תקנות האופניים החשמליים לא מחמירות מספיק?

בשבוע שעבר התבשרנו על כך שועדת הכלכלה של הכנסת אישרה, ב"איחור אופנתי" של שלוש שנים לאחר שתוקפן פג, תקנות המסדירות רכיבה על אופניים חשמליים. התקנות העדכניות מסדירות את גיל הרוכבים, מהירות הרכיבה המותרת, חובת סימון ברור על האופניים כי מדובר באופניים חשמליים וחובת התקנת צופר או פעמון כמו גם התקנת פנסים ומחזירי אור. עד כאן, הכל טוב ויפה. אלא שבמקרה הנ"ל התקנות מספקות פתרון חלקי בלבד לבעיות ולסכנות הטמונות ברכיבה על אופניים חשמליים, ואם רוצים לבחון את האפקטיביות שלהן יש להפנות את הזרקור לסוגיות אותן התקנות לא מסדירות - סוגיות שיכולות לעלות ביוקר להולכי רגל ורוכבים כאחד.

ראשית, הנגישות והפשטות בה כל ילד בן 16 יכול לרכוש אופניים חשמליים שמהירותם מגיעה ל-25 קמ"ש, ללא שום צורך ברישיון או ביטוח היא לא פחות מרשלנות פושעת. שהרי על פי התקנות שאושרו, ילד בן 16 אינו חייב ללמוד את חוקי התנועה או את משמעויות התמרורים השונים כדי לרכוב על אופניים חשמליים, ולכן אין סיכוי שיכיר אותם אלא אם כן הוא בעל רישיון רכיבה על קטנוע.

אם כך, ללא היכרות עימם, כיצד הוא אמור להישמע להם במהלך רכיבה על הכביש? ומה לגבי ילד בן 14, שבחסות התקנות החדשות קיבל אישור לרכב על אופניים חשמליים בשבילים ייעודיים - האם באמת אנו מצפים שיהיה מספיק אחראי ויישמע להוראות אלה בשעה שאנו עדים לצעירים ומבוגרים כאחד, הרוכבים עם האופניים החשמליים על מדרכות הערים ומסכנים את הולכי הרגל ואת עצמם?

גיל הרוכב הוא סוגיה חשובה שיש להתעכב עליה. האחריות במקרה זה צריכה להיות גם של בעלי העסקים המוכרים אופניים ממונעים לבני הנוער. בעוד שנער בן 16 יכול להציג תעודת זהות בבואו לרכוש אופניים חשמליים, נערים בגילאים צעירים יותר, אפילו בני 13, יכולים לרכוש אותם ולרכוב עליהם בניגוד לחוק מבלי להיתקל בכל קושי. כל אלה מובילים לבעיה אחת ומרכזית והיא בעיית האכיפה.

התקנות אינן מסדירות את סוגיית האכיפה ואינן מרחיבות אותה. נכון להיום, הרכיבה על גבי אופניים חשמליים אינה מותרת על מדרכות הערים, אך מי מאיתנו לא נתקל לפחות פעם ביום ברוכב הדוהר במדרכה במהירות על גבי אופניים חשמליים כאשר כל שנותר להולכי הרגל הוא לנוס על נפשם. בעוד שמהירי התגובה ניצלים, האיטיים יותר, וביניהם האוכלוסייה המבוגרת, נפגעים. לא אחת, נתקלתי בעדויות של אזרחים, שמספרים כי הם פוחדים לצאת לרחוב מחשש שיהיו מעורבים בתאונה ויידרסו על ידי רוכב אופניים חשמליים.

לא יהיה זה מוגזם לומר כי האופניים החשמליים הפכו למכת מדינה. הנתונים שהוצגו לאחרונה על ידי מנהל המכון הלאומי לחקר הטראומה, פרופ' קובי פלג, הם לא פחות ממפחידים: בשנתיים האחרונות חלה עליה של פי 10 בנפגעים קשים שאושפזו בעקבות פגיעת אופניים חשמליים. למרות הנתונים הללו עושה רושם שמשרד התחבורה לא מתרגש מהם, אחרת לא ניתן להסביר מדוע לא נקבעו עונשים מרתיעים ומדוע לא נעשית אכיפה מאסיבית הכוללת סיור של פקחים, הטלת קנסות כבדים והחרמת האופניים, כנגד אלו שאינם נשמעים להוראות החוק.

במקום שהאופניים החשמליים יהוו בשורה ככלי תחבורה חלופי לרכב פרטי, המפחית את עומסי התנועה, מצמצם את הזיהום הסביבתי, מקטין בעיות חנייה וכמובן זול ויעיל, בהיעדר הסדרה מקיפה הנוגעת לכל האספקטים, הוא הפך לאחד מאמצעי התחבורה המסוכנים ביותר וכזה ההופך את רחובות הערים לשדה קטל של ממש.

אין ספק שהתקנת תקנות בדבר מכירה ושימוש בכלי תחבורה חשמליים המצוידים ביכולת להגיע למהירויות המסכנות את המשתמשים ואת הציבור הן מבורכות, אולם לא די לעשות חצי עבודה. יש לנסח תקנות התואמות את המצב החדש והדנות במכירה, בקניה ובשימוש, כשיש מקום לכלול גם חובת ביטוח לרוכבי האופניים החשמליים. נוסף לאלו יש לכלול בתקנות הוראות לציבור הולכי הרגל, שרבים מהם אינם מכבדים כלל את מסלולי האופניים, ולוודא כי נעשית אכיפה בנושא גם בכיוונם. רק התייחסות בתקנות לכל האספקטים של רכיבה על אופניים חשמליים לצד אכיפה יעילה תהפוך את רחובות הערים לבטוחים ואת האופניים החשמליים ממכה לברכה.

*הכותב הוא עו"ד, ממשרד עו"ד עמיקם חרל"פ ושו"ת, מומחה בדיני נזיקין, תאונות וביטוח

עמיקם חרל"פ ושות'