תערוכת הרכב של פריז בשנת 1948 הביאה לאוויר העולם את אחת המכוניות היותר מוכרות, הדה-שבו של סיטרואן. למעשה, השם השגור הוא שיבוש לשמה האמיתי בצרפתית 2 CV. השנה תציין המכונית את העשור ה-6 לחייה אולם סיפורה מתחיל הרבה לפני.
בשנת 1936 הציג פייר-ג'ול בולנגר, מנהל סיטרואן ומי שנחשב לאבי הטרקסיון המהפכנית, את פרוייקט ה-TPV ראשי התיבות ל-Très Petite Voiture (מכונית קטנה מאוד בצרפתית). שנה מאוחר יותר נחשף אב הטיפוס כשבחזיתו שוכן מנוע אופנוע בנפח 500 סמ"ק. 250 אבות טיפוס יוצרו ואחד מהם צפוי היה להיחשף בתערוכת הרכב של אותה שנה.
אלא שלאירופאים היו דברים יותר חשובים בראש. מלחמת העולם אילצה את מפעלי הרכב לשנות את ייעודן ולהירתם למאמצים המלחמתיים. פרוייקט ה-TPV הוקפא ומחשש לעתידם, הוחבאו אבות הטיפוס וחלקם אף פורק. למרות המצב, לא זנח בולנגר את חלומו לייצר את מכונית העם ואת שנות המלחמה ניצל לשיפורה. עם תום המלחמה הרוב כבר היה מוכן ובשנת 1946, בעיקר בשביל לשמור על סודיות, נרכשה אדמה מחוץ לפריז ושם נערכו הניסויים. אגב, מרכז הניסויים של סיטרואן שוכן באותו מקום גם היום.
סוף סוף מתחילים בייצור
ב-7 באוקטובר 1948 נחשפה המכונית החדשה שזכתה לשם 2 CV. באי תערוכת פריז נשבו בקסמה וההזמנות החלו לנהור למפעל. בסיטרואן התקשו לעמוד בביקוש וזמני ההספקה התארכו לאף יותר משנה. לרשותה של המכונית ששקלה 500 ק"ג, עמד מנוע בנפח 375 סמ"ק אשר הפיק 9 כוחות סוס בלבד. כוחו של המנוע עבר לציר הקדמי דרך גיר ידני 4 הילוכים שהאיץ את המכונית עד למהירות מרבית של 65 קמ"ש. צריכת הדלק שלה עמדה על 22 ק"מ לליטר בממוצע.
בשנות ה-50 עברה הדה-שבו לא מעט שינויים שהפכו אותה למודרנית ביחס לאותה תקופה. זה כלל השקת גרסאות חדשות ומאובזרות ומנוע שנפחו צמח ב-50 סמ"ק. 1957 היתה השנה הראשונה בה עבר רף המכירות את 100 אלף המכוניות. בשנות ה-50 הציגה סיטרואן גם את גרסת הוואן של הדה-שבו שאת תרומתה לעולם הרכב ניתן לראות גם היום. הוואן היא למעשה הסבתא רבא של הברלינגו.
שטח? שיהיה
הביקוש למכונית במדינות המדבריות של צפון אפריקה, הולידה לפתע צורך חדש. הדה-שבו התקשתה לנוע בבוץ ובחולות וב-1958 הוצגה גרסת 4X4 רעיונית בשם סהרה. ההנעה הכפולה התבצעה על ידי 2 מנועי 425 סמ"ק כשאחד מניע את הציר הקדמי ואחד את האחורי. כל מנוע עבד בנפרד עם גיר משלו כשהשליטה נעשית על ידי מוט הילוכים אחד בתא הנהג. לרשותו של הנהג עמדה גם האפשרות לנתק את ההנעה מאחור ולמעשה להישאר עם הנעה קדמית בלבד.
בסך הכל עמד הכוח המשולב ל-2 המנועים על 24 כוחות סוס שהביאו את חיית השטח החדשה למהירות מרבית של 100 קמ"ש. 694 יחידות יוצרו מהסהרה 4X4 שיוצרה בין השנים 1960 ל-1966.
במקביל לסהרה, הציגה סיטרואן ב-1961, שוב בתערוכת פריז, את דור הדה-שבו הבא. במרכז השינוי עמד מנוע משופר שהפיק 13.5 כוחות סוס והביא את הדה שבו ל-85 קמ"ש. צריכת הדלק ירדה ל-18 ק"מ לליטר בימים שצמד המילים 'איכות סביבה' כלל לא היו באג'נדה. מתיחת פנים נוספת עברה המכונית ב-1966 וזאת כללה בעיקר את החלפת הגריל וויתור על פגוש מתכת לטובת אחד מפלסטיק.
מחצית החיים
ההצלחה של הדה-שבו לא פסקה לרגע, בעיקר לנוכח השינויים גם אם קטנים שהציגה סיטרואן. בשנות ה-70 כבר הגיעה המכונית ל-100 קמ"ש ובכדי לחזק את מעמדה היא השתתפה בהצלחה במספר מסעות חוצות יבשות. מתיחת פנים נוספת היתה ב-74 וב-76 יצא דגם "רטרו" מיוחד במחווה למכוניות של השנים הראשונות.
גם בשנות ה-80, למרות שמכוניות מסוגה של הדה-שבו כבר היו מיושנות, המשיכה סיטרואן להציג עוד גרסאות כשהבולטת ביותר היא הצ'ארלסטון של 1982. לזאת היו פנסים עגולים, ומרכב בצבעים בורדו ושחור.
בשנת 1990 החליטה סיטרואן כי די. ב-27 ביולי בדיוק בשעה ארבע אחר הצהריים, ירדה המכונית האחרונה מפס הייצור במפעל סיטרואן בפורטוגל. 3,868,633 מכוניות דה-שבו יוצרו בסך הכל במשך 42 שנים.
ובעידן הנוכחי, כשמכוניות רטרו כמו המיני והפיאט 500 עושות טוב לתדמית ולתזרים המזומנים, האם לא הגיע גם זמנה של הדה-שבו לחדש ימיה כקדם? אנו לא נתפלא אם בשנתה ה-60, סיטרואן אכן תעשה זאת עם גרסה מודרנית, מפנקת ועשירה בכריות אוויר.
