פגעת? תעזור. ברחת? שלם ביוקר

תאונת הפגע וברח שאירעה השבוע על כביש 4 בסמוך למחלף יבנה והביאה למותם הטרגי של חי זיו ושני קריאף, העלתה שוב לסדר היום את הנושא הכאוב בו בוחר נהג לנוס מזירת התאונה במקום להחיש עזרה לנפגעים, עזרה שעשויה להצילם ממוות. מדובר בנושא סבוך הן מבחינה אנושית והן משפטית, עם השלכות מרחיקות לכת על העונש שיוטל לחובתו של הנהג בין אם בחר להחיש עזרה לנפגעים או להימלט.

במקרה של פגיעה, חלה על הנהג הפוגע חובה חוקית לעצור ולהחיש עזרה לנפגעים (נוסף על החובה המוסרית). במקרה שכזה, העונש הצפוי לו נע בין זיכוי מוחלט במידה והוכח בדין כי הנפגע הוא שתרם לקרות התאונה כך שלא ניתן היה למנוע אותה, לעונש של עד שלוש שנות מאסר בגין גרימת מוות ברשלנות.

במידה והחליט הנהג הפוגע לברוח מזירת התאונה, גם אם יוכח כי הנפגע הוא האשם בקרות התאונה, הרי שהפקרת הפצוע לדמם למוות הינה הפקרה שעונשה עד תשע שנות מאסר. הצעת חוק שהגיש ח"כ משה מטלון ועברה השבוע בקריאה ראשונה מבקשת להחמיר את הענישה ולהעמיד את תקופת המאסר על 14 שנים.

עו"ד אלעד שור, מומחה לדיני תעבורה עונה לשאלותינו על ההשלכות המשפטיות של תאונת פגע וברח.

סעיף 64 לפקודת התעבורה, כולל שני סעיפים:
סעיף 64א' – בהרשעה על פיו ישלח הנהג הנאשם לעונש מאסר בפועל לתקופה מקסימלית של שבע שנים. הסעיף עוסק במצב בו נוהג הרכב ידע או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה "עשוי היה להיפגע אדם".

סעיף 64ב' – חל על מצב דברים שונה בו הנחת היסוד היא שבתאונה אכן נגרמה פגיעה לאדם, והרשעה על פיו משמעה שליחת הנהג הנאשם לתשע שנות מאסר.

החובה המוטלת על נוהג הרכב, במסגרת הסעיף הראשון, הינה לעצור במקום התאונה או בסמוך לו ככל האפשר על מנת "לעמוד על תוצאות התאונה". בסעיף השני, הרלוונטי לתאונה המדוברת, הנחת היסוד היא כאמור, כי בתאונה נפגע אדם ולפיכך נקבע כי "מקום בו ידע הנהג את דבר הפגיעה או שהיה עליו לדעת אודותיה, מחובתו לעצור ולהגיש לנפגע את העזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי".

כולם שווים בפני החוק ואין זה משנה אם התאונה נגרמה בשל רשלנות של נהג משאית או נהג קטנוע. האם דינו של נהג רכבת שגרם לתאונה בה נפצעו עשרות צריך להיות שונה מדינו של נהג אוטובוס שגרם לתאונה בה נפצעו מספק קטן יותר של נוסעים? הנחת היסוד היא כי הנהג, שקיבל רישיון נהיגה, יודע לשלוט בכלי הרכב ולנהוג בו בבטחה. היגיון זה בא לידי ביטוי בפסיקות השונות של בתי המשפט לתעבורה שמקפידים לפסוק את עונשו בהתאם לנסיבות התאונה המסוימת כמו גם לגיליון הרשעותיו ולטיעונים להקלה בעונשו ככל שקיימים.

ראשית, החוק מחייב את הנהג לעצור את רכבו באופן מיידי ולהזעיק עזרה וזאת ללא שהוא מזיז את הרכב, אלא במקרים המצריכים זאת לשם הזעקת עזרה או אם שוטר הורה לעשות כן. הזזת הרכב עלולה להתפרש כשיבוש הזירה ולגרור הגשת כתב אישום בגין כך. לאחר מכן, על הנהג לאבטח את המקום באמצעות משולש אזהרה ולפעול ככל שניתן לצורך מניעת נזק נוסף. בתום ביצוע פעולות אלו, יש להגיש סיוע לנפגע, להזעיק את כוחות ההצלה ולהמתין בסמוך לנפגע עד להגעת שירותי ההצלה המקצועיים.

במידה ולא ניתן לפנות את הנפגע באמבולנס, יש לפעול על מנת להעבירו ברכב מתאים לתחנת עזרה ראשונה, לבית חולים או לרופא. בתום ביצוע כל הפעולות האלו, על הנהג למסור לשוטר ו/או לאדם שנפגע ו/או לנוהג ברכב אחר המעורב באותה תאונה ו/או לכל נוסע ו/או לכל אדם שהיה בחברתו של הנפגע, את פרטיו האישיים, מספר רישיון הנהיגה שלו ומספר הרישום של הרכב שבו הוא נוהג. כמו כן, על הנהג הפוגע למסור את שם בעלי הרכב וכתובתם, ולהציג לפי דרישה את תעודת זהות או תעודה מזהה אחרת,רישיון הנהיגה, רישיון הרכב ותעודת הביטוח.

אין ספק כי להחלטה לברוח ממקום התאונה, יש מחיר כבד. לו הנהג היה עוצר בצד הדרך ושולל בכך את האפשרות שיואשם בהפקרה, העונש המירבי אותו היה סופג היה שלוש שנות מאסר וזאת בכפוף להרשעתו בגרימת מוות ברשלנות, ובלבד כי לא היו מפעילים עונש מאסר על תנאי מעבירות קודמות שביצע. יש לזכור כי גם גרימת מוות ברשלנות, מצריכה מהפרקליטות להרים את נטל ההוכחה בדבר רשלנותו. בפועל, על התביעה להוכיח כי הנהג יכול היה למנוע את התאונה וזאת לאור שדה הראייה המספק ככל שיימצא שהיה לו. אולם, במקרה הנדון, מאחר והחשוד ברח ממקום התאונה, אין זה רלוונטי אם יצליחו או יכשלו בהוכחה כי הוא נהג בחוסר סבירות.

מילת המפתח היא רשלנות. לא כל תאונה, בנסיבות האלו מקורה ברשלנות של הנהג. ישנם לא מעט כבישים ששוליהם צרים מאוד והאפשרות היחידה לעצור בצידיהם היא עצירת חירום, כאשר מיקום הרכב כך שחלקו בולט לכביש. ולכן, במצב בו הנהג מתכופף על מנת לתקן תקר בגלגל, קשה עד בלתי אפשרי להבחין בו. בנסיעה במהירות של 100 קמ"ש עובר רכב מרחק של 27 מטרים בשניה, זמן תגובה ממוצע הנו סדר גודל של שנייה כך שלמעשה גם אם נהג מבחין באירוע חריג ומגיב נכון, עד שנעצר סופית עובר מרחק רב. במקרה הנדון ,ייתכן כי האפשרות להבחין במפגע ולהגיב אליו הייתה בלתי אפשרית ולכן ייתכן מצב בו הנהג כלל לא יכול היה למנוע את התאונה גם אם הגיב בזמן.

אם יתברר כי התאונה נגרמה בשל לקיחת סיכון על ידי הנהג, קרי נהיגה בפזיזות או בניגוד ללשון החוק והתקנות, סביר להניח כי התביעה תגיש כנגדו כתב אישום בגין הריגה. הדוגמה הקלאסית לכך היא נהיגה בשכרות שהרשעת הריגה על פי כך יכולה לשלוח את הנאשם לבית הסוהר לפרק זמן מירבי של 20 שנים. לעומת זאת, אם מדובר בתאונה שנגרמה בשל חציית קו הפרדה או מעבר באור אדום, לא ניתן לייחס באופן אוטומטי התנהלות פזיזה לנהג. כך למשל, יתכן כי הנהג התבלבל ונכנס לצומת בלא כוונה כאשר הרמזור אדום, שאז הוא לא לקח את הסיכון במודע ובכוונה תחילה. כך גם את יתברר כי התאונה שנגרמה בשל חציית קון הפרדה רצוף, מקורה בשל החלקת הרכב לעומת עקיפה רצונית שמהווה לקיחת סיכון רצונית.

קריאה זו אינה עומדת במבחן המציאות המשפטית. ניתן להבין את רצון הציבור "לתלות את הנאשם בכיכר העיר", אולם בכל מקרה "לא ניתן לתלות אותו פעמיים". גרימת מוות ברשלנות הינה פעולה אחת, מעשה אחד בלבד שגרם לתוצאות התאונה, חמורה ככל שתהיה. על מנת להבין טוב יותר את ההגיון המשפטי הזה, בוא ניקח לדוגמה תאונת רכבת שנגרמה ברשלנות הנהג ואשר גרמה למותם של עשרים בני אדם. על פי שיטת הכפלת העונש, הנהג היה צריך לשבת בכלא שישים שנים.

יש לזכור כי בשונה מעבירות רבות ואחרות, גרימת מוות ברשלנות הינה עבירה שאין בצידה קלון, וזאת מאחר ולא קיים יסוד נפשי, לקיחת סיכון במודע על ידי הנהג, כפי שקיים למשל בעבירת הריגה.

להבנתי אין המדובר בהצעה הוגנת, הגורמת לענישה מיותרת של חפים מפשע. ככל שמוכח כי הגורם שקיבל את ההחלטה לברוח ממקום התאונה הינו הנהג, אין סיבה כי ליתר הנוסעים, להם אין כל השפעה על הנהג, תיוחס עבירה כלשהיא. יש לזכור, כי הנהג לאחר שהחליט לברוח ממקום התאונה, נמצא לרוב במצב של אמוק – הוא חושב בחוסר בהירות, נטול כל היגיון, מוצף באדרנלין שמעוות את תפיסת מציאותו וכדומה.

האם נדמה למציעי החוק כי לנוסע יש את האפשרות להשפיע על הנהג? המקסימום שהגיוני לדרוש, כפי שהחוק קובע כיום, הוא כי הנוסע נדרש "שלא לעמוד על דם רעיו", כלומר לא להישאר אדיש כי אם לבקש מהנהג שיעצור את הרכב באופן מיידי ולהתקשר למשטרה במהירות האפשרית.

החל בעדויות של עדים אשר יכולים לתאר את סוג הרכב צבעו ומספרו אם יש, במידה ויש שברים מהרכב ניתן כיום לדעת על פי חומרים ועל פי תבליטים שקיימים על גבי חלקי רכב לאיזה סוג רכב שייך החלק. במקרה כזה המשטרה מפזרת מידע במוסכים רלוונטים על מנת שאם תגיע דרישה לחלק כזה או אחר מייד ידווח על ידי המוסך.

כיום קיימת גם אפשרות לאיכון באמצעות טלפון נייד. ניתן לדעת במקרים מסוימים אילו מספרי מנויים היו באזור במועד הרלוונטי לתאונה ודרך כך לנסות ולאתר את הנהג הפוגע ועוד.