מכת מדינה ושמה תאונת פגע וברח

אירוע הדריסה של לי זיתוני ז"ל, הרשעתו של טל מור בדריסתו והפקרתו של שניאור חשין ז"ל וחשיפת עמודי הפייסבוק העליזים של שגיא גמליאל שדרס למוות את שמואל רוטשטיין ז"ל, העלו מחדש לכותרות את תופעת תאונות ה"פגע וברח". המעורבים בתאונה של זיתוני נמלטו לחו"ל, מור ממתין לגזר הדין וגמליאל מבלה בנעימים במעצר בית עד להכרעת הדין. נזכיר גם את דריסת הזוג קריאף בחודש יולי השנה סמוך למחלף יבנה, תאונה בה הסגיר עצמו הנהג.

פסיכולוגים רבים כבר דנו ודשו בסוגיית תאונות הפגע וברח וניסו להסביר לנו מה עובר לנהג בראש באותו רגע שהוא מבין כי גרם לתאונת דרכים קשה ולמות אדם אחר. כל אדם חושב, מתנהג ומגיב אחרת, אבל אין דרך אחרת לראות את תופעת הבריחה אלא כאי-נטילת אחריות וניסיון להתחמק מעונש.

הפוגעים והבורחים מתחלקים לשני סוגים: אנשים מן השורה שלאחר ההלם הראשוני נמלטים מזירת האירוע לפני שהם מבינים את חומרת המצב ומשמעות מעשיהם (חלקם אגב, מנסים בשלב מאוחר יותר לתקן את הרושם שיצרו על ידי הסגרה עצמית ונכונות להתמודד עם התוצאות והמחיר). הסוג השני של הנמלטים מתאונות הפגע וברח הם אנשים קרי לב וחסרי מצפון שלאחר ההימלטות עצמה, מנסים לטשטש ולהעלים את הראיות הקושרות אותם למעשה על מנת להימלט מעונש.

בין הסיבות לכך שנהגים נוטשים את מקום התאונה מבלי להגיש סיוע נמצאת העובדה שהם נהגו תחת השפעה של סמים או אלכוהול (או שניהם ביחד, כמו במקרה של טל מור). ברגע התאונה הם מבינים מהר מאוד שהישארות במקום תוביל לבדיקות מצד המשטרה אשר תחשופנה את העובדה שנהגו שיכורים או מסוממים. במקרים מהסוג הזה ברור לכולם כי העונש יהיה כבד והסיכויים לזכות ברחמי בית המשפט נמוכים במיוחד.

כאן הפוגעים עושים שיקול קר שעדיף לברוח עד שתחלוף השפעת האלכוהול בטרם יסגירו עצמם, ויסבירו את הבריחה מאוחר יותר בפאניקה ובאובדן עשתונות. הם יביעו חרטה עמוקה, יבכו על דוכן העדים ויקוו לצאת בעונש קל יחסית.

הדורס של לי זיתוני ז"ל, שנמלט מיד לאחר המקרה יחד עם חברו לחו"ל, חשף בראיון ממקום מחבואו את הדילמה של הנהג הפוגע - לקיחת אחריות שפירושה מאסר או הפקרת הפצוע בניסיון להציל את חייו שלו. "אם אני חוזר לישראל, ככה היום - 20 שנה אני אקבל בבית הסוהר", הסביר הדורס את בריחתו לצרפת - ולא בכדי;

בית המשפט בישראל יכול לגזור על נהג שהרג והפקיר בתאונת דרכים עד 20 שנות מאסר. למעשה, מדובר כאן במעגל קסמים ובמלכוד לא פשוט; כאשר אדם מבין שהוא אחראי לתאונה קשה ובגלל שנהג תחת השפעת אלכוהול או סמים הוא צפוי לעונש קשה, סביר להניח שהוא ייקח את הסיכון וינסה להימלט. מבחינת הנהג, הרי ממילא אם הוא צפוי לעונש כבד, הרי שעדיף מנקודת מבטו לנסות ולהציל את עורו. לו היו יודעים נהגים שהם אינם נושאים באחריות במקרה של הישארות במקום וסיוע, ברור שכמות הנמלטים הייתה יורדת משמעותית. אבל איך אפשר להעלות כלל על הדעת "זיכוי מראש" של עבריינים שנוהגים בקלות ראש ומזלזלים בחיי אדם?!

סיכוי הבריחה וההימלטות מתפיסה הולכים ומתמעטים, בעיקר בזכות מצלמות האבטחה שנמצאות היום כמעט בכל מקום והטכנולוגיה העומדת לרשות החוק. רכב שפוגע בהולך רגל, סופג פגיעה שמותירה בדרך כלל סימנים רבים במקום התאונה. חלקי הרכב שנשארו במקום מסייעים לזהות את סוג הרכב המעורב ומשם הדרך אל הנהג הדורס קצרה ברוב המקרים.

השלב הבא הוא כניסה באמצעות המחשב אל רשימת בעלי כלי הרכב מהסוג הזה ואחרי איכון והצלבה של הטלפון הסלולרי שלהם, אפשר די בקלות להגיע אל האשמים. גם העובדה כי רכב שכזה צריך להגיע לתיקון במוסך, מקשה על העבריינים לחמוק מעונש. ועדיין, אנשים לא מבינים כי הסיכוי שלהם להיתפס הוא גבוה וממשיכים לנסות לברוח ולהחמיר את מצבם המשפטי.

ב-6 ביולי 2010 בילו שגיא גמליאל וחברתו לילה שלם בשתיית אלכוהול בגינה ציבורית. בדרכם הביתה לפנות בוקר, פגע גמליאל בשמואל רוטשטיין וגרם למותו. גמליאל נמלט מהמקום ואותר לאחר מספר שעות כשהוא ישן במיטתו. העובדה כי בחור צעיר מסוגל ללכת לישון מיד לאחר שפגע והרג אדם, מטרידה מאוד ואינה עולה בקנה אחד עם הניסיונות של בני המשפחה ועורכי הדין להציג את הנהג כקורבן האמיתי של התאונה - איש צעיר שחייו נהרסו מאז המקרה.

אביו של גמליאל טען שחייו של בנו נהרסו בגלל אדם שהתפרץ לכביש, אבל השבוע נחשף דף הפייסבוק של גמליאל הצעיר שבו הוא נראה מבלה ונהנה בבריכה שבביתו עם חברים ועישון נרגילה כשהוא מסמן "וי" ולרגלו אזיק אלקטרוני, כמו היה זה סמל סטאטוס ומקור לגאווה. אפשר היה לצפות מנהג שדרס למוות בגלל אלכוהול, שיפסיק לשתות ויהיה מלא חרטה, אבל כנראה שהחרטה האמיתית שלו היא רק על כך שנתפס.

טל מור עסק בהשמדת ראיות ויצירת אליבי בבוקר שאחרי על מנת לנקות את עצמו, אבל לא הפסיק לבכות על דוכן הנאשמים ולהציג אנימציות מפוברקות כאילו לא הוא פגע בחשין ואילו הדורס של לי זיתוני, לא הפסיק להביע חרטה בראיון שנערך עמו על שהרג "אישה יהודייה", עד הרגע שבו נשאל אם הוא מתכוון להסגיר את עצמו ולתת את הדין על המעשה.

בכל שנה מתרחשים בישראל כ-700 מקרים של תאונות פגע וברח. ריבוי המקרים של תאונות מהסוג הזה, העלה את מודעות הציבור למצב והעניק לבתי המשפט רוח גבית להחמרת הענישה. מקרה שי סימון, אותו נהג שדרס והפקיר למוות את מיטל אהרונסון ז"ל, יצר תקדים חשוב בתחום הענישה אחרי שקיבל 20 שנות מאסר - עונש שהופחת מאוחר יותר ל-14 שנים בפועל.

גם אם 14 שנות מאסר נחשבים עונש לא מספיק חמור בעיני רבים, כלל לא בטוח שענישה מחמירה יותר תצליח לשנות את ערכי המוסר הרעועים בחברה הישראלית. חייבים אמנם להחמיר את עונשם של הפוגעים והבורחים באופן שייצור הרתעה, אולם אולי כדאי שמישהו בהנהגה יתעורר וישאל את עצמו איך בכלל הגענו למצב של זלזול והפקרות בחיי אדם? לאן נעלמו הערכים שהיו כאן פעם לכל אזרח מן השורה?!

תופעת תאונות פגע וברח היא ראי של החברה הישראלית, ואם מישהו לא שם לב שמשהו רקוב כאן בממלכה - הגיע הזמן להתעשת, להחמיר את העונשים ולהקנות לדור הצעיר את הערכים שאצל מרבית המבוגרים כבר מזמן לא קיימים.


נהיגה ובטיחות בוואלה! רכב

כנסו לדף הפייסבוק של וואלה! רכב