"תחושה של חוסר אונים מול תת תרבות אלימה ועבריינית" - הפרשנים זועקים. הכותרות שחורות, התקשורת הומה, המדינה סוערת, עד כדי כך שהכנסת מתכוונת לכנס את הוועדה כדי לדון בפיצוץ הדרבי התל אביבי. המקרה חמור, אין ספק, אולם מידי יום אנו עדים לביטוי חריף הרבה יותר של תת התרבות האלימה והעבריינית שאנו משתייכים אליה ואיש לא פוצה פה. כולנו מתבוננים בהתנהלות המבישה על המגרש ולא מאמינים. מדינה בהכחשה.
הבריונות שהופגנה על מגרש הכדורגל, מופגנת באופן תדיר על הכביש, מידי יום ואיש לא מביט במראה. מבקרים בלהט את ההתנהגות האלימה על המגרש אך שניה לאחר מכן חותכים בפראות את הרכב בנתיב המקביל. משוחחים בשצף בבתי הקפה על אירועי האתמול תוך לגימת אספרסו, אך מעדיפים לשכוח כי חמש דקות לפני הופיעו על צג המהירות הספרות 80 בעת שמדובר על רחוב משולב. " נו הרחוב היה פנוי אז הרבצתי, גם כך כולם בבית הספר".
אולי, רק לצורך המאמר , נקרא לילד בשמו , נתבונן בעוז על המראה ונבין כי חלק בלתי מבוטל מהציבור הישראלי מתפרץ מידי יום למגרש, סליחה לכביש. מכה בלשונו ובידיו, על הכביש. ההמולה והברבריות נמשכים באין מפריע אך הכנסת לא מקיימת דיון חירום. יש דין ויש דיין אולם ההתבהמות נמשכת במלוא חומרתה. כך גם ההדחקה. המספר הבלתי סביר של תאונות הדרכים ביחס לגודל האוכלוסייה מעיד על כך. אין הסבר אחר.
נכון, הכאת שחקן הינה חציית קו אדום אולם לא פחות חמורה מחציית קו לבן. לבטח לא כאשר בוחנים את פוטנציאל המסוכנות. וביננו, מי מכם לא חצה בשנה האחרונה קו הפרדה לבן?. בל נטעה, ניתן לשרטט קו ישר בין המקרה בו נהג מתפרץ לכביש לבין המקרה בו האוהד התפרץ למגרש. בשניהם הוא נטל את החוק לידיו, לא הרחיק וחשב על המשמעויות של הפעולה ובעיקר הונע לכך מתוך מקום בראשיתי ונמוך שמבקש להשיב את כבודו הנרמס. אולם יש הבדל משמעותי. הוא נטל משחק וזה נוטל חיים.
אחד הפרשנים כתב כי הכישלון הוא חינוכי והרתעתי ובזה שום מאבטח לא יוכל לטפל". אמת לאמיתה. וכך גם בהקשר של תאונות הדרכים. אין משטרה , טובה ככל שתהיה, יעילה ככל שניתן ומתוקצבת כמשטרת קטאר, שיכולה למגר בכוחות עצמה את נגע הבריונות על הכביש. אני משתייך לאסכולה שסבורה כי התנהגות היא אלמנט נרכש. ואת הבוטות הברברית שאנו רואים מידי יום בדרכים ניתן לייחס במידה בלתי מבוטלת לאלו שנפשנו התעצבה לצל התנהגותם. אותו הורה שמסביר לילד תוך כדי נהיגה, מתוך הכרה במהותיות העניין כי פריצה והכאת שחקן הינה בגדר התנהגות לא מקובלת, אך בו בעת מסמס לחבר " נו מה אתה אומר על האספסוף הזה?". זה הורה שמקנה לילד תרבות נהיגה עבריינית. אותו הורה שינהג ברכב במהירות של 100 קמ"ש בקרבת בית ספר, רק כדי לא לאחר למשחק הכדורגל שלאחריו הוא ישתף את בת הזוג ברשמיו מהקהל הברברי שישב ביציע. הוא הוא הברברי ולא פחות חמור מכך מגדל דור של ילדים ברברים.
"בשוך הסערה אחרי שרגשות הזעם והתסכול התפוגגו נותרנו עם עצב גדול". נכון. זה יום שחור לכדורגל. העצב גדול. אך הוא יתפוגג, דבר שלא ניתן להגיד לאימא ששכלה את בנה לאחר שנהג ברברי בן 19 עלה על ההגה בשכרותו ובעוז חוצפתו נטל את חייו של יקירה.
כל כולי תקווה כי המחזה המביש של אתמול לא ישוב, אך מקווה לא פחות כי הציבור הישראלי ישכיל להבין כי הברבריות אינה מנת חלקו של שחקן כזה או אחר אלא של פנינו אנו. מוטלת על כולנו האחריות לגדל כאן דור של נהגים שומרי חוק, אוהבי חיים וספורט ומכבדי הזולת.