש שפע חלפים משומשים, התיקונים אינם יקרים מדי, לא מוכרחים ביטוח מקיף. בתקציב גבוה יותר אפשר לקנות גם אגדות שטח כמו ניסן פטרול או לנד קרוזרים למיניהם, אופציה מצוינת.
בחירתי האישית הייתה לקנות דיסקאברי 1998, רכב מקסים, עתיר יכולות שטח ואישיות. ג'יפאים אחרים נשבעים בצ'ירוקי או טרופר, פאג'רו או פראדו הכל הולך, ובלבד שתדע מה מגבלות הרכש הפרה-היסטורי שעשית. ה'טהורים' ביותר בוחרים בסיקס, דיפנדר או סופה, פתרון מדליק למסוקסים קשוחים. האמת היא שאין לי מושג מה אוכל לקנות בעוד שנים רבות, לאחר שהדיסקאברי שלי יתפגר. יש ג'יפאים האומרים: "זה רכב לחיים, לעולם לא אמכור אותו; מה כבר אוכל לקנות במקומו?". גם אני לא יודע מה אקנה בעתיד אז בינתיים אנחנו נובחים, ושיירת הקרוסאוברים ממשיכה בדרכה לעבר הקופות הרושמות. זו דרכו של עולם!
