מעורב בתאונת דרכים? הזימון למשפט בדרך

שבריר שניה, זה כל שדרוש על מנת לעבור ממצב של יום רגיל ושגרתי למצב בו אתה מוצא את עצמך בתחנת המשטרה משיב לשאלות חוקר, לאחר שלצערך היית מעורב בתאונת דרכים שלהבנתו, נגרמה באשמתך. בתום החקירה, במקרה הטוב, תשוחרר לביתך, מצויד במשימה - לבדוק מידי יום את תיבת הדואר בציפייה לכתב האישום שיוגש נגדך. מדינת ישראל נגד פלוני, כאשר המסמך יכיל שורה של סעיפי אישום שהרשעה על פיהם תשפיע באופן ישיר ומהותי על עתידך.

מלאכת הכנת כתב האישום הנה מלאכה משפטית רבת חשיבות וחורצת גורלות, שנמצאת בידיה הבלעדיות של התביעה המשטרתית. בתי המשפט לא נוטים להתערב בשיקול דעתה של התביעה בבחירת סעיפי האשמה הנרשמים בכתבי האישום. וכך, לעיתים קרובת מידי, הבחירה הלא ברורה של משטרת ישראל בין שני סעיפי אישום שדומים לכאורה, משפיעה באופן ברור וישיר על גורלו של הנהג. בהינף האצבע על המקלדת עתידך משתנה.

בפקודת התעבורה ותקנותיה מצויים שני סעיפים כלליים שבהם נעשה שימוש תדיר בכל אימת שמדובר על כתב אישום שמוגש בגין מעורבות בתאונת דרכים:

סעיף 21 ג' לתקנות התעבורה קובע כי "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך". סעיף זה ,כאשר הוא מוגש לאור מעורבות של הנהג בתאונת דרכים, אינו מחייב פסילת רישיון נהיגה בפועל. על פי רוב, כתבי אישום אותם מלווה הסעיף, צפויים להסתיים ללא פסילה בפועל או בפסילה קצרה.

לעומתו, לאלף אלפי הבדלות, סעיף 62(2) לפקודת התעבורה קובע כי "נוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה". ההבדל מינורי בין לשון הסעיפים אולם המשמעות מבחינת הנהג דרמטית. סעיף זה מוגש לאחר שהיה הנהג מעורב בתאונת דרכים, וגורר חיוב של פסילה מינימלית לתקופה של שלושה חודשים. כך שעל פי רוב, נהגים נגדם מוגש כתב אישום הנושא בחובו סעיף אישום זה, צפויים למצוא עצמם נפרדים מרשיונם לתקופות שונות שבהכרח לא יורדות משלושה חודשים.

עינכם הרואות כי למעשה לשון הסעיפים דומה, ומוטב לכל נהג לדעת כי המדובר בסעיפי סל, קרי - סעיפים שניתן לשייך אותם כמעט לכל התנהגות בעייתית לכאורה של הנהג.

אם כך, כיצד בוחרת התביעה המשטרתית באיזה סעיף לבחור? התשובה לכך אינה חד משמעית. למעשה, אין לכך תשובה, ממש כפי שלא ניתן למצוא הבדל דרמטי בין לשון הסעיפים. בפועל, שיקול הדעת נתון לאיש התביעה, כך שלא אחת ניתן למצוא חוסר אחידות בין מחוזות שונים ואפילו לעיתים בגין נסיבות דומות של תאונה. נהג פלוני יועמד לדין בגין נהיגה בקלות ראש ואילו נהג אלמוני יועמד לדין בגין נהיגה בחוסר זהירות. האחד דינו לנהוג והשני דינו לרכוש "חופשי הולכי".

משמעות האמור מעלה כי מחלקת התביעות של משטרת ישראל פועלת בהקשר זה על "טייס אוטומט". נדמה כי התובע, שמקבל לידיו את מסמכי התביעה, אינו מפעיל שיקול דעת ממשי בטרם מחליט איזה סעיף יש לכלול בכתב האישום, כי אם באופן גורף, מכניס את הסעיף, בהתאם לקטגוריית התאונה. וכך למשל, כמעט בכל אימת שמדובר על תאונה בה הנהג עצר וגלש לאיטו לאור תמרור עצור, ולרוע מזלו התנגש ברכב שהגיע במהירות מופרזת, יוכנס לכתב האישום סעיף 62(2). התובע מודע היטב כי נסיבות התאונה מטילות אשמה בלתי מבוטלת על הרכב הנוסף, אולם באופן קטגורי הסעיף יוכנס ללא כל הפעלה של שיקול דעת. התובע יוצא מנקודת הנחה כי לקחת את זכות הקדימה בכח, אף אם ברור כי הצד השני נהג בפראות ותרם תרומה משמעותית להיווצרות התאונה. כך גם אם מדובר על תאונה שהוברר כי נגרמה בעת שהנהג נסע במהירות שגבוהה באופן מינורי מהמותר, אפילו ב-10 קמ"ש.

המציאות מלמדת כי מעטים המקרים בהם השתכנע השופט כי אין זה נכון להרשיע את הנהג על סמך סעיף 62(2), מאחר שמרגע שהוכחה אשמתו של הנהג במידה כזו או אחרת, ההרשעה בלתי נמנעת כמו גם ענישתו. הדמיון הרב בין הסעיפים מבלבל, לעיתים גם את היושב בדין, בהיותו כאחד האדם. בכל מקרה, יש לפעול באופן מושכל בטרם מתווכח הנאשם עם השופט על סעיף האישום הרלוונטי, שכן קרו כבר מקרים בהם השופט פסק לחומרה, חרף וככל הנראה בשל דבריו של הנאשם.

לסיכום, אין ספק כי מתפקידה של מחלקת התביעות למלא תפקידה נאמנה - להגיש כתבי אישום שסעיפיהם תואמים את נסיבות המקרה ולא לתפקד "כחותמת גומי" באופן שיוצר בסופו של יום עיוות דין משמעותי לנהג. תאונות הדרכים הם נגע שיש למגרו, אולם הדרך לעשות זאת, אינה יכולה לבוא על חשבון משפט הצדק.

* הכותב הוא עו"ד, מומחה לדיני תעבורה


לאתר של עו"ד אלעד שור

משפט וביטוח בוואלה! רכב

וואלה! רכב אצלכם גם בפייסבוק