מבחן: אלפא רומיאו ג'ולייטה אוטומטית

הכביש המתפתל ממושבת כינרת שעל חופו של האגם המתוק שלנו (תענוג לראות אותו מתמלא בחורף הנדיב הזה) במעלה ההרים אל עבר הישוב שרונה, הפך עם השנים למדד, למעבדת מבחן עבור המכוניות שעליהן אנו מניחים את היד. הטובות שבהן שועטות מעלה בנחישות, משאירות שכבות של גומי בעקומות החדות ומסיימות את הקרוסלה הזו עם טעם של עוד בדרך החזרה אל גושן דן בסופו של המבחן. הטובות פחות שבהן, גם אם לא ממש מצליחות לעורר חיוך, הן לפחות מנסות. הגרועות שבהן, גורמות לנו אפילו לא לנסות ולעקוף את המשאית הכבדה שמדדה מעלה.

ולאיזו קבוצה משייכת האלפא רומיאו ג'ולייטה שהגיעה אלינו הפעם? היא אמנם לא חזקה כמו אחותה בעלת העלה הירוק שנבחנה כאן בעבר (מבחן לאלפא רומיאו ג'ולייטה תלתן ירוק), אבל היא בנויה על תמהיל דומה, מעט חלש יותר בעוצמה בה הוא נושך את הלשון, אבל עם רצף תכונות אחרות שגרמו לנו לחבב אותה.

כן, עם הג'ולייטה כאמור כבר נפגשנו במספר הזדמנויות בעבר ובכל אחת מהן, רצינו להתעכב ולהרחיב בדיבור על איך שהאיטלקיה הזו נראית. כי היא נראית, איך לא, מעולה. זה מתחיל כמובן בחזית העוצמתית שלה עם הגריל המשולש, ממשיך בפגוש סטייל פורמולה 1 ומתקדם מקצה אחד לאחר עם ליטושים ומשיכות כאלה ואחרות שמעניקות לה המון אופי. זו גם הסיבה לתשומת הלב הרבה והחיובית לרוב לה זכינו מהסובבים וגם ללא מעט הרמות אגודלים ברמזורים, רגע לפני שהיא זינקה קדימה והשאירה את כולם מאחור.

אבל דווקא תא הנוסעים שלה לא מצליח לענג או להמם בעיצובו כמו זה החיצוני. במבט ראשון הוא נראה הרבה יותר מבסדר, מאורגן ואיכותי, עם ניסיון ברור לגרום לנהג לחוש ספורטיבי. אולם במבט מדוקדק יותר, הוא כאמור לא מצליח להקסים. החומרים לא אחידים ברמתם, חלקם טובים, חלקם קשיחים ופחות נעימים, המושבים פשוטים למדי ולא מציעים אחיזה יתרה בצדי הגוף וגם לאורך זמן חסרה לנו בהם תמיכה בגב התחתון. מושב הנהג בג'ולייטה שנמסרה לנו גם השמיע קרקושים מקניטים מהמשענת וגם מתג הגברת עצמת השמע שעל גבי ההגה הצריך תפעול עם המון כוח.

גם המרחב המוצע בה לנוסעים הוא לא משהו לכתוב עליו הביתה. למרות אורך כללי גדול של 435 ס"מ, בסיס הגלגלים שלה עומד על 263 ס"מ בלבד וזה אומר שאין שם סנטימטרים מבוזבזים. בעוד שתנוחת הנהיגה טובה בזכות היכולת לקרב את ההגה כראוי אל הידיים ולשנות את גובה המושב בהתאם (באופן אישי מעדיף ישיבה נמוכה וקרובה), ברך ימין נשענת באופן קבוע על בסיס הדשבורד (לפעמים זה מציק) ומאחור העסק די צפוף למבוגרים. גם תא המטען מציע 350 ליטרים ממוצעים למדי בנפח.

גרסת ה-170 כ"ס היא גרסת הביניים של הג'ולייטה. לא חלשה מחד, ולא פראית מאידך, תלוי כמובן מאיזה רכב אתם מגיעים אליה. אם מליסינגומטית באתם, היא תרגיש מהירה ונחושה. אם מנינג'ה יפנית מוגדשת וכפולת הנעה, היא תעורר תחושות פושרות למדי. אולם, כשמבינים שלגרסה זו אין יומרות מיוחדות, לפחות לא כאלה שהפילו את גרסת התלתן הירוק לקרשים מבחינת הציפיות ממנה, היא מסוגלת להחזיר המון כיף.

המנוע הזה מרגיש חי ועירני. יש לו רק 1,400 סמ"ק, אבל עם מגדש טורבו הוא מחלץ 170 כ"ס ב-5,500 סל"ד וכן 25.4 קג"מ ב-2,500 סל"ד. אלה נתונים מרשימים מאוד, גם כשמתבוננים הצידה ורוחבית אל קבוצת מתחרותיה. שימו את המנוע הזה בסל"ד הנכון, כלומר מעל שיא המומנט, והוא יהיה נכון ודרוך לכל לחיצה על המצערת. הגמישות שלו מספיקה כדי לייצר עקיפות מהירות ובטוחות וגם כדי להתמיד בעליות ממושכות במהירות שלא תבייש אף מכונית ספורטיבית ממנה.

גם הג'ולייטה הזו מצוידת במתג ה-DNA שמציע לנהג את האפשרות לבחור בין שלוש רמות של תפוקת כוח ותפקוד התיבה (ניגה בה עוד רגע). מצב ה-A המיועד למזג אוויר חורפי וכבישים דלי אחיזה, גורם לה לנוע כמו כל משפחתית 1,600 סמ"ק שאתם מכירים, כלומר משעמם טילים. מצב ה-N, נורמל כבר יותר ראוי, עדיין מהוסס בזינוק מהמקום, אבל הכוח בלחיצה על הדוושה יותר מוחשי. מצב ה-D, דינמיק, מחדד בה הכל. התיבה מנסה להיות זריזה יותר ולעכב העברות הילוכים עד לקו האדום (אז המנוע הופך מחוספס מאוד) או להקדים הורדות הילוכים בהתאם לעצמת הבלימה. ההגה מגיב עם תוספת משקל, שוב לטובת התחושה הספורטיבית, אבל התועלת בכך אינה גדולה, שכן ההגה רק נעשה כבד יותר ולא תחושתי יותר. אולם אז גם המנוע ניעור לחיים ומצליח להרגיש סוער בהרבה.

במבחן שלנו החלטנו לבדוק ולאמת את התחושות שלנו גם עם שעון העצר בשלושת המצבים ובשתי סוגי תאוצות. הראשונה והקלאסית, מעמידה ל-100 קמ"ש והשניה, שמדמה עקיפות, מ-80 ל-120 קמ"ש. ההבדלים מרשימים.

הזינוק ל-100 קמ"ש ארך 8.8 שניות במצב A, 8.5 במצב N ו-8.3 שניות במצב D. ההבדל מנתון היצרן (7.8) נבע בשל היות הכביש רטוב בזמן עריכת המבחן. תאוצת הביניים התרחשה כאמור בין 80 ל-120 קמ"ש וזו הושגה תוך 6.6 שניות במצב A, 6.4 שניות במצב N ותוך 5.5 שניות בלבד במצב D, כך שההבדל גדול ולא רק בתחושות.

תיבת הילוכים כפולת מצמדים היא הלחמנייה החמה היום ואלפא רומיאו עמלה רבות כדי שגם לה תהיה אחת כזו. אולם ביחס לתיבות הדומות אותן פגשנו כמובן בפולקסווגן או בפורד למשל, לא מדובר בכזו המצליחה לחרוג לטובה. פעולתה חלקה ונעימה ממש כמו תיבה אוטומטית קונבנציונלית, אך גם היא סובלת מתנועה איטית כמו בתמרוני חניה ובכלל פעולתה איטית בהעברת ההילוכים, היא מרגישה מהוססת בזינוק מהמקום ובדרישה להורדת הילוכים בנהיגה ספורטיבית ומנופי ההגה הרגישו כלא יותר מאשר גימיק - התפעול שלה במצב האוטומטי היה יעיל יותר ברוב המקרים. אבל, וזה אבל גדול אצל אלפא רומיאו ופיאט בכלל, היא עדיפה לאין שיעור ביחס לתיבות הרובוטיות עם המצמד היחיד של הקבוצה.

הביקורת העיקרית שלנו כלפי גרסת הקצה של הג'ולייטה, התלתן הירוק הופנתה אל המתלים. השימוש במתלים קשיחים בגרסאות ספורטיביות קיצוניות הוא מקובל והגיוני, אבל אלה של התלתן הרגישו כקשיחים מאוד עד מדי וללא תועלת מיוחדת. יתרה מזאת, הם היוו החוליה החלשה בשרשרת החזקה שהציעה גרסה זו כשלא תרמו די להתנהגות הכביש הספורטיבית והפכו את השימוש היומיומי בה לבלתי נסבל כמעט.

התקווה למצוא בגרסת ה-TCT החדשה מתלים ידידותיים יותר התגשמה. שלא תבינו לא נכון, הג'ולייטה הזו עדיין לא מופלת בול למשבצת "המכונית הנוחה" בקבוצתה, שכן היא עדיין תחבוט פה ושם על אספלט לא מושלם ותעביר אל הנוסעים חלק ניכר מהזעזועים, אבל היא לכל הפחות אפשרית ולגמרי לא מענישה. המתלים שלה לפחות מנסים להוציא את העוקץ ממרבית המהמורות ומנגד מצליחים לשמור על ריסון הולם תחת עומסי פניות ועל חדות בתגובתם. גם הבלמים שלה עשו עבודה טובה בסך הכל עם תחושה טובה בדוושה, נשיכה ליניארית וכוח עצירה מספק בשימוש שאינו חורג להתעללות ספורטיבית.

אלפא רומיאו ג'ולייטה עם התיבה הרובוטית כפולת המצמד, היא התקווה כמעט היחידה של היבואנית בישראל, שכן בשנה הקרובה, היצע אלפא בישראל יהיה דל למדי. המיטו ממתינה למתיחת פנים, ה-159 ירדה מפס הייצור ומחליפתה תגיע רק ב-2014, כך שהכל נזרק על כתפיה של הג'ולייטה. אבל האם הם רחבים מספיק? לא בהכרח.

התמחור שלה מציב אותה גבוה מול אודי A3 ואף הב.מ.וו סדרה 1 החדשה שהגיעה לישראל לאחרונה ולכן היא מתקשה להבריק לצדן. מחד, יש לה את המראה ואת המנוע הנכונים, אבל 175 אלף שקלים קונים לכם רמת אבזור צנועה מאוד, שבה אפילו המזגן רגיל. בקרת אקלים תמצאו רק ברמת הדיסטינקטיב האמצעית, אליה שייך רכב המבחן ומחירו 184 אלף שקלים. זאת כמובן לפני שסימנתם V על הצבע האדום המיוחד של החברה שיעלה לכם את החשבון ב-15 אלף נוספים. הגרסה המאובזרת ביותר תחצה את רף ה-200 אלף שקלים. המשמעות היא שמדובר עבורה בתחרות לא קלה שבה היא תצטרך להשתמש במשהו מעבר לפנים היפות שלה כדי למשוך אתכם פנימה.

עוד על אלפא רומיאו בוואלה! רכב

כאן תמצאו את הרכב הבא שלכם

מצטרפים אל הקהילה המוטורית הגדולה בישראל