נכנסו בכם? תקוו שזה לא רכב ליסינג/השכרה

מישהו נכנס בכם? רכב פגע ברכב שלכם? ברגע הראשון אתם המומים, אחר כך כועסים ואחר כך אוזרים את הכוחות לצאת ולקבל את פרטי הרכב הפוגע. בדרך כלל, במהלך היציאה מהרכב, תלווה אתכם משאלת-לב: "רק שזה לא יהיה רכב ליסינג או השכרה". למה? הציבור למוד הסבל כבר יודע, שזה "כאילו אותו דבר" אבל בפועל, "הרבה יותר מסובך".

הטעם לכך, רכבים אלו לרוב אינם מבוטחים בביטוח מקיף וצד ג' המכסה נזקים שגורמים הנהגים (המזדמנים) בכלי רכב אלו. חברת הליסינג או ההשכרה מתפקדת כ"מבטחת עצמית". הבעיה: חברות אלו התנהלו כאילו הן מבטחות רק עבור עצמן, כלומר, כשהן תבעו כלי רכב שהתנגשו ברכביהן. מאידך, כאשר היה מדובר בתאונות בהן אשמים כלי רכב שלהן - התנערו והתנהלו מול האזרחים שלא שפר מזלם ולא רק שקרתה להם תאונה אלא עם רכב כזה - בכל הכוח והעוצמה של גוף גדול וחזק, אך ללא ההגבלות החלות על חברות הביטוח.

הפקרות זו "חגגה" במשך שנים ובמהלכן היינו עדים לתהליך בו בתי המשפט שהיו ערים לבעיה, פסקו פעמים רבות כי יש להחיל חובות החלות על חברות ביטוח גם על חברות ליסינג והשכרה. עם זאת, היה מדובר בפסיקה של ערכאות נמוכות לרוב (תביעות קטנות ושלום) ומשכך בלתי מחייבת וחברות הליסינג וההשכרה - המשיכו בשלהן.

כאשר אנו מדברים על חובות של חברות ביטוח הרלוונטיות, גם לחברות ליסינג והשכרה אנו מתכוונים למכלול של חובות המוגדרות בחוק ובחוזרי המפקח על הביטוח, ונמנה כמה מהחשובות שבהן: החיוב לשלם סכום שאינו שנוי במחלוקת תוך 30 יום, ההגבלות החלות על נוסח כתבי הסילוק, החובה לנמק את הדחייה, זכאות הניזוק לקבל פיצוי ללא קשר למהות היחסים בין חברת ההשכרה לשוכר ולנהגים מטעמו – וכמובן העניין הבסיסי ביותר: מימון לפיצוי. בעוד שבחברת ביטוח המפקח על הביטוח דואג כי יהיה הון מספיק לפיצוי בגין תביעות, הרי שחברות ליסינג והשכרה יכולות לעבור מן העולם כהרף עין...

כדאי שתדעו, כי ממש לאחרונה, שונה המצב החוקי – לפני חודשים ספורים הוציא מר אלכס לנגר, המפקח על התעבורה במשרד התחבורה, נוהל חדש בנושא ביטוח צד ג' לכלי רכב המיועדים להשכרה ולהחכרה (ליסינג). הנוהל מחייב את חברות ההשכרה והליסינג לעמוד בהוראות חוקי הביטוח והנחיות המפקח על הביטוח בכל הנוגע לסילוק תביעות צד ג'. על פי הנוהל, חברות אלו חייבות לבטח עצמן באמצעות חברת ביטוח או לחלופין לקחת על עצמן את כיסוי הנזקים לרכוש צד ג' כאילו היו חברת ביטוח ואז עליהן להפקיד במשרד התחבורה כתב התחייבות מתאים.

פסק הדין שהבאנו השבוע מתייחס למצב החוקי שהיה קיים קודם להוראה זו, שאף ככל הנראה לא הייתה מוכרת לצדדים ולבית המשפט במועד מתן פסק הדין, ועולה ממנו תמונה מאוד בלתי מלבבת של דרך התעתועים והסבל שנאלץ לעבור מי שרכבו נפגע על ידי חברת השכרה.

במועד הרוונטי לתאונה, היה הרכב הפוגע מושכר על ידי חברת ההשכרה לחברת כוח אדם, אשר נהגיה התחלפו מעת לעת. דרך החתחתים מבחינת הנפגע התחילה כבר במעמד התאונה. האנשים שהיו ברכב השכור נתנו לנפגע פרטים לא נכונים כאילו הרכב מבוטח בחברת ביטוח. לאחר שהתברר כי אין זה נכון, פנה הנפגע לחברת ההשכרה וזו טענה כי ברכב נהג במועד הרלוונטי "פלוני" אלא שאז הסתבר שזה כבר בכלל אינו עובד בחברה שוכרת הרכב.

הנפגע, בצר לו, הגיש תביעה בה תבע את כל הגורמים שחשב, על פי מיטב ידיעתו והבנתו (שאינם רחוקים מניחוש, בהיותו אזרח ולא עורך דין) שהם רלוונטיים (והסתבר כי חלקם אינם). חברת ההשכרה לא מצאה כי יש פסול בכך שבכתב ההגנה שלה לתביעה, לא רק שטענה כי אותו "פלוני" נהג ברכב במועד התאונה, אלא אף פירטה את נסיבות התאונה כפי שנמסרו לה כביכול על ידו (!!!).

אך בכך לא הסתיים ה"בירור" אודות מי נהג ברכב, ולהזכירכם - עוד לא הגענו אפילו לשערי הבירור מי אחראי לתאונה ומה שעור הנזק. אותו "פלוני" שנטען כי נהג במועד התאונה התייצב בבית המשפט וטען כי ברכב נהג אחד אחר, הלא הוא "אלמוני" אשר היה מעסיקו בעבר והוא אשר מסר במרמה את פרטיו, כאשר אותו "אלמוני" לא היה מורשה לנהוג ברכב והיה חסר רישיון נהיגה.

אלא, שאז הסתבר כי לא היו ראיות פוזיטיביות לכך ש"אלמוני" נהג ברכב באותו היום. אשר על כן, תיקנה חברת ההשכרה את כתב ההגנה וכעת טענה שהמורשים היחידים לנהוג ברכב היו "פלוני" ועוד אחד – "אחרוני". אך גם כאן נכונה לנפגע הפתעה - במסדר זיהוי ספונטני שהתקיים בבית המשפט הסתבר שגם "אחרוני" לא נהג ברכב. אשר על כן ובשלב זה, נאלץ לקבוע בית המשפט כי לא ניתן לדעת מי היה הנהג ברכב.

כאן נציין שאילו היו מוחלות הוראות הנוהל החדש, לא הייתה חשיבות לשאלה מי נהג ברכב, ולא היה צורך בדיון בסוגית ההרשאה לנהיגה והשליטה בנהג. אלא שחברת ההשכרה הרי טענה כי חוזה ההשכרה עימה הופר והיא "רק" בעלי הרכב ואין להטיל עליה אחריות לנהיגה הרשלנית. לפיכך, בכדי להגיע לאותה התוצאה אותה קובע הנוהל החדש, נדרש בית המשפט לשאלת התנהלות חברת ההשכרה: בית המשפט מצא שהרכב כמעט ו"הופקר", באשר חברת ההשכרה לא עשתה כל ניסיון לקבל את הרכב חזרה גם לאחר שלא שולם בעבור חידוש תקופת ההשכרה, ואף לא הגישה תלונה במשטרה ולא ביצעה כל ניסיונות איתור לרכב.

כל זאת מתווסף על העובדה כי מלכתחילה לא עשתה ניסיון ממשי לאתר את הנהג. לפיכך מסיק בית המשפט כי התנהלותה של חברת ההשכרה לא נועדה אלא להתחמק מאחריות ולהסתתר "מאחורי כסות עלה התאנה של היותה בעלים בלבד מחד והפרת חוזה ההשכרה מאידך".

למרות זאת וגם כאן, מצא בית המשפט כי יש לבחון את הסיטואציה בהתאם להוראות חוק חוזה הביטוח וליתר דיוק ההוראה החלה ביחס לנוהל בתביעות צד ג'.

סופו של דבר ולפיכך, אם גם בדרך מפותלת יותר, הגיע בית המשפט לאותה התוצאה שהיא לטעמנו כמובן צודקת - חברות ליסינג והשכרה חייבות לשלם בעבור נזקים שגרמו נהגי כלי רכב שבבעלותן, והנפגע אינו צריך ליפול קורבן לסוגיות זהות הנהג ומהות היחסים בין חברת ההשכרה לבין השוכר. כאן יש להדגיש, כי בתפישה הכלכלית והמשפטית הכללית, בכוחן של חברות אלו "לפזר את הנזק" ביעילות רבה יותר שכן הן יכולות להשית את עלות הביטוח על השוכרים. זאת לעומת האזרחים הנפגעים שאין להם יכולת לשאת בנזקים ללא פיצוי. אנחנו כמובן נעקוב אחר יישום הנוהל בפועל, ונמשיך ונעדכן.


* הכותבת הינה היועצת המשפטית של 'איגוד המוסכים בישראל' ו'פורום התיקון הבטוח'