סיפור מהקסדה: חוצה ישראל 2009

יש רגעים בחיים בהם אתה מסיים פרויקט או משימה ובשלב הסיכומים אתה אומר לעצמך "למה לעזאזל התחלתי בכלל". זה בדיוק מה שאמרתי בנקודת הסיום של ראלי חוצה ישראל בקיבוץ איילות כשהחנתי בצד את הקן-אם רנגייד 500. אבל המשפט לא הסתיים בדיוק כך, הייתה לו תוספת – "למה לעזאזל התחלתי בכלל באמצע הדרך ולא בהתחלה כמו כולם".

מהדורת 2009 של ראלי חוצה ישראל אותו מארגן 'באחה ישראל' של נעם הימן, הוזנקה ביום שישי בשעות המאוד מוקדמות של הבוקר בתל פאחר שבצפון. מעל ל-100 מתחרים על שניים או ארבעה גלגלים השתתפו, בינהם אנחנו – 14 טרקטורוני קאן-אם של עופר אבניר ובהם מספר עיתונאים וקבוצה מצומצמת מבין חברי מועדון BRP. לראלי הצטרפנו בתל צפית כשלפנינו כשני שלישים מהדרך. רנגייד 500 היה בן הליוויה שלי, שהוחלף מידי פעם באאוטלנדר 400 דו מושבי.

קבוצת הרוכבים חולקה לשניים ואני נפלתי לידיו של עופר אוגש שהופקד על הניווט. עופר ידוע כאיש שטח חובב אתגרים והיבואן החליט לתת לו טרקטורון קימקו 400 שלא בדיוק נולד למסע שכזה. האמת, נתנו לו כלי נחות משלנו בכדי שגם אם ישכח את מטרתו כאן (להוביל אותנו בביטחה אל היעד), הוא לא יצליח לברוח לנו (האמת שהיו מספר פעמים שהוא ברח קדימה ואז חזר כי נזכר בנו). עופר גם לא אחד שמוותר בקלות ועל כן הוא דאג לעבור בכל אחת ממאות נקודות הציון שבדרך בדיוק כמו כל המתחרים.

כ-400 ק"מ עומדים מולנו מנקודת הזינוק שלנו בתל צפית ועד נקודת הסיום בקיבוץ איילות. 400 ק"מ בכל תצורה אפשרית של קרקע חולית, ומטרים ספורים של אספלט. אבק הוא שם המשחק כאן, ויחד עם החום המעיק והזיעה מיותר לספר על המהפך ההיגייני שעובר הגוף. שינויי הטופוגרפיה גוררים שינוי גם בארומה הנישאת באוויר, בעיקר אם בסמוך שוכן מושב שפינת החי שלו כוללת חיות שרגילים למצוא בסופר ארוזות בניילון נצמד. אין דברים כאלה, בעיקר אם אתם רגילים לסגור עצמכם במכונית ממוזגת מאובזרת בעצי ריח מבושמים.

בורות ואבנים הם גם חלק מהעניין, כך שלכל הסיפור מצטרף הצורך בריכוז גבוה מאוד שמא גם נזכה למפגש אינטימי עם הקרקע. זה קיבל משמעות גדולה יותר בנקודות מסויימות שם אדמת הפודרה העלתה ענני אבק סמיך שחייבו עצירה מלאה של הכלי ושל הנשימה. המשפט "לא רואה ממטר" זה מותרות כאן. והרנגייד? זה מפגין זלזול בכל מה שהמוח האנושי מראה לגביו ספקות. עליות, ירידות, בוץ ואפילו נחל מי שופכין הוא עבר בזלזול ומבלי שנזדקק ולו פעם אחת לשימוש בהנעה הכפולה שלו.

הדרך המתפתלת מביאה אותנו אל תוככי הנגב המערבי, שם אנחנו נעקפים לראשונה על ידי מוביל הראלי (שגם ניצח אותו) יוני לוי והסוזוקי שלו. מייד אחריו עוקף אותנו גם עופרי שטראוס רק בכדי שנפגוש אותו שעה מאוחר יותר תקוע בצד הדרך ללא דלק ב-KTM שלו. את צינורית השתייה של ה'קאמל בק' שלו אנו מפרקים בכדי שנוכל לשאוב את הנוזל הנחוץ וזה ממשיך בדרכו. ממש לא איכפת לו לשתות מים דרך אותה צינורית. ככה זה אצל אנשי השטח, הפינוק הוא לא דבר בר שימוש. בינתיים, גם רכבי השטח האימתניים עוקפים אותנו.

ראינו, עזרנו ועכשיו צריך להמשיך דרומה כשאפילו לא גמאנו את מחצית הדרך. הכלים מראים שרידות ואצלנו השלפוחית מזכירה את כמויות המים שאנו שותים. להתייבש בחום שכזה זה ממש טימטום. אבל יש מי שלא שרד את הדרך. פחות מ-200 ק"מ נדרשו להכנעתו הסופית של הקימקו שנאנק עד כה די בשקט תחת ידיו של מי שספק עשוי מבשר ודם. שבר במוט ההיגוי מסיים את תפקידו של הכלי במסע ועופר תופס פיקוד על האאוטלנדר בדיוק כשאני עליו. המשמעות היא כפולה: 1. כל זמן שאני לא על הרנגייד, זה אומר שאני צריך לשבת אחרי עופר; 2. עכשיו נגיע ליעד יותר מהר.

הקילומטרים הבאים בהחלט עוברים מהר יותר ולשבת אחרי עופר זה כיף ולא בגלל מה שאתם חושבים. פשוט, המוביל לא חוטף בפרצוף טונות של אבק. אבל למרות האינטימיות והאוויר הנקי, אני מעדיף לרכב ובמיוחד עכשיו כשקצב הנסיעה עלה. כעת, החיבור עם הרנגייד טוב יותר ודווקא העובדה כי מדובר בדגם החלש (יש גם רנגייד 800), הופכת את הרכיבה ליותר מהנה מפני שלא צריך להתמודד עם עודף כוח. כמעט כל הדרך בפול גז.

המפגש עם כביש הערבה בחצבה גרר עצירה נוספת, הפעם לאוכל ותדלוק. אבל ההפתעה הגדולה לא הייתה בסנדוויץ' רוסטביף שאחרי שעות רבות בשטח נדמה היה לארוחת מלכים, אלא בעניין שגילה הציבור. אפילו ניגשה אליי אמא, נושאת את ילדה הקטן, ושאלה היכן ניתן לראות את המתחרים חולפים. בהמשך הדרך נפנפו לנו לשלום גם אנשים שנעמדו בצד הכביש. אולי בכל זאת יש כאן סיכוי לתרבות מוטורית?

כשיצאנו קצת לפני השעה 9 בבוקר מתל צפית, סימנו לעצמנו מטרה – להגיע לפני רדת החשכה. כלומר, כ-400 ק"מ בפחות מ-12 שעות רכיבה. האמת, כמעט ועמדנו ביעד אלמלא מקרה הקימקו, מספר עצירות לתדלוק הכלי והאדם, שני פאנצ'רים, עזרה לרוכב שנתקע ועזרה לקבוצה השנייה שעד עכשיו קשה לי להבין איך היא נקלעה לתאונת שרשרת בינה לבין עצמה.

את 50 הקילומטרים האחרונים התחלנו עם השקיעה שצבעה את הרי אדום בצבע סגלגל. הצבעים המרהיבים התחלפו מהר מאוד בחשיכה גמורה, סוג של תענוג בפני עצמו שאתם חייבים לנסות. קצת אחרי השעה 9 בערב, 12 וחצי שעות אחרי הזינוק, הגענו אל נקודת הסיום שם חיכה לנו נעם הימן. לשמחתי לא היינו האחרונים להגיע והאמת שזה לא היה קשה כל כך. ואז אמרתי לעצמי, "למה לעזאזל התחלתי בכלל באמצע הדרך ולא בהתחלה כמו כולם".

במירוץ הבא אתחיל בנקודת הזינוק, כמתחרה מין המניין. לרכב בזוג יכול להיות נחמד, אבל הרנגייד החד מושבי יתאים יותר למשימה.