המכונית החזקה ביותר שב.מ.וו מוכרת היום היא ה-M6: מנוע שמונה צילינדרים כפול-מגדשי טורבו שמייצר 560 כ"ס ומשודך לתיבת הילוכים אוטומטית. ה-4.4 ל' V8 שמושתל בחזיתה, מאיץ אותה ל-100 קמ"ש ב-4.2 שניות, ולמהירות של 250 קמ"ש בהגבלה אלקטרונית; נתונים אלה, ב-2012, מקרבים את ב.מ.וו לגזרת מכוניות העל, ועל אף שב.מ.וו ייצרה מנוע עלית בשירותה של מקלארן F1, היא לא משוכנעת שיש לרכב מסוג זה מקום בין שורותיה, שעה שחטיבה M מעדיפה מכוניות שתרפדנה את קופת הרווחים, וגם לא תהיינה כל-כך נדירות.
חטיבת M של שנות ה-2000 היא תופעה מוטורית לא שגרתית - כפי שפועלת AMG של מרצדס. שתיהן מצליחות ליישר קו עם תקנות זיהום האוויר על ידי פיתוח טכנולוגיות הנעה קומפקטיות, וזאת מבלי להחסיר מהנהגים את מנת האדרנלין אליה הורגלו במשך עשרות שנים, ובמיוחד ממנועים אטמוספריים. זהו תיעוד רשמי עבור חוג האוהדים שלהן שיש על מי לסמוך, אפילו אם הם חוטאים בייצור כלי-רכב קצת מיותרים (X6).
דוגמא לתוצאה בחסות כללי המשחק החדשים, היא ה-1M קופה, המבוססת על סדרה 1 העממית. יש הרואים בה כיורשת הטבעית ל-M3 הראשונה שהוצגה ב-1986, בשל משקלה הנמוך, הניהוג הטבעי והאופי הגנטי, המתבטא בכיול אלגנטי בין שני הסרנים ומגובה על ידי מנוע עוצמתי בחרטום. ה-1M ליקטה את כל מה שהחברה פתחה בתחום הגדישה בטורבו בנזין, חומרי גלם, איכויות ייצור ותכנון היקפי, ורתמה הכול למנוע 3.0 ל' ו-335 כ"ס. אי אפשר לומר, שהיא לא קולעת בול אל המטרה.
לילות מינכן
ב.מ.וו לא הכתירה עצמה ל"מכונת הנהיגה האולטימטיבית", בזכות רעיון שנולד במוחו של פרסומאי. מה שקידם את החברה הגרמנית לתכונה שגובלת בשיגעון גדלות, היא היכולת החריפה שלה להפריד בין השולי לעיקרי, ולהעניק למרכיב הדומיננטי ברכב - הנהג, שליטה מוחלטת על הישות שנמצאת תחת ידיו ורגליו. חטיבת M שהוקמה 55 שנים לאחר כינון BMW, לקחה את המצע הבסיסי של היצרנית הבווארית, והצמיחה עליו עוד רבדים לפילוסופיה של החברה.
ההישגים של ב.מ.וו בספורט המוטורי בשנות ה-60, היוו מקור השראה עבור קבוצה קטנה של מהנדסים, לשקול ולפתח גוף נפרד שיתפקד כמרכז שיפורים במטה החברה, או מערך טכנולוגי שיתרגם את היכולת התחרותית ישירות אל הכביש הציבורי. הקבוצה המגובשת החליטה לפעול תחת פיקוח של אגף המירוצים, ומשם ייסדה את חטיבת M ב-1972 תחת הכותר הרשמי -M-Technik .
חלק מהמעורבים חששו שהעסק יתפוגג בעקבות חוסר שיתוף פעולה מצד אנשי מפתח במינכן, וכן משום שהיו לא מעט מריבות על כס הניהול. אולם בשנות ה-70, הגדילה ב.מ.וו את התמיכה שלה בקבוצת מירוצי הסלון בזכות תאריה של ה-3.0 ל' CSL, ומשם נסללה הדרך למכונית שחנכה את חטיבת M בתערוכת הרכב בפריס 1978, ה-M1.
ה-M1 לא הייתה בדיוק מכונית שפנתה לקהל הרחב. העיצוב של ג'יוג'ארו אולי היה מתאבן אטרקטיבי לעיניים, אבל מנוע מרכזי עם תפוקה של 273 כ"ס ומרכב קופה לא עזרו לה לצאת מתבנית של חתיכה אקזוטית קשה להשגה. נוסף על אלה, הייצור היה מוגבל ל-455 יחידות בשלוש שנים, כך שכל מכונית עלתה הון עתק.
האחיות המשפחתיות שולפות ציפורניים
המכונית השנייה, והראשונה שניתן היה להכריז עליה כ-M אמיתית, הייתה ה-i535 ב-1978 שהתבססה על סדרה 5. ה-M5 הייתה בעיני הוגיה למכונית "שפויה" יותר, עם 4 דלתות, מרכב שימושי, בטיחות גבוהה, ומנוע בנפח 3.0 ל' שישה צילינדרים עם 221 כ"ס ותיבה ידנית. היא סומנה כמכונית ששינתה את התפישה הצורנית בחטיבה M, והביאה לנטישה של קונספטים בדיוניים כמו ה-M1.
ב-1986, שלוש שנים אחרי ה-M6 'באטמוביל', הגיעה ה-M3 המיתולוגית. בדיעבד, אין כנראה מכונית שהגדירה את המונח "זאב בעור כבש", בצורה מתוחכמת יותר ממנה. ב.מ.וו שילבה מגוון טכנולוגיות לשיפור מקדם חיכוך האוויר ב-M3, התאימה לה מערכות בלימה ומתלים מהוקצעות, מנועים משודרגים, קיט קוסמטי נפרד, ריתכה את הלוגו M3 ליד הכליות, וציידה את המכונית בחטיבת כוח בנפח 2.3 ל' ו-195 כ"ס, כאשר חלק מגרסאותיה הראשונות התחמשו ב-220 כ"ס. כל גלגוליה של ה-M3, כולל ה-CSL קלת המשקל, הלכו בדרכה של החלוצה, אולם יש התומכים בקביעה כי ה-E36 מ-1992, הייתה ל-M המהנה ביותר בכל הזמנים.
עוד קלאסיקה ואספנות בוואלה! רכב
הצטרפו לקהילה המוטורית הגדולה בישראל
