כמה עולה להרוג אדם בתאונת דרכים?

אנו מוצאים כי התפתח לו בשקט "מחירון" שבו העונשים על הריגה בתאונת דרכים בעבירה של "גרם מוות ברשלנות" (שהיא היותר נפוצה ובמובחן מעבירת "הריגה") כבר פחות-או-יותר ידועים מראש לפי סוגי מקרים ונסיבות מסויימים, ולחיי אדם יש ערך ניתן לחישוב. איך מגיעים לתוצאה המספרית? פשוט: מכניסים למשבצות הריקות בתרגיל מרכיבים קבועים, שרק דרגת החומרה של כל אחד מהם משתנה, גם כן לפי פרמטרים קבועים - ומחברים.

בשנים האחרונות, בעקבות חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה יש למשפחות ההרוגים מעמד ואמירה ביחס לעסקאות טיעון שנרקמות בין התביעה לבין הנאשם. המקרה של ד"ע מוכיח, שהמחוקק רצה כנראה להיטיב אך ההטבה נשארה במישור ההצהרתי גרידא. מה שמקבלות היום המשפחות השכולות הוא כבוד, הכרה בסבלן, אפשרות להתבטא – אך לא יותר מזה. ה-"מחירון" – בתוקף.

את שיטת קביעת העונש נוכל ללמוד באמצעות המקרה של ד"ע. הטעות הראשונה שלו היתה שלקח ברכבו נוסע אחד יותר מדי, והטעות השניה והגורלית שלו היתה הסטת הרכב בחדות שמאלה בעקומה. עקב כך התנגש הרכב בעוצמה במעקה הבטיחות והתהפך. שניים מנוסעי הרכב הועפו ממנו ומצאו את מותם: משה חן ז"ל ובת דודתו, מזל בן-נון ז"ל. נוסעים נוספים – ילדיה של מזל ז"ל שאף הם היו ברכב (!) וחברתו של ד"ע, נחבלו.

ד"ע עשה בדיוק את ההיפך ממה שהיה צריך לעשות אחרי התאונה: הוא ברח מבית החולים מבלי למסור את פרטיו ומבלי לקבל טיפול רפואי. בהמשך, כיבה את מכשיר הנייד שלו והפך ללא זמין וכדי לשכוח את האסון שגרם, עישן חשיש עם חבר מפוקפק מלוד ואף הסתתר שם במבנה נטוש עד שאותר ע"י המשטרה כעבור שלושה ימים.

כפי שנראה, פעולותיו אלו שלא הועילו לו כלל, העלו את המחיר. חבל שלא הכיר את המחירון מראש שכן הוא היה "יושב" פחות. מאידך נוכל לאמר, שבמקרים רבים, מי שהורג בתאונה ונמלט מאימת הדין דווקא יודע את המחירון, ולכן מנסה לטשטש את עקבותיו.

לאחר שהוגש כתב האישום והחל המשפט, וכנראה לאחר שד"ע החל להבין את עקרון המחירון ואף נזכר באי אילו שרצים בקופת העבר הפלילי שלו (מרכיב במשוואה), הודה מיד וחתר להשגת עסקת טיעון. באי כוח המדינה דווקא נעתרו ממש מהר (חבל לעבוד, המחירון קבוע מראש). הסדר הטיעון שגובש כלל 27 חודשי מאסר בפועל. בדיוק לפי המחירון, ותיכף נפרט את החישוב.

אחת המשפחות התנגדה להסדר המתגבש (בעוד המשפחה השניה דווקא הסכימה שלא יוטל על ד"ע עונש מאסר בכלל, והנה דוגמא מובהקת לבעייתיות שבחוק זכויות נפגעי עבירה), ולפיכך נאלץ ביהמ"ש לבחון האם הוא בכל זאת מאשר את הסדר הטיעון ודווקא מכאן נוכל ללמוד עד כמה חזק המחירון.

בית המשפט אומנם הקשיב קשב רב למשפחות ההרוגים, אך הסתפק בלהקשיב. כללי המשחק האמיתיים הרי ידועים ל- "חוג הפנימי" (עורכי הדין והשופטים), וכל עוד הסדר הטיעון תואם את המחירון המקובל - לא יתערב בית המשפט. אגב, למילה העממית "מחירון" יש תרגום משפטי מכובד (ומכובס?) באולמות המשפט הממוזגים: "רף ענישה מקובל".

גם עוה"ד של המדינה וגם הסניגור - בתיאום מושלם ביניהם ובנסיונם לשכנע את ביה"מ מדוע צריך לאשר את ההסדר למרות התנגדות אחת המשפחות, ביססו את טיעוניהם על המשוואה הידועה: קודם כל, שניהם הסכימו שרשלנותו של ד"ע לא היתה "ברף הגבוה". כן, גם לרשלנות בגרימת מוות יש דרגות מסודרות וידועות. אילו למשל היה ד"ע שיכור או מסומם, היתה עולה דרגת הרשלנות. כך גם אילו היה חוצה רמזור אדום או נוסע במהירות מופרזת. אך משלא היו קיימים כל המרכיבים הללו הסכימו שני עורכי הדין שמדובר בתאונה בלתי נמנעת שבה "בשבריר שניה נקלע לסיטואציה הטראגית". ביה"מש מסכים ומסביר לנו בפסק הדין כי בקביעת אורך המאסר בפועל ניתן משקל מהותי למידת הרשלנות.

שני עורכי הדין גם הסכימו, שיש לד"ע בעיה עם התנהגותו אחרי התאונה, שהיא היא המחמירה את מצבו ומעלה את המחיר. כן, במערכת המשפט שלנו הבריחה חמורה יותר מאשר עצם ההריגה, וגם זה משוקלל במחירון. גם הודאתו של הנאשם באשמתו מבלי לנהל משפט היתה פרמטר במשוואה, ומשוקללת בתוצאה המספרית הסופית. כך גם עברו התעבורתי ובמיוחד הפלילי שנמצא "מכביד" במקרה זה (ריצה בעבר שלושה מאסרים). גם בפרמטרים הללו היתה הסכמה מופלאה בין עוה"ד של המדינה לבין הסניגור. ולמה לא באמת, הרי מתימטיקה היא מדע מדוייק - צריך פשוט לשנן את המשוואה מראש, ואז כל התלמידים מגיעים לאותה התוצאה.

בית המשפט, לצורך התמיכה במסקנתו שיש לאשר את הסדר הטיעון, מגולל בפנינו את המחירון הידוע והמקובל בפסיקה: גרימת מוות של שני אנשים ברשלנות מדרגה נמוכה, לנאשם שאין לו עבר פלילי, לא ברח אחרי התאונה, והודה מיד: 13 חודשי מאסר. הלאה. גרימת מוות של שני אנשים ברשלנות מדרגה גבוהה, לנאשם אין עבר פלילי אך יש עבר תעבורתי מכביד, לא ברח אחרי התאונה, והודה מיד: 15 חודשי מאסר.

הלאה. גרימת מוות של אדם אחד ("בלבד") אך נאשם שניסה להתחמק, לא לקח אחריות ולא הודה אך מאידך לא היה לו עבר פלילי – 13 חודשי מאסר. ולפי משוואה זו, הואיל וד"ע הרג שני אנשים ופצע עוד כמה, דרגת הרשלנות נמוכה אך ברח לאחר התאונה, השתמש בסם, ועברו הפלילי מכביד - 27 חודשי מאסר בפועל הולמים בדיוק את המחירון. בול פגיעה. הסדר הטיעון אושר.

ככה זה. יש "רף ענישה מקובל", והסדרי טיעון הם "מוסד שיש אינטרס ציבורי בקיומו" שיש לו אפילו "הצדקה רעיונית".

ומה כל זה מעניין את מי שכבר אינם איתנו? זה לא. כשעוד חיו משה ומזל ז"ל ודאי לא העלו בדעתם שחייהם יהיו עוד שורה בסטטיסטיקה - עוד פתרון תרגיל מתימטי שתוצאתו די ידועה מראש.

ומה בכלל ההצדקה להבדל בין ערך חייהם של משה ומזל ז"ל, לערך חייהם של מתים אחרים בתאונות, שבית המשפט הביא מתוך המחירון (סליחה, "רף ענישה מקובל")? למה שערך חיי המת ייקבע לפי נסיבות שכלל אינן תלויות בו, או לפי פעולות שביצע או לא ביצע הנהג ההורג לאחר מעשה, לפעמים סתם כגחמה?

בקיצור, למדנו שהכי זול זה כשאדם "נורמטיבי" ללא עבר פלילי הורג בדרגת רשלנות נמוכה, לא בורח, ומודה מיד. הרי כדאי, הכי משתלם. ממש מכירת חיסול של חיי אדם, ואפילו יש מבצע של שניים במחיר אחד.

לאתר של עו"ד אינגריד הר-אבן
עוד משפט וביטוח בוואלה! רכב
מדברים על הכול בפורום הרכב של וואלה!
ת"פ 15950-05-11 (בי"מ השלום בפתח תקווה)