טיול אופנועים בסלובניה. סיפור על ישראלי, גרמני וסלובני

גודלה של סלובניה, שפעם הייתה חלק מיגוסלביה, קצת פחות מזה של מדינת ישראל, אבל יחי ההבדלים העצומים. מיקום מנצח בדרום מרכז אירופה מעניק למדינה גבולות פתוחים לארבע כיווני שמים והודות לשכנות עם איטליה, אוסטריה, קרואטיה הונגריה והים האדריאטי, היא נהנית מערב רב של נופי פרא שכוללים בעיקר הרים וקרחונים, עמקים, נהרות צלולים וקפואים ואגמי טורקיז מדהימים.

למעלה ממחצית משטחה של סלובניה מיוער ואם תחברו את כל הנתונים הללו, תקבלו מתווה טופוגרפי שכולל הרבה עליות וירידות מפותלות בהרים וביערות, עם פינות חמד ונופי גלויה של אגמים ופסגות מושלגות. תוסיפו למשוואה אוכלוסייה של כשני מיליון תושבים נחמדים ומסבירי פנים ותרבות נהיגה שמקדשת את זכותם של האופנוענים לרכב בביטחון ותבינו למה בדיוק לשם שמנו את יעדנו השנה.

הטיול הפעם, כמו זה שלסרדיניה בשנה שעברה, שימש למעשה כ"פתיחת ציר" של חברת "אופנוען מאומן" בראשותו של גידי פרדר. המתווה של החברה משלב טיול אופנועים עם הדרכה ותרגול תוך כדי תנועה של רכיבה מתקדמת כשכל אלה עטופים בדגש חזק על נופים קסומים, כבישים מפותלים, אוכל טוב בכל הזדמנות, קפה חזק ביום ויין צונן בלילה. וכשמקבלים הזמנה להצטרף לטיול כזה, לא אומרים לא אלא שואלים מתי הטיסה.

אנחנו נוחתים במינכן, ונוסעים לבניין ב.מ.וו שם ממתין לי בקוצר רוח אופנוע ב.מ.וו GS800F דנדש מאובזר בשלושה ארגזי מסע ו"קומפורט סייט" שמוכיח את עצמו כמושב ממש ממש, אבל ממש נוח לרכיבות ארוכות. יוצאים לכביש המהיר כשבתפריט 350 ק"מ מנהלתיים דרך אוסטריה עד לסלובניה, כדי לפגוש את שאר החבורה והאופנועים. אחרי כמה שעות של רכיבה, אנחנו מגיעים בשעות הצהריים המאוחרות לפודקורן, עיירת גבול סלובנית ופוגשים את ד"ר דודי משעלי, מנתח לב ישראלי וחברו רוברט הסלובני שיובילו את הטיול, כשאל רוברט מצטרפת גם טרה, בתו היפיפייה. התפריט המוטורי השנה הוא על טהרת המעדן הבאווארי וכולל באופן מקרי את כל סדרת ה-GS המפוארת של ב.מ.וו החל מ-650 אחד, 700 אחד, שלושה 800 ושני -1,200 סה"כ שבעה אופנועים ושמונה רוכבים.

השעה כבר חמש אחרי הצהריים, השמש מעטרת בזוהר את הפסגות המושלגות שמסביב והמראה קסום. השאלה היא מה עושים עכשיו - רובנו אחרי טיסה של ארבע שעות ו-350 ק"מ, ברכב ועל אופנוע, אבל אחרי התארגנות קצרה כולם על האופנועים לסיבוב הכרות קצר עם הכלים, הנוף והכבישים המקומיים.

את מה שקורה בשלוש השעות הבאות אפשר לתאר רק במילים כמו אורגזמה מוטורית לגוף ולנשמה. סיבוב ההיכרות הקליל הופך לחוויה בלתי צפויה של רכיבה באזור ה"טרי גלב", פארק לאומי עצום שכולל כמה רכסים אלפינים שנושקים לגובה של כמעט 3,000 מטר. אנחנו מתחילים בטיפוס רכוב על המאונט גארט (2,700 מ') כשהתוואי הוא לא יותר מדרך סלולה צרה, מפותלת עד עמקי נשמתה, כשמצד אחד הר ומהצד השני פעורה תהום עצומה שהולכת ומעמיקה ככל שאנחנו עולים בגובה. מדי פעם נקרע בהר פתח של מנהרה לא מסותת שהקור בתוכה מקפיא, האספלט חלק ממי שלג שהפשירו והנוף מסביב פשוט אדיר.

קצת לפני הפסגה המושלגת הדרך חסומה ואחרי כמה דקות של מנוחה ושאיפה של אוויר פסגות צלול, אנחנו מסתובבים ועושים את הדרך למטה. בחזרה לעיירה אנחנו חוצים מעבר הרים בשם VRSIC שמתהדר ב-50 (!) סרפנטינות רצופות שכל אחת מהן משולטת במספר. הבעיה היא שהסלובנים אולי אנשים חביבים אבל לא גאונים גדולים במתמטיקה ובין כל סרפנטינה ממוספרת יש עוד כמה כאלה שלא, וכך חמישים העיקולים הופכים למשהו כמו 150 פניות רצופות בסה"כ. 450 ק"מ של רכיבה דרך שלוש מדינות מסתיימים בארוחת ערב נהדרת וקריסה על המיטה.

בבוקר למחרת אנחנו מגלים למרבה השמחה אוסף של מכוניות פורשה חונות לצד האופנועים שלנו. מסתבר שסלובניה היא יעד מוטורי מועדף ולאורך כל השבוע אנחנו עתידים להיתקל במאות (!) חבורות וקבוצות כמונו על אופנועים, מכוניות ואופניים. זה המקום לציין שהנהגים הסלובנים נותנים לאופנועים את ההרגשה הכי טובה ובטוחה שיש, לא גונבים צמתים, מפנים את הדרך, נצמדים לימין או יורדים אפילו לשולים כשצריך, ונותנים לעקוף בכל מקום והעיקר שהאופנועים לא יופרעו או יסתכנו. מדהים וכיף.

אז בבוקר היום השני מתחיל למעשה הטיול הגדול שבמהלכו נחצה את סלובניה לכל אורכה ולרוחבה במשך שבעה ימי רכיבה עם גיחות לאוסטריה, איטליה וקרואטיה. אחרי טיפוס קצר בהרים אנחנו עוצרים ב-FAAKRZE, עיירה אוסטרית אליה מגיעים מדי שנה למפגש כ-100,000 הארליסטים. בכניסה לעיירה ניצב פסל ברזל ענק של הארלי דיודסון שבארץ הוא בטח היה נגנב ומותך אחרי יומיים, אבל כאן הוא מקבל את פני הבאים ואנחנו ממהרים להצטלם ליד המונומנט המרשים.

שוב עולים ויורדים, הר פה והר שם באזור הגבול של אוסטריה וסלובניה ולצהרים אנחנו עוצרים לשפת אגם בצבע טורקיז. בכל מקום אחר המקום היה מוכרז כאוצר לאומי, אבל פה הוא "סתם עוד מקום נחמד לאכול צהריים על הדרך" ואנחנו אוכלים את הלב מרוב קנאה. רוכבים ומתפתלים בכבישים המיוערים בהרים עד שמגיעים לדולינה פארק שם מחנים את האופנועים ומטפסים קצת רגלית רק כדי לעמוד למרגלותיו של מפל אדיר בגובה של 90 מטר. נמאס להגיד מדהים, אבל מה לעשות - מדהים.

קפה על הדרך באחת האחוזות לשעבר של טיטו, הרודן היגוסלבי, ולפנות ערב אנחנו מגיעים ל-TOPOLSICA ומתאכסנים בריזורט ספא נפלא. מהר מאוד ציוד הרכיבה נופל מעלינו והגוף מתמסר לאחת מבריכות העיסוי במקום.

קמים בבוקר והדרך ממשיכה לקחת אותנו מזרחה, את ההרים מחליף מישור ורוכבים בעיקר לאורך נהרות, שכאלה לא חסרים בסלובניה. מדי פעם חוצים עוד עיירה, חולפים על פני עוד חבורת אופנועים שמגיעה ממול, ובצהרים מגיעים ל-PTUI, העיר הסלובנית הכי עתיקה שחוגגת ממש בימים אלה משהו כמו 1,300 שנה. ביקור ביקב בן 830 שנים מסתיים בתקרית דיפלומטית קטנה שכן עד לבוא הישראלים, אף אחד לא חשב להוריד מהמדפים בקבוק בן כמה מאות שנים שעולה 50,000 דולר ולהחזיק אותו ביד. חילופי צבעים על הפנים של מנהל היקב מבהירים לנו שאולי בכל זאת עדיף לא לגעת בהם.

אחרי ארוחת צהרים על גדת נהר DRAVA, טבילה מתבקשת והמשך רכיבה, אנחנו מגיעים לעמק רחב ידיים על גבול קרואטיה, שכולו כרמים ומתהדר בשם... ירושלים! לעת ערב אנחנו משתרעים תחת פרגולת גפן ענקית, כוס יין ביד ומשקיפים על העמק והנוף המרהיבים. השמש שוקעת והנפש מגיעה לדרגת שלווה שקשה להסביר. עוד 250 ק"מ על השעון ועוד יום מדהים שחלף.

היום אנחנו נוסעים לבקר חבר ילדות של רוברט, אחד בשם איגור אקרפוביץ', כן, אותו רוכב מרוצים סלובני שהקים ב-1990 קו יצור לאגזוזים אקזוטיים מאלומיניום וכבש תרתי משמע את המסלולים. אקרפוביץ' מקבל את רוברט בחיבוקים ומוביל אותנו למשרד שלו במרומי המפעל הענק. במשרד עומדים אופנועים בעלי היסטוריה מפוארת כמו ההונדה sp-02 של קולין אדווארדס, האופנוע הראשון עם אגזוז של אקרפוביץ' שזכה באליפות העולם.

עכשיו כשאני עומד בין אקרפוביץ' האיש לבין האופנוע של אדווארדס אני מרגיש קצת רעידות בברכיים והמצלמות נשלפות. קצין העיתונות שמלווה אותנו, מקפיד שלא נצלם מנועים לאופנועי סופרבייק, GP ופורמולה שלמעשה "לא קיימים" ומגיעים למפעל לשם התאמת מערכות פליטה עבורם. צילום של אחד המנועים האלה שווה הרבה כסף בעולם המרוצים ואנחנו נאבקים במוסר הישראלי הירוד שלנו. אקרפוביץ' מעניק לנו סיור בלעדי במפעל ואחרי צילום קבוצתי משותף, אנחנו ממשיכים בדרך, חוצים את הגבול הקרואטי, קופצים להתרעננות במים הקפואים של הנהר הסמוך ויורדים לכיוון חופו של הים האדריאטי.

אחרי לילה במלון על חוף הים, אנחנו ממשיכים את המסע, בעוד יומיים של רכיבה, כשהנופים מתחלפים כל הזמן והכיוון עכשיו הוא דרום מערב. שבעת אופנועי הBMW- מרחפים על פני הכבישים המפותלים, ממשיכים לכתוש את האספלט, חוצים יערות, מעפילים להרים ואני באופן אישי מתמוגג מהאופנוע ובעיקר מהמתלים הנפלאים שלו, החדווה והקלות שבה הוא מקבל את שינויי הכיוון והעברות המשקל התכופים. ה-F800GS מתגלה כאופנוע ידידותי מאוד למשתמש, סייח קליל ואנרגטי שלא מתבייש לרדת כמה שרק מבקשים ממנו ולמרבה ההפתעה, חסכוני מאוד בדלק. שותף מושלם למסע הארוך שלא מרגיש שום רגשי נחיתות ליד שני ה-1,200 שיחד אתנו בקבוצה.

את הלילה הלפני אחרון מעבירים בווילה על גבול איטליה באזור טריאסטה ולמחרת בבוקר, אנחנו יוצאים לקטע הכמעט אחרון של הטיול. לגראנד פינאלה בוחרים גידי ורוברט במסלול שרץ בהרים לאורך הגבול האיטלקי. דרכים מבודדות, מפותלות מאוד, מיוערות ומדי פעם גם לא ממש סלולות. סוג של כביש הצפון הישן למי שמכיר אבל "טיפה" יותר גבוה וירוק ובלי חיזבאללה מהצד השני אלא כורמות איטלקיות וסלובניות.

בצהריים אנחנו מגיעים לאגם בלייד, סוג של גאווה מקומית. אגם טורקיז מדהים ביופיו ושם החבורה מתפצלת. כולם רוכבים ללובליאנה כדי להחזיר את האופנועים ואילו אני ממשיך לפודקורן, ומשם חזרה בגשם שוטף את כל הדרך למינכן, סה"כ יום מטורף של 530 ק"מ. עכשיו כבר כמעט ערב במינכן, את האופנוע שהספקתי להתאהב בו כל כך במהלך 2,206 הק"מ האחרונים אני מחזיר בצער רב לנציג BMW ויאללה הביתה, עד הטיול המדהים הבא.

תודות: לגידי פרדר ואורי הראל מ"אופנוען מאומן" על טיול והדרכה מדהימים, לד"ר משעלי ופרופסור רענני שבלעדיהם לא היה מתקיים הטיול, לדנדו שבלעדיו היינו בסך הכל חבורה של רוכבים קשישים ולדלק מוטורס ישראל שהסכימו להפקיר בידי את ה-GS800F הנהדר ועד עכשיו לא ברור לי איך הסכמתי להחזיר להם אותו.


Special thanks to Robert and tara Herman for superb hospitality and guidance