היום בפינתנו אנו רוצים לשאול למה, במדינת ישראל המתוקנת, מישהו יכול לפגוע ברכב שלכם, לגרום לכם נזק (אפילו אם הוא רק "ממוני"), לא להודות באחריות שלו לתאונה למרות שהיא ברורה, לגרום לכם לעוגמת נפש ולבזבוז משווע של שעות יקרות בטלפונים, בירורים, מילוי טפסים וכו', לגרור אתכם למשפט ולא לשלם על זה?
יש מימרה יהודית ידועה: "מי שמרחם על אכזרים, סופו להתאכזר לרחמנים". ובתי המשפט שלנו, יש לאמר את האמת, מתאכזרים אלינו מאוד. גם אם אנחנו לא אשמים בתאונה, גם אם אולצנו להגיע לבית המשפט בסוף אנחנו בכל מקרה אשמים. למה? על שהיינו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ונפגענו על ידי הפוגע הלא נכון.
בתי המשפט שלנו, בעיקר התביעות הקטנות, מוצפים ב"תביעות פח" מי פגע במי וכמה זה עולה. ומי אחראי להצפה הזו שעולה למשלם המסים מיליוני שקלים מדי שנה? אלו שמסרבים להכיר באחריות שלהם ולשלם. ומי הם? ניחשתם נכון. בעיקר חברות ביטוח וחברות ליסינג. למעשה, כיום הן מעסיקות (לא על חשבונן חלילה אלא על חשבוננו) כמה וכמה שופטים במשרה מלאה, רק בגלל הסירוב הסיסטמטי שלהן לשלם את הנזקים שגרמו לקוחותיהן בפגיעות פח. אולי לא כולכם מודעים לכך, שגם כשאתם תובעים "אזרח", מאחוריו עומדת בדרך כלל חברת ביטוח (שמבטחת את רכבו בביטוח צד ג') או חברת ליסינג שלא מרשה לו להודות ולא מתנדבת לשלם, גם אם המקרה ברור לחלוטין.
מילא, אומר לעצמו האזרח התמים כשהוא נכנס בדחילו ורחימו בשערי היכל הצדק, לפחות השופט יראה להם מה זה ויחייב אותם להשיב לי את כל ההוצאות ולשלם לי פיצוי על עוגמת הנפש וה"הטרטור". טעות! חייך, אכלת אותה! אתה אמנם בבית משפט אבל זה נראה יותר כמו בתוכנית מתיחות. אתה צודק, אבל אתה גם תשלם.
500 שקלים פיצוי על שנה של טרטורים
ט.ב פנתה לבית המשפט בלית ברירה אחר שרכב של חברת ליסינג פגע בה. חברת הליסינג כמובן ניסתה להתנער ולהפיל את האחריות לתאונה על ט.ב עצמה, שנדהמה למצוא עצמה נאשמת ונאלצה אף להביא את מעסיקה לעדות, שכל "חטאו" היה בכך שחש למקום התאונה לעזור לה.
"יש להשית על הנתבע (הנהג - א.ה) את מלוא האחריות לאירוע התאונה", קובע פסקנית בית המשפט. הוא אף מוסיף וקובע כי "נזקה הישיר של התובעת בגין הפגיעה ברכבה הוכח היטב". רק חבל שאת המסקנות המתבקשות לא ידע לקבוע באותה פסקנות, בפרט מאחר וקבע שהנתבע הוא שחנה בניגוד לכיוון הנסיעה ושגרסתו היתה לאקונית וחסרה "ולא עלה בידו להעמיד בעדותו גרסת הגנה של ממש". אז מדוע סירבו הוא וחברת הליסינג לשלם לט.ב במשך למעלה משנה? כי חברת הליסינג ידעה משהו שט.ב התמימה לא ידעה ששווה לה מאוד להכחיש את האחריות ולגרור את ט.ב למשפט.
ט.ב, בתמימותה כי רבה ומתוך אמונתה בצדק הישראלי, העזה לתבוע גם פיצוי בגין עוגמת נפש. לבית המשפט לא היה מובן מאליו על איזו עוגמת נפש היא מדברת ואילץ אותה לפרט, וכך אמרה: "עוגמת הנפש שלי זה שהנתבע הביא אותי עד הלום, [....] שנה וחודשיים לא קיבלתי ממנו שקל והוא מסרב לומר את האמת במקרה וזה עוגמת הנפש שלי". ועל כך משיב לה בית המשפט זה לגמרי סטנדרטי, לא הצלחת להוכיח לי "נסיבות מיוחדות וחריגות" שרק בהתקיימן אפסוק פיצוי בשל עוגמת נפש. איני רואה כאן "זדון או התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד". כל שמגיע לך, ט.ב היקרה, על שהואלת ובאת לבקרנו הוא "הוצאות משפט בשיעור המקובל בבית המשפט לתביעות קטנות, אך לא למעלה מכך" (500 שקלים במקרה הזה ורוב בתי המשפט פוסקים גם פחות). ואגב, גם איני מאמין לך שאיבדת יום עבודה בשל הכנת התביעה וההופעה בפניי, שכן "נוסחו והיקפו של כתב התביעה אינם תואמים את עדות התובעת על אודות מספר השעות הרב והעבודה המאומצת שהיו כרוכים בהכנתו" (לצערנו לא הבנו כיצד הופעה בבית המשפט אינה כרוכה בהפסד יום עבודה). מזל, באמת, שט.ב לא חוייבה בהוצאות לטובת חברת הליסינג.
משרתם של טייקונים
במקרים רבים אחרים, שהם הרוב המוחלט, בתי המשפט אינם דוחים מפורשות את התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש בתביעות פח אלא מסתפקים באמירה המרגיזה שזו "לא הוכחה". גם לנו, כמשפטנים, עד היום לא ברור על פי איזה "מחירון" יש לתבוע ולהוכיח עוגמת נפש או לפחות פיצוי על "הטרטורים" שנועדו בעצם לייאש את "החוצפנים" המעזים לתבוע את זכויותיהם, שהם למעשה ברורים מאליהם. אם זה המדד, אז תביעה כזו נדונה לכשלון מראש ותמיד.
אז מה נוכל עוד לאמר, לבד ממה שאמרו כבר למעלה מחצי מיליון איש במוצאי שבת האחרון מדינה זו משרתת בעיקר את הטייקונים אך לא את האזרחים. ואגב, האם יש בכלל עוד צורך להוסיף שרכב הליסינג היה בשירות עיריית חדרה, האמורה לתת שירות לציבור, ושאיש בעירייה לא לקח אחריות על המקרה?
* הכותבת הינה היועצת המשפטית של איגוד המוסכים ופורום התיקון הבטוח
לפסק הדין
לאתר הרשמי של עו"ד אינגריד הר-אבן
ממשיכים לדבר על זה גם בפייסבוק